היוכל כדור־הארץ להמשיך להתקיים?
האם זו שאלה חסרת־יסוד? האם היא רואה־שחורות? או שמא באמת עומד כדור־הארץ על סף כליה? מה מראות העובדות?
”גושי נפט וזפת צפו על־פני המים במשך 43 מתוך 57 הימים בהם שטנו. לווייתני ענק ודגים רבים השוחים בפיות פעורים, כדי לסנן את מזונם פנימה, בולעים את כל הזוהמה הזאת. חלק מן הדגים ישמשו לנו למאכל.
”יש אנשים האומרים לך ... שהים יכול לספוג ולנצל מחדש את כל הזיהום הזה. אני מכנה אותם בשם ’זורי החול’ (בסיפורי האגדות, דמות הזורה חול בעיני תינוקות כדי להרדימם) – הם מעוניינים להרדימך בעזרת מלים מרגיעות. אל תאזין להם! אם אתה ואני – בעצם, אם כולנו – לא נפעל כדי לעצור את שפיכת הכמויות האדירות של פסולת רעילה אל הים, ייחנקו הדגים וימותו.”
כך מתאר החוקר ת. היירדאל את מסעו השני בספינת גומא לרוחב האוקיינוס האטלנטי. לרבים נשמע הדבר מחריד, והיירדאל איננו היחידי המתריע מפני הסכנה.
מחקר מדעי שנתפרסם בעיתון המופיע בסאופאולו, שבברזיל, איננו מחמיר פחות בעניין: ”אפשר שמאוחר מדי לתקן את הנזק. מבין המרכיבים היסודיים של החיים – האוויר, המים, היבשה והאור – רק האחרון איננו מזוהם.”
בכל העולם מתלוננים על מזג־האוויר. מדוע חלים שינויי אקלים פתאומיים ומוזרים בכל רחבי תבל?
מומחה לתורת האקלים, ד״ר ריד ברייסון, מכנה את התוצאה הכללית של פעולותיו של האדם – את העשן, אבק הטרקטור, גז הפליטה של מטוס־סילון, הפיח של הערים הגדולות – בשם ”הר־הגעש האנושי”. ”אין ספק שאנחנו מהווים גורם ב’מישוואה’ של האקלים,” אומר הוא. ”יתכן שאף נהיה הגורם המכריע.”
ומאמר בכתב־העת ניישונל ג׳אוגרפיק מסיק: ”מאז החלה המהפכה התעשייתית׳ חלה עליה מתמדת בכמות הפחמן הדו־חמצני שבאטמוספירה של כדור־הארץ, כתוצאה משריפתם של חומרי־דלק – פחם ונפט. השכבות העליונות של הגז חסר הצבע והריח הזה נוטות לחמם את כדור־הארץ בתהליך דומה לזה של חממה, משום שהן אוצרות בתוכן את הקרינה האינפרה־אדומה – כלומר, החום – שאחרת היתה נפלטת אל החלל.”
לאחרונה דובר בחדשות על גורמים מטרידים אחרים. למשל, האירגון המטאורולוגי העולמי מסר, שזיהום האטמוספירה מדלדל את שכבת האוזון (צורה של חמצן),גז המונע את חדירת חלק מקרני השמש האולטרה־סגוליות המזיקות. בינתיים, כבר החלו לקשר בין הקרינה האולטרה־סגולית המוגברת לבין ריבוי המקרים של סרטן־העור – כשם שנמסר מפי רומן בויקוב, מנהל האגף לחקר האטמוספירה שמטעם האירגון המטאורולוגי העולמי.
יתרה מזאת: הפתולוג ליאון דוצ׳ינגר, ממשרד החקלאות של ארה״ב, מזהיר, ש”גשם חומצתי” עלול להוות גורם מוות נוסף. זאת, כתוצאה משריפתם של חומרי־דלק בעלי תכולה גפריתית גבוהה, במיוחד פחם. חלקיקים וגזים גורמי־זיהום מופצים על־ידי הרוח וחוזרים לאדמה עם רדת הגשמים, בצורת חומצות גפריתיות וחנקניות. הללו מסכנים במישרין את חיי הדגים, בעלי־החיים והצמחייה. מלבד זאת, בקרקע יכול ”הגשם החומצתי” לפרק מתכות רעילות. מתכות אלה עלולות למצוא את דרכן לנהרות ולאגמים, ולסכן בכך את הבריאות.
סקר רפואי שנערך בסאו־פאולו, שבברזיל, העלה כי זיהום האוויר שם נחשב, אחרי העישון, לגורם הראשי למחלות דרכי הנשימה ולהיותן סיבת המוות השנייה־במעלה. יתר על כן: בהתאם לדו״ח מטעם האומות המאוחדות, יש למחלות סרטן רבות ”קשר לאוויר שהאנשים נושמים, או למים שהם שותים, לאיכות הסביבה בה הם עובדים או גרים, לתפריטם היומי ולאורח חייהם.”
ללא מים, אין קיום אנושי. אך, עד כמה בטוחים מי־השתיה שלנו? עד כמה בטוחים הנהרות והימים?
בביקור שערך לאחרונה בברזיל, נוכח ז׳אק קוסטו כי מפרץ גואנברה המפורסם בריו דה־ז׳נירו מזוהם יותר מן הים־התיכון בסביבת ונציה, קאן וג׳נובה, הוא הביע דאגה עמוקה לנוכח הזיהום ההרסני הנובע משפיכת נפט ופסולת כימית וגרעינית אל הים.
ומה באשר לנהרות? תחת הכותרת ”ייסורי הגסיסה של המים,” יוצא העיתון הברזילאי וייחה בהאשמה, ש”הרג” הנהרות בברזיל נובע מן השפכים של מפעלי־הסוכר ותעשיית הרום, מפחמת הנתרן של בתי־חרושת לייצור תאית, ממי־השפכים של ערים גדולות ושל תעשיות שונות, ומחומרי פסולת אחרים. מצב דומה שורר בארצות אחרות.
למעלה מזה: הדרישה הגוברת והולכת למים, מטילה בספק את האפשרות להשיגם בעתיד. הנציג הסורי, סאוב קאולי, אמר למומחים בוועידה של האומות המאוחדות, על נושא המים, שנערכה בארגנטינה: ”טיפת מים עתידה לעלות יותר מטיפת נפט.”
אך, מדוע? בהקשר לכך מציין העיתון טיים:
”30 עד 40 אחוז של ייצור המזון העולמי תלויים בהשקייה... אפילו התעשייה צורכת כמויות גדלות והולכות של מים – לייצור חשמל, לקירור כורים גרעיניים ולתעשיית חומרים כימיים ומוצרי־מתכת. כתוצאה מכך, אגמים ונחלים רבים זוהמו במידה כה רבה על־ידי החקלאות והתעשייה – עד כי שוב לא ניתן להשתמש בהם בלא להוציא כספים מרובים לטיהור המים. על אף האמצעים שנוקטים כדי לטהר את מי־השפכים, הרי שהצורך להשיג מי־שתיה ממקורות מזוהמים גרם למחלות נרחבות. אירגון הבריאות העולמי מעריך, ש־80 אחוז מכלל המחלות שבעולם נובעות במקורן ממים לא־טהורים.”
האין זו תגלית מחרידה? אך, האמנם זה הכל? בעצם, לא.
קבוצת אגרונומים (מומחים במשק החקלאות) נפגשו בברזיליה, בירת ברזיל, וגינו את ”השימוש הגדל והולך, חסר האבחנה, במשמידי־חרקים, בקוטלי־עשבים ובקוטלי־פטריות, המאיים על האקולוגיה (איכות הסביבה) ואשר יסכן בקרוב גם את התוצרת החקלאית עצמה.” אך, מהי סיבת השימוש המוגבר במשמידים אלה? אין הסיבה אלא ”כדי להפיק רווחים כספיים ומיידיים מתוצרת האדמה,” טוענים מומחים.
אויב חשאי אחר נתגלה בוועידה שהתקיימה בניירובי, שבאפריקה. לתשומת־לב הנוכחים הובא, שהמדבר מתפשט במקומות רבים בעולם. אומר העיתון טיים: ”הרי זה במידה רבה הודות לרשלנותו של האדם עצמו, שהתופעה של התפשטות המדבר מאיימת עתה על קיומם, המעורער ממילא, של 630 מיליון התושבים השוכנים באיזורים אלה.”
אין פלא שמזכיר האו״ם, קורט ולדהיים, נאלץ להתריע מפני הסכנה ש”ארצות מסוימות עלולות להימחק מן המפה.”
אך, מה הן הסיבות לכך? אקולוגים (מומחים לאיכות הסביבה) שהתכנסו במקסיקו, הסיקו: ”בירוא יערות טבעיים, אש, סחף, שיטות חקלאיות לא־מתאימות וקוטלי־חרקים, יחד עם גורמים טבעיים, מזרזים את תהליך התפשטות המדבר.” עיתון בסאו־פאולו ציין, כי בברזיל ”יש כל התנאים להיווצרות אחד המדברים הגדולים בעולם תוך 25 עד 30 השנים הבאות, אם היא תמשיך ליישב את איזור האמזונה באורח בלתי־מאורגן.”
לאמיתו של דבר, האקולוג הברזילאי חוזה לוצנברגר אמר לקבוצת מומחים: ”דגמי ההתפתחות של החברה הצרכנית הנוכחית ... מבוססים על בזבזנות לא־מרוסנת של משאבים מוגבלים, שאין להם תחליף. הם מתכוננים להשמיד את כל המערכות החשובות לקיום החיים על כדור־הארץ.”
אותו אקולוג מוסיף: ”שיבשנו את כל האיזון של מערכת המים, וגרמנו עקב כך לתקופות בצורת הרסניות ולשטפונות הרי־אסון. בגלל זיהום לא־מבוקר, נאבד במהרה את היכולת להשתמש במקור המים האחרון ונביא להכחדת כל צורות החיים שבמים, כולל אלה שבאוקיינוסים.”
אין ספק שזוהי תמונת־מצב עגומה. אך, האמנם לא נעשו מאמצים כדי לשנות את פני־הדברים? למרבה השמחה, נעשו מאמצים כאלה. תן דעתך לכמה מהם.
מדענים, ואנשים אחרים, תובעים יותר מאי־פעם נקיטת אמצעים מרחיקי לכת כדי לשמור על כדור־הארץ. האם זוכות תכניותיהם לתוצאות חיוביות? חלקן אמנם כן.
העיתון וייחה, הנזכר לעיל, ראיין את הידאו אוגורי, הממונה על המלחמה בזיהום הנהרות שבטוקיו. הוא אומר: ”חוקים נוקשים יותר, ואפילו סגירת מפעלים מסוימים, הביאו לידי אי־אלו תוצאות. אך, את התוצאות הטובות ביותר משיגה פעולתן התמידית של מאות קבוצות מתנדבים המגינים על שמירת איכות הסביבה.”
לואיז רוברטו טומאסי, מן המכון האוקיינוגרפי של אוניברסיטת סאו־פאולו, שבברזיל, מאמין שניתן להציל את הנהרות, אם יחוסלו, או לפחות יצומצמו, גורמי הזיהום הנוכחיים במידה שתאפשר טיהור עצמי. אך הוא מוסיף: ”אין לאבד זמן. ... הרשויות באנגליה החלו לנקוט אמצעים בנוגע לנהר התמזה עוד לפני חמישים שנה, ורק עתה החלו דגי הסלמון להופיע שוב בנהר.”
בהרצאה שנשא בקוריטיבה, שבברזיל, אמר ז׳אק קוסטו, כי עמד להציע לאומות המאוחדות לנקוט ”מדיניות כלל־עולמית ביחס לשימוש באוקיינוסים, המבוססת על הסכמים בינלאומיים, על־מנת להאט את קצב השמדת עולם החי הימי.”
בדומה לכך, כתב ת. היירדאל: ”לשם התחלה, עלינו ליצור איזורים מוגנים, שמורות טבע, בהם המערכת המקומית בכללותה תתחדש ותשקם את עצמה. עם זאת, לא פחות חשוב לחוקק ולאכוף חוקים באיזורים שמחוץ לשמורות הטבע, בהם כבר הופר האיזון הסביבתי.”
ברור, איפוא, שהפתרון לזיהום האוויר איננו נעוץ אך ורק בהתקנת ארובות גבוהות יותר. קח, למשל, את החומצה המסוכנת שנמצאה באגמים שבפארק הלאומי אדירונדק, שבמדינת ניו־יורק. הדגים שם הלכו וגוועו בהדרגה. לבסוף, נמצא מקור הבעיה באיזור של תעשיית־מתכות בסדבורי, שבקנדה, המרוחק מאות קילומטרים משם. הרוחות נשאו את הזיהום לניו־יורק.
בסקנדינביה, בה זוכות הבעיות האקולוגיות לתשומת־לב רבה, נתגלה שאדמת ההרים נזדהמה. נמצא קשר ישיר בין ”הגשם החומצתי” שירד לבין הארובות הגבוהות של בתי־החרושת שבאנגליה. הללו פולטות חומרים מזהמים אל תוך האטמוספירה, והרוחות נושאות אותם עד לסקנדינביה.
משרד החקלאות של ארה״ב אסף נתונים מרשת תחנות־הפיקוח הלאומית שם, ומתחנות מחקר בקנדה, סקנדינביה וארצות אירופיות אחרות. המגמה הדחופה שמאחורי זה היא, לערוך מבצע עולמי כדי לעורר את דעת־הקהל לבעיה, כצעד ראשון לפתרונה הסופי. מאחר שהבעיה כלל־עולמית, הרי שיש לטפל בה בקנה־מידה עולמי.
אין ספק, שנעשים עתה מאמצים ראויים לשבח. ממשלת ארה״ב, וממשלות אחרות, כבר חוקקו חוקים על־מנת לאסור או להפחית את השימוש בחומרים רעילים, כגון ד. ד. ט., הפחמן הפלורי, ואחרים.
פקיסטאן החלה בתכנית ייעור, כדי למנוע את סחף האדמה שם. ערב־הסעודית נטעה עשרה מיליון עצי שיטה, אקליפטוס ואשל, כדי לעצור את התפשטותן של דיונות־החול מנווה המדבר אל־חאסה. ברזיל נוטעת עצי אקליפטוס ואורנים באיזורים שונים. במדבר גובי, שבמונגוליה, נעשו מאמצים דומים כדי למנוע את התרחבות האיזורים המדבריים, או כדי להפרותם.
אך, האמנם הפתרון הוא נטיעת יערות הומוגניים, כלומר, מטעי עצים מסוג שווה? פרופסור סליו וואלי, מן האוניברסיטה הפדראלית של מינאס גראסיס, שבברזיל, מוחה נגד החלפת היערות הטבעיים במטעי עצים מסוג אחד. באשר לתוצאות הוא אומר: ”ראשית, הקרקע נהרסת על־ידי סחף. שנית, הדבר גורם להשמדת עולם החי האופייני ליערות, משום שבעלי־החיים הללו אינם יכולים להתקיים ביער הומוגני. ולבסוף, באיזור שבו נכרת היער יתחוללו שינויי אקלים מקומיים, משום שקרינת השמש תגדל בצורה משמעותית מחוסר הגנה טבעית.”
איזו מסקנה ניתן, איפוא, להסיק לאור החוקים הבינלאומיים המומלצים לפתרון הבעיה, ולאור המאמצים שנעשו עד כה? גם אם הנסיונות הללו יעילים, או פחות יעילים, אין הם אלא מקומיים. בהתאם לעיתון טיים, האו״ם ”מזהיר שאין די בצעדים חד־צדדיים כדי להסיר את הסכנות המאיימות על בריאותו של האדם, והוא קורא לשיתוף־פעולה, בינלאומי, ,בקנה־מידה שלא ידענו כמותו בתולדות האנושות,’ כדי להציל את הסביבה מנזק שאינו ניתן לתיקון.”
אך, הדרך להצלחה רצופה מכשולים עצומים. מודה טיים: ”עדיין ישנם מכשולים רבים שיש להתגבר עליהם. ראשית, יהיה צורך לשנות דפוסי־חיים מסורתיים. ... יתכן שהמכשול הגדול ביותר הוא השאלה הפוליטית הממשיכה לפלג את האומות העשירות והעניות בעולם.”
אם כן, יש להודות שבדרך לשיתוף־פעולה עומדים למכשול גאווה ודעות־קדומות לאומיות וגזעיות, יחסים עוינים ואי־צדק חברתי. תאוות־הבצע של האדם, ולעתים הבורות שלו, קוצר־הראייה שלו והאיבה התהומית, מונעים את התקדמותו. אומר ז׳אק קוסטו: ”הרי זה בלתי־אפשרי להגדיר את כל הערכים על־ידי מונח משותף – הכסף. זהו בדיוק הדבר שהביא את הציביליזציה שלנו אל הבעיות הנוכחיות.”
האדם עצמו יצר את המצב הזה. ואין הוא מצליח להשיב את פני־הדברים לקדמותם. באופק מסתמנת שואה הרת־אסון. היכן ניתן לבקש מוצא מן הסבך הזה? אנו מזמינים אותך לעיין בפתרון מעניין.
המקרא מייעץ: ”אל תבטחו בנדיבים [כלומר, באנשים רבי־השפעה], בבן־אדם שאין לו תשועה. אשרי שאל יעקב בעזרו, שיברו על יהוה אלוהיו, עושה שמים וארץ, את הים ואת כל אשר בם. השומר אמת לעולם; עושה משפט לעשוקים, נותן לחם לרעבים.” – תהלים קמ״ו:3, 5–7.
האין זו נקודת־מבט מרגשת לגבי בעיות השעה ופתרונן? האין זה, בעצם, הגיוני לחפש מוצא מן ההבעיות הללו אצל בורא כדור־הארץ והאנושות?
יהוה אלהים הוא בוראו ובעליו של כדור־הארץ. אמצעי הקיום שסיפק רבים מספור. רק אב אוהב ירעיף ברכות כה רבות על ילדיו. עולם החי והצומח, הנהרות, האגמים והימים תורמים כה רבות להנאת החיים. אין פלא, שהדגם הראשוני של החיים על כדור־הארץ היה בצורת גן־עדן.
אם יציית האדם באהבה לכללי ההתנהגות האוניברסליים של הבורא, הוא ייהנה תמיד מתנובת האדמה. ”אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם,” אמר הבורא לעמו הקדום, ”ונתתי גשמיכם בעתם, ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו. והשיג לכם דייש את בציר ובציר ישיג את זרע, ואכלתם לחמכם לשובע וישבתם לבטח בארצכם.” – ויקרא כ״ו:3–5.
אפשר שתאמר, ”לא ייאמן כי יסופר!” אך, מדוע? צא וחשוב:
מדוע שלא יהיו מזון ומשאבים על כדור־הארץ? אלהים יודע, ללא ספק, מה דרוש לשם כך וביכולתו לבצע זאת. האין זה נכון שכל ממציא יודע טוב מכולם כיצד על המצאתו לפעול? אם כן, ברכות אלהים פירושן חלוקת הגשמים בצורה נכונה, תנאי אקלים נאותים. ויש לזכור, כמו־כן, שהוא ברא סביבה טבעית מושלמת מלכתחילה.
האין המדענים מודים בכך, שרשלנותו של האדם והאנוכיות שבה טיפל במערכת העדינה הזאת, הביאו לידי תקופות בצורת ושטפונות הרי־אסון, לזיהום, לסבל בל־יתואר ולמוות? אך, מה קורה כאשר משתף האדם פעולה עם המערכות הטבעיות שיצר אלהים בכדור־הארץ?
בתקופת המקרא, קבע בורא כדור־הארץ מועדים מסוימים למנוחת האדמה. הארץ, שהיתה רכושו של יהוה, הופקדה בידי עם־ישראל למישמרת. (תהלים כ״ד:1; פ״ט:12; קט״ו:16) בידעו שעל האדמה לחדש את כוחה, סיפק לה השליט הסמוי־מן־העין של ישראל את האפשרות לכך. בשנת השמיטה, שהתקיימה אחת לשבע שנים, נחה האדמה מנוחה מוחלטת. התורה אסרה לעבד את האדמה, לזרוע ולזמור, ועונש־מוות הוטל על מפירי המצווה הזאת. – שמות כ״ג:11; ויקרא כ״ה:4.
”אך, ממה התקיימו התושבים?” – אפשר שתשאל. ובכן, יהוה בירך את השנה הששית והאדמה הניבה במרוצתה שפע יבול, שהספיק לכל השנה השביעית עד הקציר הבא. (ויקרא כ״ה:20–22) מלבד זאת, מה שצמח מאליו יכול היה לשמש למאכל, אך לא לאגירה. לכן, בשנת השמיטה לא נזרעו השדות. הגשמים, הצמיחה הטבעית והרקבובית חידשו את כוח האדמה באורח טבעי.
מנוחת האדמה היתה מצווה כה חמורה, שאחת הסיבות לשבעים שנות גלות־בבל היתה הפרת חוקי השבת. המלך נבוכדנאצר היגלה את ”השארית מן החרב אל בבל,... למלאות דבר יהוה בפי ירמיהו, ,עד רצתה הארץ את שבתותיה, כל ימי השמה [השממה] שבתה, למלאות שבעים שנה.’” (דברי־הימים ב׳. ל״ו:20, 21; ראה גם ויקרא כ״ו:34, 35, 43) הם מיצו את כל כוחה של האדמה מתוך סיבות אנוכיות.
אך, מה אירע כאשר חזרו בני־ישראל אל מולדתם כעבור שבעים שנה? יהוה בירך אותם והאדמה שבה להיות פורייה, ממש כשם שניבא הנביא יחזקאל זמן קצר לאחר שהוגלה עם־ישראל מעל אדמתו: ”והורדתי הגשם בעתו, גשמי ברכה יהיו. ונתן עץ השדה את פריו, והארץ תתן יבולה, והיו על אדמתם לבטח.” – יחזקאל ל״ד:26, 27.
עשרות שנים קודם־לכן ניבא ישעיהו באורח מרגש : ”ישושום מדבר וצייה, ותגל ערבה, ותפרח כחבצלת. ... כי נבקעו במדבר מים ונחלים בערבה. והיה השרב לאגם, וצמאון למבועי מים.” – ישעיהו ל״ה:1, 6, 7.
האם התקיים הדבר? אמנם כן. עם־ישראל ששב למולדתו התנסה בכך, וכאשר כבשו הרומאים את הארץ כעבור מאות שנים, עדיין שיגשג העם.
אך, היש בימינו אנו הוכחה להתחדשות מעין זו ליכולתה של הקרקע לחזור לאיתנה?
דוגמה מדהימה ליכולתה של האדמה לחדש את כוחה הוצגה בישראל של היום. דו״ח אחד מוסר: ”הישראלים חידשו מערכת של מאגרי מים שהשאירו אחריהם הנבטים הקדומים בנגב, והם אוגרים בהם מי־גשמים להשקיית מטעי שקדים ועצי־בוטנה מלבלבים. כן נוקטים הם שיטות אחרות להפרחת הנגב: על־ידי מערכת צינורות השקייה לטיפטוף כמויות מים קטנות היישר על שורשי הצמחים, בפיקוח מחשב: על־ידי חממות של ירקות ופרחים, תוך ניצול אנרגיית השמש אפילו להזרמת המים: על־ידי גידול אצות עשירות־בחלבון בבריכות מים מלוחים במקצת, כמזון לבעלי־חיים.”
כך הופרחה השממה באורח ראוי־לציון. פעולות שיקום דומות נעשו באיזורים אחרים, כגון במדבריות של סין. אך, מה באשר לארצות שהמלחמה זרעה בהן הרס וחורבן? היכול כדור־הארץ להתמודד עם משא כה כבד?
במרוצת מלחמת העולם השנייה, הפך המפרץ של איי־טרוק, שבאוקיינוס השקט, לבית־קברות תת־מימי ענק של אניות־מלחמה יפניות. אומר כתב־העת ניישונל ג׳אוגרפיק : ”הביולוגית סילביה אירל והצלם אל גידיאנגס, שחקרו – למעלה משלושים שנה אחרי המאורע – את הנושא של אניות הצי הטרופות, מצאו עדות מעניינת ביותר לכוחו של הטבע לרפא את עצמו.”
צוללן ”סקובה” מקומי, הזוכר את הקרב ההוא, אומר: ”במשך למעלה משנתיים אחרי המאורע, כיסה נפט מן האוניות והמטוסים את החופים ואת שוניות האלמוגים. אך, עתה חזר הים לאיתנו.”
מי חולל את הריפוי? לא היה צורך ביד האדם. עשתה כן ”מערכת הריפוי” שהתקין הבורא בתוך האדמה ובים, בבצעה זאת במשך קצת למעלה משלושים שנה בלבד. שפע האלמוגים, הצמחים ובעלי החיים שכיסו את האוניות הטרופות, מהווים עדות נפלאה לחכמת הבורא ולכוחו.
האם זו הדוגמה היחידה ליכולתו של כדור־הארץ לרפא את עצמו? שים לב לאשר אירע באטול אניוו־טוק, שבאוקיינוס השקט. ארה״ב בחרה באתר זה לניסוי מתקנים גרעיניים. בשנת 1977 החלו תושבי האי לחזור לבתיהם. מה מצאו הם שם לאחר עשרים שנה ללא הפצצות?
כותב על כך ביולוג ימי: ”כיום תמצא שם שפע של דגים ואלמוגים במכתשים (האטומיים), דבר המאשר את יכולתו של הטבע לחזור לאיתנו כמעט לאחר כל הפרעה שהיא.” המדענים נדהמים למראה כושר התחדשותה של האדמה.
האין אלה חדשות מרנינות? הדבר מעיד על כך שבתוך כדור־הארץ עצמו בנויות מערכות התאוששות ראויות־לציון. האמנם ירשה הבורא לאדם להרוס את מעשה־ידיו? ברור שלא, כפי שמציין הנביא ישעיהו: ”כי כה אמר יהוה בורא השמים, הוא האלהים, יוצר הארץ ועושה. הוא כוננה, לא תוהו בראה, לשבת יצרה” – ישעיהו מ״ה:18.
כמובן, לשם כך יהיה צורך בשינויים כלל־עולמיים. משמע הדבר שיבוא קץ לסדר־הדברים הנוכחי, על אי־הצדק, הבורות ואי־השלימות שבו. אך, כיצד יתרחש הדבר?
התשובה הפשוטה מופיעה במקרא. הוא מציין כי בהגיע המועד, יפעל יהוה הבורא כדי להשמיד את כל האחראים להשחתת כדור־הארץ. ”ורשעים מארץ ייכרתו ובוגדים יסחו [ייעקרו] ממנה.” (משלי ב׳:22; ראה גם תהלים ק״ד:35) ובייחס לעצם הבעיה נאמר: ”ובא קצפך ועת ... להשחית את משחיתי הארץ.” – חזון־יוחנן י״א:18.
באמצעות שלטון מלכות אלהים השמימית, שבידי המשיח, יתחולל בקרוב שינוי יסודי. אלהים הוכיח את עצמו כפודה האדמה ומשקמה. דוגמאות בימינו מוכיחות, שהוא התקין בכדור־הארץ מערכת התחדשות־עצמית מופלאה. כיון שכך, אנו יכולים להיות סמוכים ובטוחים שכדור־הארץ אכן ימשיך להתקיים. אלהים יגשים את מטרתו ויהפוך אותו לגן־עדן חובק־עולם, אשר ישמש בית מהנה לאנושות.
[קטע מוגדל בעמוד 3]
”’גשם חומצתי’... גורם מוות נוסף”
[קטע מוגדל בעמוד 3]
”טיפת מים עתידה לעלות יותר מטיפת נפט”
[קטע מוגדל בעמוד 4]
”80 אחוז מכלל המחלות שבעולם נובעות במקורן ממים לא־טהורים”
[קטע מוגדל בעמוד 4]
”המדבר מתפשט... ’במידה רבה הודות לרשלנותו של האדם עצמו’”
[קטע מוגדל בעמוד 5]
”מאחר שהבעיה כלל־עולמית, הרי שיש לטפל בה בקנה־מידה עולמי”
[קטע מוגדל בעמוד 5]
”ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו”
[קטע מוגדל בעמוד 7]
”בשנת השמיטה... נחה האדמה מנוחה מוחלטת”
[קטע מוגדל בעמוד 7]
”ישושום מדבר וצייה, ותגל ערבה, ותפרח כחבצלת”