תמיכה וחמלה ממקומות רבים
מתנדבים הגיעו מאזורים אחרים בארצות־הברית וממדינות אחרות. אחד המתנדבים היה טום (למעלה) בן ה־29, כבאי מאוֹטַווָה שבקנדה. הוא סיפר לכתב עורו!: ”ראיתי את המתרחש בטלוויזיה ורציתי להעניק תמיכה מוראלית לעמיתיי הכבאים בניו־יורק. נסעתי לשם ביום שישי והגעתי ל’גראוּנד זירוֹ’ (איזור האסון) בשבת כדי להציע את עזרתי. הוצבתי במה שנקרא ’חטיבת הדליים’, אשר פינתה את ההריסות בשרשרת דליים.
”ניפינו את ההריסות לאט לאט, את חפירה מלאה בכל פעם, בחיפוש אחר פריטים העשויים לתת לנו רמז על זהותם של הכבאים שנהרגו. מצאתי מכשיר האליגן שמשמש לפריצת דלתות נעולות וכן חיבורים של זרנוק. זו היתה עבודה מאומצת. צוות של 50 איש עמל שעתיים תמימות למלא משאית רכינה אחת.
”ביום שני, ה־17 בספטמבר, הוצאנו את גופותיהם של כמה כבאים שרצו אל תוך הבניין ביום שלישי שעבר. לעולם לא אשכח את המחזה — כל צוותי החילוץ הפסיקו לעבוד, הסירו את מגיני הראש ואת הקסדות ונעמדו — כאות כבוד לעמיתינו שנפלו.
”בשעה שעמדתי והסתכלתי על המתרחש ב’גראוּנד זירוֹ’, התחוור לי עד כמה החיים כיום שבריריים. זה גרם לי לחשוב על חיי, על עבודתי ועל משפחתי. למרות שהמקצוע שלי נחשב למסוכן, הוא מסב לי סיפוק — היכולת לעזור לאנשים ואפילו להציל חיים”.
עדי־יהוה מושיטים עזרה מעשית
ביומיים הראשונים שלאחר האסון, ביקשו כ־70 איש מחסה במרכז העולמי של עדי־יהוה. מי שאיבדו את חדריהם בבתי־המלון ואת מטענם זכו לקורת גג וקיבלו בגדים להחלפה, וכמובן גם אוכל. ויותר מכך, הם זכו לתמיכה רגשית מזקני־קהילה מנוסים.
כמו כן, עדי־יהוה שלחו ציוד ואספקה חיוניים לשעת חירום לצוותי החילוץ וההצלה שעבדו ב’גראוּנד זירוֹ’. הם גם דאגו להסעת כבאים מתחנת מכבי האש לאיזור שבו נתבצעו פעולות החילוץ. ריקרדו (משמאל למעלה), עד־יהוה בן 39 ועובד תברואה, השתתף בפינוי ההריסות לצדם של מאות אנשים, והם פינו טונות מדי יום. הוא סיפר לכתב עורו!: ”המראה היה כל כך מלחיץ, במיוחד עבור הכבאים שחיפשו את חבריהם הנעדרים. ראיתי שהם חילצו כבאי אחד בחיים. כבאי אחר נהרג מגופה שנפלה עליו. כבאים רבים בכו. גם אני נשברתי ובכיתי. באותו יום, לא היה איש אמיץ מהם”.
”עת ופגע”
אלפים ניספו באסון. נמנים עימם לפחות 14 עדי־יהוה, שהיו בזירת האסון או בסביבה. לג׳ויס קמינגס בת ה־65, במקור מטרינינד, היה תור לרופא שיניים ליד מרכז הסחר העולמי. למרבה הצער, התור נקבע לזמן שבו התרחש האסון. נראה שהיא נחנקה מהעשן והוחשה לבית חולים סמוך. אך המאמצים להציל את חייה עלו בתוהו. המקרה שלה היה אחד מני רבים של אנשים שחזו מבשרם את השלכותיהם של ”עת ופגע” (קהלת ט׳:11). היה לה שם של מבשרת נלהבת מאוד.
קלווין דאוסון (ראה מסגרת) עבד בסוכנות ברוקרים בקומה ה־84 במגדל הדרומי. ממקום הימצאו במשרד השקיף ישירות על המגדל הצפוני מייד לאחר שפגע בו המטוס. מעבידו, שבאותו רגע לא היה במשרד, התקשר אליו כדי לשאול מה קרה. הוא מספר: ”קלווין ניסה לספר לי את מה שראה. הוא אמר: ’אנשים קופצים!’ אמרתי לו שיצא משם ושידאג שגם האחרים יצאו מהמשרד”. קלווין לא נמנה עם הניצולים. המנהל ממשיך ומספר: ”אני חייב להגיד לך שקלווין היה אדם נפלא ושכולנו הערכנו אותו, אפילו אלה מאיתנו שאינם כל כך רוחניים. הערצנו את יראת האלוהים שלו ואת היחס האנושי שגילה”.
הרוג נוסף מבין עדי־יהוה היה ג׳יימס אמאטו, (בעמוד ממול, בצד ימין למטה) אב לארבעה ילדים וקצין גזרה בתחנת מכבי האש של ניו־יורק. מי שהכירו אותו סיפרו שהיה אמיץ מאוד, ו”היה מוכן לעלות לבניין בוער גם כשאנשים נמלטו משם”. במותו הועלה ג׳יימס בדרגה למפקד תחנה.
ג׳ורג׳ דיפַּסְקְוולי היה גם הוא עד־יהוה וכבאי בעל שבע שנות ניסיון. הוא היה נשוי למליסה והיתה להם בת בגיל שנתיים, ג׳ורג׳יה רוז. הוא שימש כזקן־קהילה בקהילת עדי־יהוה שבסטֶטְן איילנד. בזמן שקרס המגדל הדרומי היה ג׳ורג׳ בקומה העשירית של הבניין. גם הוא שילם בחייו בעת שניסה להציל אחרים.
אלו הם רק שניים מבין מאות הכבאים, השוטרים ועובדי החירום שקיפדו את חייהם בשעה שניסו באומץ לב להציל חיי אדם. קצרה היריעה מלתאר את גודל גבורתם של המחלצים הללו. ראש העיר ניו־יורק, רודולף ג׳וליאני, אמר מאוחר יותר לקבוצת כבאים שהועלו בדרגה: ”נכונותכם להמשיך להתקדם מבלי להירתע בנסיבות הקשות ביותר מהווה מקור השראה לכולנו. ... ואין ... דוגמה טובה יותר לעוז רוח מזו שהציבו שרותי הכבאות של העיר ניו־יורק”.
הענקת נחמה
בימים שלאחר הטרגדיה, כ־000,900 עדי־יהוה ברחבי ארצות־הברית עשו מאמצים כבירים להעניק נחמה לאבלים, והם עשו כן מאהבת הרֵעַ (מתי כ״ב:39). הם גם השתדלו להצביע בפעילות ההטפה על התקווה האמיתית היחידה לאנושות השרויה במצוקה (פטרוס ב׳. ג׳:13).
עדי־יהוה פנו לציבור בחמלה. מטרתם היתה לנחם אנשים מן הכתובים ולחקות את דוגמתו המרגיעה של המשיח, שאמר: ”בואו אלי כל העמלים והעמוסים ואני אמציא לכם מנוחה. קחו עליכם את עולי ולימדו ממני, כי עניו אני ונמוך רוח; תמצאו מרגוע לנפשותיכם, כי עולי נעים וקל משאי” (מתי י״א:28–30).
קבוצות זקני־קהילה מן הקהילות של עדי־יהוה במנהטן הורשו להיכנס ל’גראוּנד זירוֹ’ כדי לשוחח עם צוותי החילוץ וההצלה שם ולעודדם. התגובות היו חיוביות ביותר. זקני־הקהילה סיפרו: ”לאנשים היו דמעות בעיניים כשחלקנו עימם פסוקים מן המקרא”. היו מחלצים שעשו הפסקת התאוששות על ספינה במרינה. הגברים האלה נראו כל כך אבודים וראשיהם היו מורכנים. הם לא היו מסוגלים לעכל את מה שראו. ישבנו לידם והסברנו להם פסוקים מן המקרא. הם הודו לנו מאוד שבאנו, ואמרו שהעידוד היה במקום”.
רבים שנוצר עימם קשר לאחר האסון ביקשו חומר קריאה, ואלפי חוברות הופצו ביניהם. הם קיבלו, למשל, את החוברות כאשר אחד מיקיריך נפטר... , הייתכן אי־פעם עולם ללא מלחמות? וכן האם אלוהים אכן דואג לנו? בנוסף לכך הושם דגש במאמרי הפתיח של שתי הוצאות של עורו!: ”פנים חדשות לטרור” (8 ביוני 2001) וגם ”התמודדות עם דחק פוסט־טראומטי” (22 באוגוסט 2001, אנג׳). בהרבה מקרים העדים הסבירו את תקוות תחיית המתים המעוגנת במקרא (יוחנן ה׳:28, 29; מעשי השליחים כ״ד:15). בשורת הנחמה הגיעה למיליוני אנשים.
זה צריך לגרום לנו לחשוב
טרגדיות כדוגמת זו שאירעה בעיר ניו־יורק צריכות לגרום לכולנו לחשוב על הדרך שבה אנו מנהלים את חיינו. האם אנו חיים למען מאוויים אנוכיים או משתדלים לתרום לאושרו של הזולת? הנביא מיכה אמר: ”מה יהוה דורש ממך כי אם עשות משפט ואַהֲבַת חסד והצנע לכת עם אלוהיך” (מיכה ו׳:8). הענווה תניע אותנו לפנות לדבר־אלוהים כדי למצוא את התקווה האמיתית עבור המתים ולגלות כיצד יפעל אלוהים בקרוב להשבת תנאי גן עדן לכדור הארץ. אם ברצונך לדעת יותר על הבטחות המקרא, אנו מזמינים אותך ליצור קשר עם עדי־יהוה שבסביבתך (ישעיהו ס״ה:17, 21–25; ההתגלות כ״א:1–4).
תיבה/תמונות בעמוד 11]
תפילתה של טטיאנה
לנה, אלמנתו של קלווין דאוסון, סיפרה לכתב עורו! על תפילתה של בתם בת השבע, ימים ספורים לאחר שנודע לה שאביה לא ישוב הביתה. לנה התפללה וטטיאנה שאלה, ”אמא, אני יכולה גם להתפלל?” האם הסכימה. טטיאנה התפללה: ”יהוה, אבינו שבשמים, אנחנו מודות לך על האוכל ועל היום הזה של חיים. ורצינו לבקש שרוחך תהיה איתי ועם אמא כדי שנהיה חזקות. ורצינו גם לבקש שרוחך תהיה עם אבא, כדי שהוא יהיה חזק כשיחזור הביתה. וכשהוא יחזור, שהוא יהיה חמוד וחזק ושמח ובריא, ושנראה אותו שוב. בשם ישוע... אה, ואל תשכח לחזק את אמא. אמן”.
לנה, שלא היתה בטוחה אם טטיאנה קולטת מה קורה, אמרה לה: ”טיאנה, זה היה ממש יפה. אבל, חומד, את יודעת שאבא לא יחזור הביתה?” מייד הביטה בה טטיאנה בתדהמה. ”הוא לא יחזור?” שאלה. ”לא”, השיבה האם. ”חשבתי שכבר אמרתי לך את זה. חשבתי שהבנת שאבא לא חוזר”. ואז אמרה טטיאנה: ”אבל תמיד אמרת לי שהוא יחזור בעולם החדש!” לאחר שירדה לסוף דעתה של בתה, אמרה לנה: ”אני מצטערת, טטיאנה, לא הבנתי אותך. חשבתי שהתכוונת שאבא יחזור מחר”. לנה מסכמת: ”זו היתה הרגשה טובה לדעת שהעולם החדש כה מוחשי עבורה”.