אסון קפוא
”אסון הטבע הגדול ביותר בתולדות האומה”. כך כינה טורונטו סטאר את סופת הקרח שהשתוללה בינואר השנה. הסופה עשתה שַמות בפרובינציות הקנדיות אוֹנְטֶרְיוֹ, קוויבק ונְיוּ־בְּרַנְזְווִיק. בארצות הברית הכריז הנשיא ביל קלינטון על מֵין ועל נְיוּ־הֶמְפְּשֶר כאזורי אסון, וגם על אזורים בוֶרְמוֹנְט ובצפון ניו־יורק.
כ־35 מקרי מוות יוחסו לסופה, שהיתה מלווה בגשם קפוא במשך חמישה ימים ברציפות. בדרך כלל הגשם פוסק לאחר כמה שעות, אבל הפעם שכבה עליונה של אוויר חם נשארה נייחת מעל מסה של אוויר קר. הגשם קפא מייד כשבא במגע עם פני השטח. עובי שכבות הקרח שנוצרו הגיע לשמונה סנטימטרים. תחת כובד משקלו של הקרח קרסו הרבה עצים, כבלי מתח גבוה, עמודי חשמל וטלפון ועמודי מתח גבוה, לא אחת כשהתוצאות נוראות.
בקוויבק מאות עמודי מתח גבוה ענקיים מפלדה התקמטו כאילו היו עשויים נייר כסף. נוסע קבוע בנתיב מסוים סיפר בחרדה: ”ראיתי מולי [עמוד מתח גבוה] שהתעקם כאילו היה עשוי פלסטיק. הוא נשבר לשניים, התקפל וקרס. הכבלים היו פזורים לכל אורך הכביש הראשי. לאחר שקרס העמוד הראשון, קרסו שלושה עמודים מאחוריו”.
הקרח הצטבר ומוטט קווי מתח גבוה לאורך יותר מ־000,120 קילומטרים. אורכם הכולל של הכבלים הוא פי שלושה מהיקף כדור־הארץ! בין שלושה לארבעה מיליון איש בקנדה נותרו ללא חשמל והסקה, חלקם במשך שלושה שבועות ויותר.
אנגס קינג, המושל של מֵין, הכריז על מצב חירום. ליותר מ־000,200 תושבים לא היה חשמל. ”זה האסון הגדול מסוגו שפקד מדינה זו אי פעם”, אמר המושל. המושל של ניו־יורק, ג׳ורג׳ פטקי, הודיע: ”יש ערים שלמות ללא כל אספקת חשמל”.
לאורך הגדה הדרומית של הנהר סֶנְט לוֹרֶנְס נהרסו בסופה כ־000,30 עמודי עץ של חשמל וטלפון. לאחר 17 שעות של גשם קפוא, כתב ג׳ים קלי, הגר בצפון ניו־יורק סמוך לנהר: ”איננו יכולים לראות כלום מבעד לחלונות. אין אלה כפור או אדי מים, אלא קרח מוצק. אנחנו שומעים את הרעש מכל פינות הבית”.
קלי סיפר: ”ממרחק אתה יכול לשמוע רעש שדומה ליריות. בנג! ואחריו דומייה. ושוב: בנג! ודומייה. בנג, בנג!” מאוחר יותר הבין שהעצים שנשברו ועמודי הטלפון שקרסו השמיעו את הרעשים.
למרבה האירוניה, הנוף סינוור ביופיו אף שההרס עשה בו שַמות. אנשים הביעו חששות שבאונטריו ניזוקו 20 מיליון עצי אֶדֶר, נזק שישפיע על תעשיית סירופ מייפל. אחת ממגדלות העצים אמרה בצער: ”העצים נראים כמו מוטות מחודדים הפונים לעבר השמים”.
”איזור מלחמה מרהיב ביופיו”
כותרת זו, שהופיעה בעיתון טורונטו סטאר, תיארה את מונטריאול, העיר השנייה בגודלה בקנדה. ”הרחובות נראים כאחרי הפגזה!” אמרה תושבת העיר. אומדן מהיר העריך את הנזק באיזור מונטריאול לבדו ביותר מ־500 מיליון דולר קנדיים.
תושב בלוִיל, אונטריו, אמר: ”האיזור נראה כמו אחרי מלחמה גרעינית. הכל מכוסה באבק לבן, זה ממש מפחיד”. הוא כינה זאת ”יופי מפחיד”.
בשבוע שלאחר הסופה, כאשר בתיהם של מאות אלפים היו עדיין בעלטה והקור היה עז, החלה המשטרה לפנות אנשים למקלטים. ”האם עלינו לבקש מהם לצאת או להורות להם לצאת?” שאל אחד השוטרים.
”הם חייבים לצאת”, ענה לו הממונה. ”אך בקש זאת בדיפלומטיות”. הוא הוסיף: ”תחשוב שזה מצב מלחמה”.
אסונות שכמעט קרו
עם ניתוק אספקת הכוח ברוב העיר מונטריאול, שותקו הרמזורים והרכבת התחתית. ביומה האחרון של הסופה, ארבע מתוך חמש תחנות הכוח המשרתות את העיר שבקו חיים או התמוטטו. לְמה זה היה עלול להוביל?
”מצאנו את עצמנו אחר הצהריים עם הידיעה שצפויה האפלה מוחלטת במונטריאול — וגם ניתוק אספקת המים”, הסביר ראש ממשלת קוויבק, לוסיין בּוּשר. ”נותרו שעתיים של אספקת מים משום ששני המפעלים לסינון מים הפסיקו לעבוד”. האנשים השתמשו בנרות ונראה היה כי אספקת המים תושבת. החשש מפני אסון היה רב.
אסון נוסף נמנע כשבועיים לאחר מכן כאשר התאסף קהל של 889,1 איש ב־24 בינואר לכינוס נפתי באולם הכינוסים של עדי־יהוה במונטריאול. יותר מעשרים סנטימטרים של שלג רטוב כיסו את מונטריאול במשך הלילה, ובמשך תוכנית הבוקר של הכינוס נראו סימני נזק בקירות ובתקרות. תוכנית אחר הצהריים בוטלה, והנוכחים נתבקשו ללכת לבתיהם, להחליף בגדים ולשוב לאולם כדי לעבוד.
בתוך שעה התייצבו 300 מתנדבים מצוידים באתים, מכושים וכלים נוספים והחלו להסיר את השכבה שכיסתה את שטחו העצום של הגג, 100,7 מטר מרובע. לאחר שהוסרה שכבת השלג העליונה, גילו שבמקומות מסוימים עוביו של הקרח היה יותר מ־60 סנטימטר! המתנדבים ניסרו במסורי שרשרת את הקרח לריבועים, גררו אותם לקצה הגג והשליכום מטה. כ־600,1 טון של שלג וקרח הוסרו מהגג! בדיקה מאוחרת יותר גילתה, שכתוצאה מכך שבו התקרות למקומן והסדקים בקירות נסגרו. התוכנית התחילה שוב בשלום ביום ראשון בבוקר.
הם סייעו זה לזה
היו אומנם שניסו להרוויח ממצוקתם של אחרים בתקופת הגשם והקור, אך כמו במאה הראשונה לספירה, רבים נהגו ”בנדיבות בלתי רגילה” (מעשי־השליחים כ״ח:2). העיתון דיילי סנטינל ברומא, ניו־יורק, סיפר על עדי־יהוה שהושיטו עזרה לזולת: ”הגברים נפגשו באולם המלכות בווֹטֶרְטַאון כדי להתארגן ומשם הופנו לבתים של חברי הקהילה. אך בסופו של דבר עזרו גם לשכניהם לאורך הרחוב”.
המאמר ציין שמאמצי סיוע אלה תואמו עבור תושבים ”בכל האיזור, באדמס, פּטסדם, מלון, אוגדנסברג, פלטסברג, מסינה, גוורנור ואלנברג”. כמה מתנדבים סיפקו חימום לבתים למשך מספר שעות בעזרת גנרטורים שחוברו כדי להפעיל את התנורים. למרבה הצער, בעקבות הסופה צנחה הטמפרטורה באזורים רבים הרבה מתחת לאפס.
באחד המקרים הבחינו שוטרים בעדי־יהוה שביקרו בבתים וחשבו בטעות שהם גנבים. כאשר העדים הסבירו מה מעשיהם, אמר אחד השוטרים שלאחר הסופה עזרו עדי־יהוה לאביו המתגורר במונטריאול, אף שאביו אינו עֵד. הבן הביע הערכה על העזרה.
הסופה פגעה קשות במיוחד בכ־100 עיירות דרומית למונטריאול באיזור שכונה ”משולש העלטה”. עשרה ימים לאחר ששככה הסופה, עיירות אלה היו עדיין מנותקות מאספקת החשמל. רבים היו במצב זה יותר מחודש! משרד הסניף של עדי־יהוה ליד טורונטו ארגן ביקורים מיוחדים שמטרתם לעזור לתושבי האיזור. אספקה הכוללת שמן למנורות, סוללות ופנסים הובלה במשאיות למרכז הפצה ומשם חולקה למי שנזקקו לה.
זקני־קהילה משיחיים קבעו מהם הצרכים של מי שגרים באזורים אלה. קבוצה אחת של זקנים ביקרה ב־11 קהילות בתוך שבוע. הם ניהלו אסיפות מעודדות רבות. בתום אסיפות אלה, שעודדו מבחינה רוחנית, איש לא רצה לשוב הביתה. אנשים פשוט נשארו עוד ועוד, שוחחו, החליפו חוויות ונהנו מההתרועעות. למעשה, הנוכחות הקבועה באסיפות הגיעה לשיא חסר תקדים בשבועות שלאחר שוך הסופה.
רבים מאלה שהיה להם מקור חום כמו תנור עצים או גנרטור המספק חשמל, קיבלו בסבר פנים יפות את מי שלא היה להם חימום ואירחו אותם בבתיהם. אצל כמה מן העדים התארחו 20 איש. רבים מחוץ לסביבה שנותרה ללא חשמל פתחו את ביתם. בעיר סֶט אִיל למשל, המרוחקת כ־800 קילומטר מ”משולש העלטה”, הוזמנו 85 משפחות להתארח.
עדים מאזורים כפריים מרוחקים, כמו רִימוּסְקִי, חטבו ושלחו עצי הסקה. חלק מהם הקדישו זמן לכתוב פסוקים על גזרי העץ ששלחו. אחד העדים חלק את המתנה שקיבל עם שכנו, שאינו עד־יהוה. על גזר העץ שקיבל השכן נכתבה ציטטה מתהלים נ״ה:17: ”יהוה יושיעני”. כשגזר העץ בידו, הביט השכן השמיימה ואמר: ”תודה לך, יהוה”.
הלקחים
רבים נדהמו מהפגיעוּת של מערכת החשמל ומתלותם בה. ”אני מבטיח לך, שכאשר נבנה בית חדש”, אמר איש אחד, ”נדאג שיהיו בו תנור עצים, גנרטור... וגם תנור גז”.
כשישה שבועות לאחר הסופה, ציין פרשן: ”היה הרבה קרח, הרבה חושך, הרבה זמן לחשוב, וקל יותר לעשות זאת כשהטלוויזיה כבויה”. הוא ציין בהמשך: ”הופתענו מהעובדה שאנו כה פגיעים לאיתני הטבע”.
תלמידי המקרא מהרהרים בהבטחת הבורא להשיב את תנאי גן־העדן על כנם בעולם כולו. זאת יעשה לאחר שישים קץ לסדר־הדברים הנוכחי, כפי שכבר עשה לעולם שכזה בעבר (מתי כ״ד:37–39; פטרוס ב׳. ב׳:5). בהצביעו על ’מאגר הנשק’ האפשרי שלו, שאל אלוהים: ”הֲבָאתָ אל אוצרות שלג, ואוצרות ברד [לרבות גשם קפוא] תראה? אשר חשכתי לעת צר, ליום קרב ומלחמה” (איוב ל״ח:22, 23).
[תמונה בעמוד 17]
עמודי מתח גבוה התקמטו כאילו היו עשויים נייר כסף
[תמונה בעמוד 18]
אסון נמנע בזכות המתנדבים שהסירו שלג וקרח מגג אולם הכינוסים
[תמונה בעמוד 18]
עצי הסקה לקורבנות הסופה