מי היו האבות העולים והפוריטנים?
בחופי צפון אמריקה בפְּלִימוּת שבמסצ׳וּסטס, ניצבת אבן גרניט גדולה ועליה חקוק המספר 1620. אבן זו המכונה סלע פלימות קרובה, על־פי הדעה הרווחת, למקום שבו קבוצת אירופאים ירדה אל החוף לפני כ־400 שנה. אולי אתה מכיר אותם בכינוי האבות העולים.
רבים מכירים את הסיפורים על האבות העולים שהזמינו את ידידיהם האינדיאנים ילידי אמריקה לסעודות חגיגיות לרגל הקציר. אך מי היו האבות העולים, ומדוע באו לצפון אמריקה? כדי להשיב על השאלות נחזור לימי הנרי ה־8 מלך אנגליה.
תהפוכות דתיות באנגליה
כמאה שנה לפני שיצאו האבות העולים לדרכם, הייתה אנגליה מדינה קתולית, והמלך הנרי ה־8 החזיק בתואר ”מגן האמונה” שהעניק לו האפיפיור. אולם בעקבות סירובו של האפיפיור קלמנס ה־7 לבטל את נישואיו של הנרי לקתרינה מאַרַגוֹן, הראשונה מבין שש נשות המלך, נוצר קרע.
בעוד הנרי טרוד בבעיותיו המשפחתיות, עוררה הרפורמציה הפרוטסטנטית תהפוכות בכנסייה הקתולית בחלקים נרחבים באירופה. הנרי לא רצה לאבד את היוקרה שהעניקה לו הכנסייה ולכן מנע בתחילה את כניסת הפרוטסטנטים לאנגליה. בהמשך נמלך בדעתו. הכנסייה הקתולית אינה מוכנה לבטל את נישואיו, ולכן הנרי ”יבטל” את הכנסייה. בשנת 1534 נטל מידי האפיפיור את הסמכות על הקתולים באנגליה והכריז על עצמו ראש הכנסייה האנגליקנית. עד מהרה סגר מנזרים ומכר את נכסיהם המרובים. עם מות הנרי בשנת 1547 הפכה אנגליה למדינה פרוטסטנטית.
אדוארד ה־6 בנו של הנרי לא איחה את הקרע עם רומא. לאחר מותו בשנת 1553, הוכתרה מרי, בתם הקתולית של הנרי וקתרינה מאַרַגוֹן, למלכת אנגליה וניסתה להחזיר את האומה לשליטת האפיפיור. היא הגלתה פרוטסטנטים רבים והעלתה על המוקד יותר מ־300 איש, וכך זכתה לכינוי ’מרי אשת הדמים’ (Bloody Mary). אך גלי השינוי היו חזקים ממנה. מרי מתה ב־1558, ויורשתה אליזבת ה־1, שהייתה אחותה החורגת, דאגה לכך שמאז ואילך לא תהיה לאפיפיור השפעה רבה על חיי הדת באנגליה.
ואולם, פרוטסטנטים מסוימים סברו שאין די בניתוק מן הכנסייה הרומית — יש להסיר כל שריד מן הקתוליות הרומית. הם רצו לטהר (באנגלית: פּיוּר) את הפולחן הנהוג בכנסיות, ומשום כך כונו הפּוּרִיטנים. מקצתם טענו שאין צורך בבישופים ושכל קהילה צריכה לקיים שלטון עצמי בלי תלות בהנהגה הארצית של הכנסייה. הם נודעו כפורשים.
הפוריטנים מעוררי המחלוקות צמחו בימי המלכה אליזבת. הלבוש הפחות קפדני של אנשי כמורה מסוימים עורר את מורת רוחה של המלכה, ובשנת 1564 ציוותה על הארכיבישוף של קֶנטרבֶּרי לכפות עליהם קוד לבוש. הפוריטנים חששו מפני חזרתן של גלימות הכמרים הקתוליים, וסירבו לשתף פעולה. מחלוקת חריפה יותר התגלעה על רקע ההיררכיה ארוכת הימים של הבישופים והארכיבישופים. אליזבת הותירה את הבישופים במעמדם ודרשה מהם להישבע לה אמונים כמי שעומדת בראש הכנסייה.
מפורשים לאבות העולים
בשנת 1603 ירש ג׳יימס ה־1 את כיסאה של אליזבת והפעיל מכבש לחצים על הפורשים להיכנע למרותו. בשנת 1608 נמלטה קהילת פורשים מן העיר סקרובי להולנד כדי ליהנות מן החירות שהונהגה בה. אך עם הזמן, חשו הפורשים בהולנד פחות נוח בהשוואה לאנגליה, וזאת בשל הסובלנות ההולנדית כלפי קבוצות דתיות אחרות וכלפי הפריצוּת וההפקרות. הם החליטו לעזוב את אירופה ולהתחיל חיים חדשים בצפון אמריקה. הנכונות מצד קבוצת פורשים זו לנדוד הרחק מביתם למען עיקרי אמונתם, זיכתה אותם עם הזמן בכינוי Pilgrims (צליינים).
המהגרים, שרבים מהם היו פורשים, קיבלו רשות להתיישב במושבה הבריטית ורג׳יניה ויצאו לצפון אמריקה בספטמבר 1620 באונייה שנקראה מייפלאואר. כ־100 מבוגרים וילדים בילו חודשיים סוערים במימי צפון האוקיינוס האטלנטי עד הגיעם לקֵיפּ־קוד, מאות קילומטרים מצפון לוורג׳יניה. שם חיברו את אמנת מייפלאואר, מסמך שבו הצהירו על כוונתם לכונן קהילה ולהישמע לחוקיה. הם התיישבו בפְּלִימוּת הקרובה ב־21 בדצמבר 1620.
חיים חדשים בעולם החדש
הפליטים שהגיעו לצפון אמריקה לא נערכו לחורף. בתוך מספר חודשים מתו מחצית מחברי הקבוצה. באביב חלה הקלה. הניצולים בנו בתים עמידים ולמדו מן האינדיאנים כיצד לגדל יבולים מקומיים למאכל. בסתיו 1621 נהנו האבות המהגרים משגשוג ושפע והתפנו להודות לאלוהים על ברכתו. מאירוע זה צמח חג ההודיה הנחוג כיום בארצות־הברית ובארצות אחרות. עם הזמן הגיעו מהגרים נוספים, ובתוך פחות מ־15 שנה מנתה אוכלוסיית פלימות יותר מ־000,2 איש.
במקביל לכך החליטו כמה פוריטנים באנגליה, בדומה לפורשים, ש”ארץ ההבטחה” שוכנת מעבר לאוקיינוס האטלנטי. בשנת 1630 הגיעה קבוצת פוריטנים למקום מסוים מצפון לפלימות ויסדה את מושבת מפרץ מסצ׳וסטס. בשנת 1640 כבר חיו בניו אינגלנד כ־000,20 מהגרים אנגלים. לאחר שמושבת מפרץ מסצ׳וסטס סיפחה לתוכה את פלימות בשנת 1691, חדלו המהגרים הפורשים להיחשב לפורשים. בוסטון הפכה למרכז הרוחני של האזור, והפוריטנים נתנו את הטון בחיי הדת בניו אינגלנד. כיצד קיימו את פולחנם?
פולחנם של הפוריטנים
בתחילה בנו הפוריטנים בעולם החדש בתי תפילה מעץ שבהם התכנסו בימי ראשון בבוקר. התנאים בתוך המבנים היו נסבלים במזג אוויר טוב, אך הטקסים שהתקיימו בחורף בחנו את סבלנותם אפילו של האדוקים מבין הפוריטנים. לא הייתה מערכת הסקה בבתי התפילה, והמאמינים הרועדים כמעט קפאו מקור. המטיפים לרוב לבשו כפפות כדי להגן על ידיהם מן האוויר המקפיא בתוך האולם.
הפוריטנים ביססו את עיקרי אמונתם על תורותיו של מתקן הדת הצרפתי הפרוטסטנטי ז׳אן קלווין. הם אימצו את תורת הגזירה הקדומה והאמינו כי אלוהים מועיד מראש את הגאולה לאנשים מסוימים והיתר נידונים לאש גיהינום נצחית. לדידם, לא משנה מה יעשה האדם, אין בידו לשנות את מעמדו לפני האלוהים. איש אינו יודע אם לאחר מותו ייהנה מרוח קלה בשמיים או יבער כפתילת מנורה לנצח נצחים.
ברבות הימים החלו הכמרים הפוריטנים להטיף לחזרה בתשובה. הם הזהירו את צאן מרעיתם כי על אף רחמי אלוהים, כל המפרים את חוקיו יגיעו ישירות לגיהינום. מטיפים אלו ”הגבירו” את להבות הגיהינום לבל יתקררו כדי שהמאמינים לא יסורו מדרך הישר. מטיף בן המאה ה־18, ג׳ונתן אדוארדז, נאם פעם בנושא ”החוטאים בידי האל הזועם”. הוא תיאר את הגיהינום בשפה מסמרת שיער עד כדי כך שכמרים אחרים נאלצו לספק עזרה רגשית לקהילה המבועתת ששמעה את הדרשה.
מבשרים מסביבות מסצ׳וּסטס שהטיפו שם סיכנו את חייהם. שלוש פעמים סילקו הרשויות מטיפה קווייקרית בשם מרי דייר. אך בכל פעם היא שבה והמשיכה להשמיע את דעותיה. בסופו של דבר, תלו אותה בבוסטון ב־1 ביוני 1660. פיליפ רטקליף ככל הנראה שכח באיזו קנאות טיפלו ראשי הפוריטנים במתנגדים. בשל נאומיו נגד הממשל ונגד כנסיית סֵילֶם הולקה ונקנס. וכדי שלא ישכח, קיצצו את אוזניו ורק אחר כך שילחו אותו לביתו. האי־סובלנות הפוריטנית הבריחה אנשים ממסצ׳וסטס ותרמה לצמיחתן של מושבות אחרות.
יהירות מולידה אלימות
הפוריטנים החשיבו את עצמם ל”נבחרי” האל, ורבים מהם ראו בעמי המקום משיגי גבול תת־אנושיים. גישה זו עוררה תרעומת, וכמה ילידים פתחו בהתקפות. בתגובה לכך הקלו ראשי הפוריטנים את חוקי השבת במידה כזו שאיפשרה לגברים לשאת נשק בדרכם לבית התפילה. בשנת 1675 החמיר המצב.
מֶטַקוֹמֶט, שנודע גם בתואר המלך פיליפ והיה מבני השבט האינדיאני וַמפַּנוֹאַג, ראה כיצד בני עמו מאבדים את אדמותיהם והחל לפשוט על יישובים פוריטניים, תוך שהוא שורף בתים וטובח במתיישבים. הפוריטנים השיבו מלחמה, והקרבות נמשכו חודשים. באוגוסט 1676 לכדו הפוריטנים את פיליפ ברוד איילנד. הם התיזו את ראשו, גררו את גופתו וביתרו אותה לארבעה נתחים. כך תמה מלחמת המלך פיליפ והקיץ הקץ על עצמאותם של עמי הילידים בניו אינגלנד.
במרוצת המאה ה־18 מצאה הקנאות הפוריטנית פורקן חדש. כמרים מסוימים במסצ׳וסטס דיברו בגנות השלטון האנגלי והציתו את הכמיהה לעצמאות. בדיוניהם על המהפכה ערבבו בין פוליטיקה לדת.
הפוריטנים היו ברובם אנשי עמל אמיצי לב המסורים לדתם. עד היום מדברים על ”אופי פוריטני” ועל ”יושר פוריטני”. אך אין די ביושר וכנות כדי להיטהר מתורות כזב. החיבור בין פוליטיקה לדת הוא דבר שישוע נמנע ממנו (יוחנן ו׳:15; י״ח:36). בנוסף לכך, מעשים ברוטאליים עומדים בניגוד לאמת הבסיסית האומרת: ”מי שאינו אוהב אינו יודע את אלוהים, שכן האלוהים הוא אהבה” (יוחנן א׳. ד׳:8).
האם דתך מלמדת על אש גיהינום, גזירה קדומה או תורות אחרות שאינן מבוססות על המקרא? האם מנהיגי הדת שלך מעורבים בקמפיינים פוליטיים? למד בכנות את דבר־אלוהים, המקרא, והדבר יעזור לך למצוא את ’עבודת אלוהים הטהורה והתמימה’, אשר רצויה היא מלפני אלוהים (יעקב א׳:27).
[תיבה/תמונה בעמוד 12]
הפוריטנים ואש גיהינום
הפוריטינים לימדו על אש גיהינום ובכך סתרו את המקרא. המקרא מלמד שהמתים חסרי תודעה ושאין הם מסוגלים לחוש כאב או הנאה (קהלת ט׳:5, 10). יתרה מזו, עינויים באש מעולם לא ’עלו על לבו’ של אלוהים (ירמיהו י״ט:5; יוחנן א׳. ד׳:8). הוא קורא לבני אדם לשנות את אורח חייהם, ונוהג בחוטאים חסרי חרטה בצורה הומנית (יחזקאל ל״ג:11). בניגוד לאמיתות מקראיות אלו, המטיפים הפוריטנים על־פי־רוב ציירו את אלוהים כאל אכזר ותאב נקם. יחסם לחיים היה אכזרי וכלל שימוש בכוח להשתקת האויבים.
[תמונה בעמוד 10]
האבות העולים עוגנים בצפון אמריקה, 1620
[שלמי תודה]
Harper’s Encyclopædia of United States History
[תמונה בעמוד 12]
זוג פוריטני חמוש בדרכו לכנסייה
[תמונה בעמוד 13]
חג ההודיה הראשון, 1621
[תמונה בעמוד 13]
בית תפילה פוריטני, מסצ׳וסטס
[תמונה בעמוד 13]
ז׳אן קלווין
[תמונה בעמוד 13]
ג׳ונתן אדוארדז
[שלמי תודה בתמונה בעמוד 11]
Library of Congress, Prints & Photographs Division
[שלמי תודה בתמונה בעמוד 12]
תמונות: North Wind Picture Archives
[שלמי תודה בתמונה בעמוד 13]
למעלה משמאל: Snark/Art Resource, NY; למעלה מימין: Harper’s Encyclopædia of United States History; ז׳אן קלווין: (Vol. II) The History of Protestantism from the book ,Life of Calvin Portrait in Paul Henry’s; ג׳ונתן אדוארדז: Dover/Dictionary of American Portraits