איוב – איש צדיק למופת
’לאיש הזה יש סבלנות של איוב.’ אין זה נדיר לשמוע ביטוי זה אפילו כיום. פרשת איוב ידועה בכל רחבי העולם, ומתוך סיבה טובה. שהרי אלהים אמר על איוב: ”כי אין כמוהו בארץ איש תם וישר, ירא אלהים וסר מרע.” (איוב א׳:8; ב׳:3) דמותו של איוב במקרא מהווה דוגמה ומופת של מסירות אלוהית, הראויה לחיקוי.
איוב חי בארץ עוץ, שהיתה ככל הנראה בצפון חצי־האי ערב. מספר קטעים בספר איוב מרמזים שהוא חי בימי האבות, אולי בתקופה שבני־ישראל היו עבדים במצרים. באשר למצבו המשפחתי והכלכלי נאמר: ”וייוולדו לו שבעה בנים ושלוש בנות. ויהי מקנהו שבעת אלפי צאן ושלושת אלפי גמלים וחמש מאות צמד־בקר וחמש מאות אתונות ועבודה [עבדים ושפחות] רבה מאוד: ויהי האיש ההוא גדול מכל בני ־קדם.” – איוב א׳:1–3.
מאחורי יושרו ותומתו של איוב הסתתרו מחשבות, מניעים ושאיפות טהורים. ”ברית כרתי לעיני,” אמר איוב, ”ומה אתבונן על בתולה?” (איוב ל״א:1) מאחר שאיוב אהב את אשתו אהבת אמת, כלל לא העלה על דעתו ’לארוב על פתח רעהו’ כדי לנאוף עם אשת־איש. (איוב ל״א:9–12) אף־על־פי שהיה עשיר מופלג, סירב איוב לשים את כל מבטחו בעושר. (איוב ל״א:24, 25) נאמנותו לאלהים לא הותירה בלבו מקום לפולחן השמש, הירח וגרמים שמימיים אחרים, דבר שהיה נפוץ בימיו. – איוב ל״א:26–28.
”אמלט עני משווע”
כאחד מזקני־העם שישבו בשער העיר כדי לטפל בענייני התושבים, היה איוב גם־כן ללא־דופי. הוא מעיד על עצמו:
”כי אמלט [אציל] עני משווע, ויתום ולא עוזר לו. בירכת אובד עלי תבוא, ולב אלמנה ארנין. עיניים הייתי לעיוור, ורגליים לפיסח אני. אב אנכי לאביונים, וריב לא ידעתי, אחקרהו. ואשברה מלתעות עוול [עושה־עוול], ומשניו אשליך טרף.” – איוב כ״ט:12, 13, 15–17.
איוב שפע טוב־לב וחסד גם ביחסיו האישיים עם בני־האדם. עבדיו ושפחותיו זכו ליחס אנושי. (איוב ל״א:13–15) אביונים, אלמנות, יתומים ואחרים שעמדו לגווע באין מזון וכסות, מצאו באיוב סעד אמיתי. (איוב ל״א:16–21) הוא לא נקם באיש ולא איחל רעה לשונאיו. – איוב ל״א:29, 30.
אך, איוב זוכה לציון במיוחד בשל תכונה חשובה אחרת. הסופר המקראי יעקב הצביע עליה, באמרו: ”הן חושבים אנו למאושרים את העומדים בסבל. שמעתם על אודות עמידתו של איוב בסבל.” (יעקב ה׳:11) כיצד היווה איוב דוגמה ומופת של כוח־ סבל לשם שמים?
אסונות פוקדים את איוב
ללא כל אזהרה מוקדמת, החלו לפקוד את איוב אסונות חדשים לבקרים. עוד בטרם עלה בידו להתאושש מאסון אחד, ירד עליו האסון הבא. הוא איבד אלה אחר אלה את עדרי הבקר, האתונות, הצאן והגמלים שלו, שנפלו בידי כנופיות משבא, נהרגו על־ידי מכת־ברק ונחטפו על־ידי כשדים. (איוב א׳:13–17) לאחר־מכן, הגיעה אליו הבשורה המרה על מות כל בניו ובנותיו. – איוב א׳:18, 19.
כיצד היית חש אילו היו פוקדים אותך אסונות דומים בזה אחר זה? תגובתו של איוב היתה ראויה־לשבח. במקום להתמרמר על אלהים, אמר: ”ערום יצתי [יצאתי] מבטן אמי, וערום אשוב שמה; יהוה נתן ויהוה לקח, יהי שם יהוה מבורך.” – איוב א׳:21.
אך, לאיוב ציפו ייסורים נוספים. הוא הוכה ”בשחין רע מכף רגלו עד קדקדו. וייקח לו חרש להתגרד בו, והא יושב בתוך האפר.” (איוב ב׳:7, 8) מצבו הקודר נבע מסבל ויגון עמוקים. בהסבירו עד כמה מאוסה היתה מחלתו, אמר איוב: ”אם שכבתי ואמרתי, ’מתי אקום?’ ומידד ערב, ושבעתי נדודים עדי נשף [שנתי נדדה עד עלות השחר]. לבש בשרי רימה [תולעים] וגוש עפר: עורי רגע ויימאס.” – איוב ז׳:4, 5.
’הרק את הטוב נקבל?’
מקורביו של איוב, שהעריצוהו בעבר, פנו לו עורף והתנכרו לו. ”גרי ביתי ואמהותי [שפחותי] לזר תחשבוני; נכרי הייתי בעיניהם.”(איוב י״ט:15) ובאשר לרעייתו ולאחיו, אמר איוב: ”רוחי זרה לאשתי, וחנותי לבני בטני,” כלומר, חדלתי לשאת חן בעיני אחי, בני בטן אמי. – איוב י״ט:17.
אפילו פושעים ואנשים שפלים החלו לגדף את איוב. בהצביעו על הניגוד החריף שבכך לבין מעמדו המכובד בעבר, מציין איוב: ”אבחר דרכם ואשב ראש, ואשכון כמלך בגדוד, אשר אבלים ינחם. ועתה – שחקו עלי צעירים ממני לימים, אשר מאסתי אבותם לשים עם כלבי צאני [כלומר, לעגו לי צעירים שאפילו את אבותם הייתי מסרב לשים עם כלבי צאני]. ועתה נגינתם הייתי, ואהי להם למלה. תיעבוני, רחקו מני [ממני] ומפני לא חשכו רוק.” – איוב כ״ט:25 עד ל׳:1, 9, 10.
ייסוריו של איוב החמירו עד כדי כך שביקש את נפשו למות, כדי לשים קץ לסיבלותיו. ”מי יתן בשאול תצפינני,” זעק לאלהים, ”תסתירני עד שוב אפך, תשית לי חוק ותזכרני!” – איוב י״ד:13.
אפילו אשת איוב הרחיקה לכת ואמרה לו: ”ברך [קלל, תיקון סופרים] אלהים ומות!” אך, אפילו כשמכאוביו היו לבלי נשוא, סירב לבחור במה שנראה כמוצא קל. תחת זאת השיב לאשתו: ”כדבר אחת הנבלות תדברי; גם [רק] את הטוב נקבל מאת אלהים, ואת הרע לא נקבל?” – איוב ב׳:9, 10.
אנו למדים מן המקרא, שהשטן הוא זה שהביא את כל האסונות הללו על איוב, ברשותו של אלהים. השטן קיטרג על איוב וטען, שצידקתו ומסירותו לאלהים אינן אלא כתוצאה מאהבתו לשפע החומרי. השטן הכריז, איפוא, שאם ’אלהים ישלח את ידו’ ויפגע באיוב,וימאיס עליו את החיים, הרי שזה ’יברך (יקלל) את אלהים אל פניו’. (איוב א׳:11; ב׳:4, 5) אך, השטן הוכח כדובר־כזב.
”מנחמי עמל”
כוח־הסבל של איוב נבחן באורח נוקב עוד יותר. שלושת רעיו – אליפז התימני, בילדד השוחי וצופר הנעמתי – באו לבקרו. לכאורה, באו הם כדי ”לנוד לו ולנחמו”. (איוב ב׳:11) אך, ביקורם לא היה מעודד כלל. רעיו השתדלו להוכיח לו, כי ייסוריו אינם אלא עונש מאת אלהים על חטאיו. (איוב ד׳:7–9; ח׳:11–19; כ׳:4–29; כ״ב:7–11) לדעת אליפז, בילדד וצופר, הרי שמצבו של האדם בחיים– אם טוב ואם רע – מלמד על ערכו המוסרי. הם היו משוכנעים שמחלתו של איוב העידה על כך שסר מדרך הישר, ולפיכך האיצו בו לחזור בתשובה.
איוב לא מצא תנחומים בהאשמותיהם הכוזבות. ”שמעתי כאלה רבות,” השיב להם. ”מנחמי עמל [שווא] כולכם!... לו יש נפשכם תחת נפשי, אחבירה עליכם במלים ואניעה עליכם במו ראשי? אאמיצכם [אחזקכם] במו פי.” – איוב ט״ז:2, 4, 5.
איוב הנאמן דחה מכל וכל את הרעיון שהצדיקים חיים תמיד חיי שפע ורווחה, ואילו הרשעים סובלים דרך־קבע ממחסור ומחוליים שונים. הוא שואל: ”מדוע רשעים יחיו, עתקו [הזדקנו] גם עשו חייל? זרעם נכון לפניהם עימם, וצאצאיהם לעיניהם. בתיהם שלום מפחד, ולא שבט אלוה עליהם. שורו [של הרשע] עיבר ולא יגעיל [ולא ישחית את זרעו]: תפלט פרתו ולא תשכל [תמליט ולא תפיל וולדות].” איוב כ״א:7–10; ראה גם פסוקים 29–31 ותהלים ע״ג:1–14.
מאחר שלאיוב לא היה ידוע דבר על טענת השטן, שהוא יבגוד באלהים ברגע שיירד עליו אסון, הוא נדהם לנוכח השינוי הפתאומי שחל במצבו. כיון שכך, ניסה איוב לעתים להצדיק יתר־על־המידה את יושרו וצידקתו. למשל, הוא אמר בסערת רגשותיו: ”נקטה נפשי בחיי. אעזבה עלי שיחי: אדברה במר נפשי! אומר אל אלוה: ’אל תרשיעני. הודיעני על מה תריבני. הטוב לך כי תעשוק, כי תמאס יגיע כפיך ועל עצת רשעים הופעת?’” (איוב י׳:1–3) ”דעו איפו [איפוא] כי אלוה עיוותני, ומצודו [רישתו] עלי הקיף. הן אזעק ’חמס!’ ולא איענה: אשווע, ואין משפט. אורחי גדר [חסם את דרכי] ולא אעבור, ועל נתיבותי חושך ישים.” – איוב י״ט:6–8.
אולם, אל נסיק מכך שאיוב איבד את בטחונו בצידקת דרכיו של אלהים כלפי האנושות. נהפוך הוא: הוא האמין באמונה שלימה שלמרות שלזמן־מה משגשגים הרשעים, והצדיקים סובלים, הרי שבסופו־של־דבר יישר אלהים את ההדורים. באשר ל”חלק אדם רשע עם אל,” מצהיר איוב: ”אם ירבו בניו, למו חרב: וצאצאיו לא ישבעו לחם. שרידיו במוות יקברו, ואלמנותיו לא תבכינה. אם יצבור כעפר כסף, וכחומר יכין מלבוש, יכין – וצדיק ילבש, וכסף נקי יחלוק.” – איוב כ״ז:13–17.
איוב מעולם לא הסכים לטענת רעיו, שהסבל מהווה ראיה חותכת לכך שאין אלהים שבע־רצון מן האדם. כמו־כן, לא קיבל את דברי אליפז כאילו אלהים איננו מאמין במשרתיו, ויהיו אלה מלאכים או בני־אדם. (איוב ד׳:18, 19) אדרבה! איוב עמד על דעתו שאלהים יודע שהוא איש תם וישר, וכי בבוא העת יגאל אותו מן הנסיבות הקשות שאליהן נקלע. – איוב ט״ז:18, 19; י״ט:23–27.
מקבל תוכחה בענווה
אך, אין להכחיש את העובדה שאיוב טרח יתר־על־המידה להוכיח את צידקתו הוא. הכתוב מספר: ”וייחר אף אליהוא בן־ברכאל הבוזי ממשפחת רם, באיוב חרה אפו על צדקו נפשו מאלהים.” (איוב ל״ב:2) אליהוא הוכיח את איוב על פניו, בהביעו את דעתו ש”אל לא ירשיע, ושדי לא יעוות משפט.” (איוב ל״ד:12) לאחר שסיים אליהוא את דבריו, ”וייען יהוה את איוב מן הסערה.” (איוב ל״ח:1) הן אליהוא והן יהוה עצמו הבהירו לאיוב, שפעלי אלהים ושליטתו בכל איתני הטבע, נשגבים מתפיסת אנוש.
דברים אלה הכריעו, לבסוף, את איוב, והוא הגיע למסקנה כי דיבר בלא להבין במלואו את יחסו של אלהים אליו. ”הן קלותי, מה אשיבך?” אומר איוב ומודה כי הוא קטן מכדי להשיב לאלהים. ”ידי שמתי למו־פי. אחת דיברתי ולא אענה, ושתיים לא אוסיף.” (איוב מ׳:4, 5) לאחר שהציג אלהים שאלות לאיוב בנוגע לחכמתו הרבה לאין חקר, המתגלמת בבעלי־החיים שברא, אמר איוב: ”ידעתי כי כל תוכל, ולא ייבצר ממך מזימה. לשמע אוזן שמעתיך, ועתה עיני ראתך. על־כן אמאס, וניחמתי על עפר ואפר.” – איוב מ״ב:2, 5, 6.
בסופו־של־דבר, גמל אלהים לאיוב על כוח־הסבל שלו ושיקם את בריאותו. הוא בירך אותו ברכוש כפול מזה שהיה לו והאריך את חייו במאה־וארבעים שנים נוספות. ”וימת איוב זקן ושבע־ימים.” – איוב מ״ב:10, 16, 17.
איוב מהווה, ללא ספק, דוגמה ומופת לעובדי אלהים כיום. הוא סבל ייסורים רבים מסיבות שלא היו ידועות לו בשעתו, ובכל זאת סירב להתמרמר על אלהים. אף כי לא הבין את פשר סבלו, הוא הגיע לכלל הכרה שכל מה שמרשה אלהים, משרת מטרה טובה.
האין אתה מסכים שספר איוב מכיל לקחים יקרי־ערך לעובדי אלהים בימינו? מדוע, אם כן, שלא תקראנו בעיון בהזדמנות הקרובה?