אלהים חי וקיים! – אך מהי מהותו?
מה באשר לאישיותו? האם אהבתנו כלפיו תגדל, ככל שניטיב להכירו? האין אתה סבור ששאלות אלה חשובות?
כיצד יעלה בידנו להכיר כמה מתכונותיו? ובכן, הכתוב מציין: ”כי תכונותיו הסמויות, גבורתו הנצחית ואלוהותו, הומחשו בבירור מעת בריאת העולם, והן נראות במעשה־ידיו, עד כי אין להם במה להצטדק.” – רומיים א׳:20, ע״ח.
כשאנו מעמיקים להתבונן ב”מעשה־ידיו” של אלהים, למדים אנו משהו על תכונותיו. מה מתגלה, איפוא, לעינינו?
אהבה וטוב–לב
תכונות אלה נראות בבירור באופן בו תוכנן גופנו. גופנו לא נועד מלכתחילה רק לחיות; הכוונה היתה שנהנה מן החיים. למשל, עינינו רואות בצבעים. יש בעלי־חיים הרואים רק בשחור־לבן. אך, הרי העולם מלא בשלל צבעים מרהיבים. כמו־כן, ניחנו בחוש ריח, ויש לנו בלוטות טעם. יוצא, איפוא, שהאכילה איננה רק בגדר הכרח, אלא היא מסבה לנו הנאה. חושים אלה אינם כה חיוניים לחיים, אך הם מעידים על קיומו של בורא אוהב, נדיב ומתחשב.
ביטוי לדאגה אוהבת רואים אנו גם בממלכת החי. דוגמה נאה לכך מהווה הדג הקרוי ”נקאי”, או ”הדג הרופא”, הסניטר, המצוי במספר רב. עד כה אובחנו כ־40 מינים של ”נקאים”. נראה שדגים אלה מוקדשים ל”ניקוי דגים אחרים – להוריד מעליהם טפילים וקרציות המאיימים לאטום את הזימים שלהם ולגרום להם מחלות.
”יתרה מזאת,” הנקאי הקטן ”מחטט באיזורים הנגועים בפיטריות, או בחיידקים העלולים לזהם את העור. ואם הדג נפצע, מסיר מעליו הנקאי את הבשר המת ומנקה את הפצע,” מציין הספר Animal Partners and Parasites (שותפים וטפילים בעולם החי).
מסתבר, שדגים אלה פועלים במידה מרובה כ”רופאים”, או כסניטרים זעירים, ומחזיקים לעתים במקום מסוים המשמש כעין ”תחנת ניקוי”. היו מי שעקבו אחר התופעה וגילו, ש”תחנה” כזאת הגישה שירות ליותר מ־300 דגים במשך שש שעות. שער בנפשך: דגים ממתינים בסבלנות לניקוי, כל אחד בהגיע תורו, ויש מהם ה”עומדים” על ראשיהם או במהופך בשעה שהנקאי מטפל בהם. הרי לך טיפול ”מקצועי” על־ידי ”רופא”, ועוד ”חינם אין כסף”!
מה חשיבותו של ’שירות ניקיון’ זה? אחד מבני־הסמכא הגדולים ביותר בשטח זה, קונרד לימבאו, כינה זאת בשם ”פעולה חיונית תמידית”. פעם הוא הרחיק את כל ה”נקאים” הידועים משטח מסוים, ותוך ימים אחדים ירד פלאים מספר הדגים שם. לבסוף עזבו כמעט כולם את השטח. המעטים שנשארו ”התכסו בכתמים לבנים דמויי־נוצות, בנפיחויות, בפצעים מכוייבים, וסנפיריהם נראו שחוקים.” וכל זאת, משום שה”רופאים” הקטנים נעלמו!
האם מבצעים ה”נקאים” את מלאכתם רק בזכות המזון שהם מקבלים כתוצאה מכך?
”נראה שאף אחד [מן הנקאים] איננו תלוי אך ורק בהרגל זה להשגת מזונו.”
”אף אחד משני הדגים הללו [שניים מבין הנקאים
החרוצים ביותר] איננו תלוי באופן מוחלט בניקוי להשגת
מזונו, והם יכולים להתקיים מאכילת סרטנים קטנים;
שניהם מלקטים אותם מעל צמחי־מים, והטניוריטה [מין
נקאי] יכולה ללקט אותם מן הקרקעית ואפילו ישר מתוך המים.”
הנקאים אינם חייבים, איפוא, לדאוג לדגים אחרים. ובכל זאת עושים כן. מי היה מעלה על דעתו ליצור נקאי כה קטן ויעיל – בעל צבעים בהירים הניתנים בנקל לזיהוי, אף מחודד ושיניים דמויי מלקטת? רק בורא אוהב ומתחשב.
בעל בית־חרושת, שהחיים יקרים בעיניו, יתקין במפעל שלו שסתומי ביטחון רבים כדי להגן על פועליו. שסתומים אלה, שיתקין על דוודים או על ציוד אחר, כדי לשחרר את הלחץ העלול להצטבר ולגרום להתפוצצות, יעידו על דאגתו הכנה לאנשים.
בעולמנו רואים אנו ”שסתומי ביטחון” רבים שאותם קבע מתכנן הבריאה. הבורא ”ממטיר גשם על צדיקים ועל רשעים”. (מתי ה׳:45) האופן שבו יורד הגשם מהווה דוגמה יוצאת־מן־הכלל לשימוש ב”שסתומי ביטחון”.
העננים שמעל לראשינו אוגרים בתוכם מיליארדי גאלונים של מים בצורת אדים. המים כבדים למדי
— כל מטר מעוקב של מים שוקל כ־900 קילוגרם. ענן גדול שוקל, לפי המשוער, כ־000,100 טון. היכול אתה לתאר לעצמך את ההרס שהיה נגרם, אילו היו אדי המים מתהווים ל”טיפה” אחת עצומה, שהיתה נופלת על כדור־הארץ? היא היתה זורעת חורבן ושממה! אולם, מסיבה שעדיין איננה ידועה, מצטברות טיפות המים הזעירות סביב חלקיקי אבק
אך רק עד לגודל מסוים – ואז הן ניגרות ארצה. הגשמים הקלים כמעט שאינם מזיקים אפילו לפרחים העדינים ביותר. אנו מפיקים, ללא ספק, תועלת מ”שסתום ביטחון” זה.
יתר על כן: עד כמה מחריד היה הדבר בחורף, אילו ירדו המים בצורת גושי קרח ענקיים. אך גם כאן, בהגיע המועד, מייצר ”שסתום ביטחון” פתיתים זעירים היורדים ארצה בקלילות ועוטים את האדמה בשמיכה מלטפת, השומרת על חום הקרקע לתועלת הצמחייה.
אנשים רבים בארצות בהן יש שינויים מהירים במידות־החום, יזכרו אולי שבילדותם, כאשר חלה במשך הלילה ירידה ניכרת במידות־החום, קמו אמם, או אביהם, וכיסו אותם בשמיכה נוספת. הזוכר אתה שלעת בוקר התכרבלת במיטתך החמימה, בידעך שאמך, או אביך, דאגו לבריאותך? בדומה לכך, האין זה צריך למלא את לבנו בחום כלפי אבינו השמימי, המספק את שמיכת השלג הלבנה כדי להגן על הצמחייה? ואכן, ”מעשה־ידיו” מעיד עליו שהוא בורא רחום וחנון, הדואג ליצוריו.
מידת הצדק
מה באשר למידת הצדק? חיוני שנדע אם לאלהים
תכונה חשובה זו. ההיגיון מחייב, שאל של צדק לא יסבול לנצח את מעשי־העוול המשוועים, את ההפקרות ואת כל אווירת הרשע השוררת כיום בעולם כולו.
יש הוכחה לתכונה זו במשהו הטמון בקרבנו, מהו? הוא מתואר בצורה נאמנה בכתבי־הקודש, לאמור:
”גויים שאין להם תורה והם מקיימים את דברי התורה כדבר מובן מאליו, הם מהווים תורה לעצמם, אף שאין להם תורה. הם מראים שפועל התורה כתוב בלבם, שכן מצפונם [ביוונית, שפת המקור, הוראת המלה היא, ’להבדיל בין טוב לרע מבחינה מוסרית, ... לשבח את הטוב ולגנות את הרע’] מעיד ומחשבותיהם מחייבות או מזכות זו את זו.” (רומיים ב׳:14, 15)
המצפון, או החוק ’הכתוב בלבנו’, הוא החוש המאפשר לנו להבדיל בין טוב לרע. הרי זו הוכחה ברורה שבוראנו חייב להיות אל בעל חוש מוסרי, אל שניחן במידת הצדק.
לפני אלפיים ושלוש־מאות שנה, דיבר הפילוסוף היווני אריסטו על החוק הפנימי הזה וכינהו בשם ,’חוש טבעי לצדק ולאי־צדק, המחייב את כל בני־אנוש.” אחרים קראוהו בשם ”החוק הטבעי”, ”החוק העליון” ו”חוק העמים” או האנושות. ואמנם, נראה שתודעה טבעית לצדק ולאי־צדק ’מחייבת את כל בני־אנוש’.
האנטרופולוג הידוע, אשלי מונטאגיו, הביע את ההשקפה המקובלת על מדענים רבים: ”בעולם כולו מתייחסים לרצח כאל פשע, ואם הרוצח נתפס ומובא לדין, חל עליו בדרך־כלל עונש־מוות. התקנות בדבר גילוי־עריות אף הן כלל־עולמיות. ובכל מקום מקובל לכבד את רכוש הפרט.” אף־על־פי שמה שמהווה רצח, או הגנה־עצמית, או ”רכוש הפרט”, עשוי להיות שונה במידה ניכרת ממקום למקום, הרי שהכל מרשיעים את המעשים הללו ביסודם בצורה עקבית. למרות הבדלי הדעות באשר לתוכן ”החוק הטבעי” הזה, ”כמעט הכול מודים בקיומו של החוק, ... הנחשב לנורמה הסופית של טוב ורע.” (ההדגשה שלנו) – אנציקלופדיה אמריקנה.
בכל זאת, רבים ישללו את קיומו של המצפון, בטענה שהאדם מטבעו הוא תוקפני, ואפילו רצחני, חסר חוש צדק. אך, לאחרונה הופיעו ראיות המעידות על ההיפך.
דוגמה בולטת לכך הוא שבט ה”טאסאדיי”, שנתגלה בשנים האחרונות. זהו שבט פרימיטיבי, השוכן ב’יער הגשם’ הפיליפיני. ככל הנראה, בני השבט הזה מנותקים מזה מאות בשנים מזרם הציביליזציה העיקרי ומלחציו. אחד המדענים שחי בקרבם במשך תקופה מסוימת אמר: ”אלה הם אנשים מופלאים. ... הם אינם חמדנים ואינם אנוכיים. ... אין להם מושג על הריגה, רצח, מלחמה! הם מעולם לא שמעו על דברים אלה.” הוא הוסיף: ”הכל מדברים על כך שבני־האדם רעים, משום שזהו הטבע האנושי. ... אך, כשאתה מתבונן באנשים האלה, אתה נאלץ לומר, ’לא, האדם איננו רע מטבעו.’” (1975 – The Gentle Tasaday [הטאסאדיי יפי־הנפש – 1975]) ואמנם, על אף אי־שלימותו של האדם ונטיותיו החוטאות, מגלה הוא רגש מצפוני יסודי. אנציקלופדיה אחת הגדירה זאת כך: ”למען האמת, עדיין לא נמצאה תרבות שבה אין המצפון מוכר כעובדה קיימת.” אם כן, החוש הפנימי הזה, המבדיל בין טוב לרע, קיים ומשפיע לטובה על התנהגותנו.
’אך, מת באשר לרוצחים, לאנסים, לסדיסטים הרבים – אנשים שדומה שהם חסרי מצפון? האין התנהגותם מפריכה מסקנה זאת?’ – עשויים אחדים להתריס.
ובכן, מה אם קברניט מטוס מסרב להישמע להוראות מגדל־הפיקוח של נמל־תעופה, והמטוס מתרסק, בגרמו נזק רב ואובדן חיים? האם הדבר מוכיח שמגדל־הפיקוח ”איננו קיים”? יש, לעומת זאת, מאות מטוסים הפועלים בהתאם להוראות מגדל־הפיקוח, דבר העושה את נמל־התעופה למקום בטוח בדרך־כלל. לכן, אם יש כאלה שהתעלמו או התנכרו ל”חוק הצדק הטבעי” הזה, ולא הירשו לו להנחות אותם, ברור שאין בכך כדי להוכיח שאין ה־”חוק” הזה קיים.
במהלך מלחמת־העולם השנייה ביצעו הנאצים זוועות באנשים חפים־מפשע. לאחר המלחמה הובאו רבים מן המנהיגים הנאציים לדין על פשעים שהדהימו את העולם. ברובם המכריע, הכחישו אותם מנהיגים כל אחריות למעשיהם, בטענה שצייתו להוראות המפלגה הנאצית ולממונים עליהם.
”נאמנות פוליטית ומישמעת צבאית הן דברים מעולים, אך ... מגיעה נקודה בה חייב האדם לסרב להישמע למנהיגו, אם צו מצפונו מורה לו אחרת.” כך טען התובע הראשי של בריטניה הגדולה.
”אשמים,” היה פסק־הדין נגד אותם פושעי מלחמה. זאת משום שהיה עליהם לציית ל”חוק הצדק הטבעי העליון,” נאמר באחד הספרים על הנושא.
אך, יש שהעבירו ביקורת על משפטים אלה, בטענה שאין ”החוק הטבעי” הזה קיים, ומשום כך אי ־אפשר להעמיד לפיו לדין את הנאשמים. אך, הצהרותיהם של כמה מן המנהיגים הקשוחים הללו מהווה ראיה נוספת לכך שהמצפון קיים ושאותו כוח אמנם פעל בקרבם,אך הם התעלמו ממנו. הנאשם וולטר פאנק אמר: ”וכאשר הובאו לפני האמצעים הזוועתיים והאלימים שיש לנקוט נגד היהודים, סבלתי מהתמוטטות עצבים. ... באותו רגע מלאני רגש בושה ואשמה, ואני חש בו עד עצם היום הזה, אך כבר מאוחר מדי.” הנס פראנק (שנדון למוות על פשעיו) הודה: ”אני חש אשמה נוראה בתוכי.”(ההדגשה שלנו)
אם אנו כנים עם עצמנו, לא נכחיש שמצוי בקרבנו חוש להבדיל בין טוב לרע, שעבר אלינו בירושה, ”חוק צדק טבעי”. מי נטע בתוכנו חוק ממשי זה? אין ספק שממציא החוק הזה איננו האדם. הוא יכול היה לנבוע רק מבוראנו ויוצרנו. האין המסקנה המתבקשת היא, שהבורא חייב להיות אל בעל חוש מוסרי, אל של צדק?
עד כמה אסירי־תודה עלינו להיות שביכולתנו לדעת זאת! שהרי הדבר מבטיחנו שאלהים לא יסבול לנצח את מעשי העוול והרשע הנוראים השוררים כיום. יכולתו להבדיל בין טוב לרע, וחוש הצדק שלו, יגרמו לו לפעול למען אלה הרוצים לחיות על־פי ערכי המוסר שלו.
מן הראוי שתכונותיו יקרבונו אליו
מהי, איפוא, מסקנתך, או ”פסק הדין” שלך, לנוכח הסקירה הקצרה הזאת? קוראים רבים יסכימו, ללא ספק, שיש עדות משכנעת לכך שחייב להימצא אל של אהבה וצדק, בעל עוצמה אדירה.
אכן, מרגש הדבר לראות דוגמאות לדאגתו ולנדיבותו של אלהים. אפשר שרבים ירצו עקב כך להיטיב להכירו. שהרי מה שאנו למדים עליו מ”מעשה־ידיו”, הגם שהם מרשימים אותנו, איננו אלא ”קצות דרכיו”. (איוב כ״ו:14) יש עדיין מספר שאלות הדורשות תשובה.
למשל, טבעי לשאול, מדוע התפתח הרשע מלכתחילה? מדוע הירשה לו אלהים להימשך זמן כה רב? מתי ישתמש בכוחו כדי להביא קץ לרעות ולמצוקות שעל־פני כדור־הארץ, וישליט עליו צדק? מה היתה, בעצם, מטרתו בבריאת העולם וכל החי? מהי תכלית קיומנו?
ניתן להשיג תשובות לשאלות אלה. מדוע, אם כן, שלא תפנה לעדי־יהוה, מפרסמי החוברת הזאת? הם ישמחו לסייע לך למצוא תשובות משכנעות.