למה התכוון האיש החכם?
נצל את מרץ הנעורים בתבונה
הצעירים, מלאי הכוח והחיוניות, יכולים להפיק הנאה רבה מן החיים. שלמה המלך החכם כתב; ”שמח, בחור, בילדותיך, ויטיבך לבך בימי בחורותיך, והלך בדרכי לבך ובמראי עיניך, ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט. והסר כעס מלבך, והעבר רעה מבשרך, כי הילדות והשחרות הבל.” – קהלת י״א:9, 10.
הבורא חפץ שבני־הנעורים ייהנו מן החיים. אין הוא שולל ללא־פשרות את הדברים המצודדים את עיניהם והמדברים אל לבם. אך, יחד עם זאת על הצעיר לזכור, שעליו לתת לאלהים את הדין על מעשיו. למרות שאלהים מעניק לו חופש בחירה, הוא לא יגן עליו מפני תוצאותיו המרות של קו־פעולה שלילי. על־ידי שיימנע מהתנהגות קלוקלת ופוחזת, יחסוך מעצמו הצעיר תיסכולים ונזקים אחרים.
שלמה כתב בהשראת אלהים, כי ”הילדות והשחרות הבל”. מדוע? ראשית, משום שאין האדם נשאר צעיר לנצח. כמו־כן, אין לדעת כמה זמן יוכל הצעיר להפיק שמחה ותועלת מכוחו וממרצו. שהרי מחלות ומוות הם גם מנת־חלקם של צעירים. בני־הנעורים המתעלמים מכך, עלולים לנהוג בחוסר־תבונה ולבזבז לריק את כוחם ואת כשרונותיהם, ולהקשות בכך על חייהם כאנשים מבוגרים.
משום כך מסב שלמה, בצורה הולמת ביותר, את תשומת־לבם של הצעירים אל הבורא, כדי שיעמידוהו במרכז חייהם. הוא ממליץ: ”וזכור את בוראיך בימי בחורותיך, עד אשר לא יבואו ימי הרעה והגיעו שנים אשר תאמר: ’אין לי בהם חפץ’; עד אשר לא תחשך השמש והאור והירח והכוכבים, ושבו העבים אחר הגשם.” – קהלת י״ב:1, 2.
אין ימים טובים מאלה לזכור את הבורא, משום שהצעיר יכול להקדיש את מיטב שנותיו לשירות האל העליון. יכולתו זו תימוג בבוא ”ימי הרעה” של הזיקנה, על התשישות והמחלות הנלוות עליהם. האדם לא ימצא ”חפץ” בשנות הבלייה שלו, במיוחד אם ביזבז את ימי עלומיו לריק. שלמה משווה את העלומים לקיץ, שבו השמש, הירח והכוכבים מפיצים את אורם מתוך שמים בהירים. בימי הזיקנה חלפה עברה התקופה מליאת הזיו, והימים משולים לחורף הקר והגשום, שהצרות ניתכות בהם כמטר היורד ללא־הפוגה.
בתארו את השפעת הזיקנה על גוף האדם, שאותו ממשיל שלמה לבית, כותב שלמה באורח ציורי: ”ביום שיזועו (שירעדו) שומרי הבית [הידיים והזרועות המגנות על הגוף והדואגות לצרכיו], והתעוותו אנשי החייל [הרגליים], ובטלו הטוחנות [השיניים] כי מיעטו, וחשכו הרואות בארובות [העיניים]; וסוגרו דלתיים [של הפה, כלומר, השפתיים] בשוק [משום שהזקן ממעט לדבר בפומבי], בשפל קול הטחנה [הלעיסה בפה חסר ־שיניים שוב אינה נשמעת], ויקום לקול הציפור [כיון ששנת הזקן קלה], ויישחו כל בנות השיר [משום שאזניו כבדות וקול המשוררות נשמע לו נמוך; או שקולו נעשה רפה ושירתו נחלשת].” – קהלת י״ב:3, 4.
”גם מגבוה ייראו [מחשש שמא יפלו], וחתחתים בדרך [עתה הרחובות מלאי סכנות, עקב ליקויי הראייה והשמיעה וקהות־החושים], וינאץ השקד [השערות מלבינות ונושרות כפרחי השקד הלבנים בנשרם על האדמה], ויסתבל החגב [זקן כפוף, שאיבריו מגושמים ומרפקיו משוכים־לאחור, עשוי להידמות לחגב], ותפר האביונה [שוב אין לזקן תיאבון או תאווה למשהו], כי הולך האדם אל בית־עולמו [הקבר], וסבבו בשוק הסופדים. עד אשר לא יירתק חבל הכסף [חוט השידרה], ותרוץ גולת הזהב [הגולגולת האוצרת בתוכה את המוח], ותישבר כד [הלב] על המבוע, ונרוץ הגלגל [מחזור הדם] אל הבור. וישוב העפר על הארץ כשהיה, והרוח [כוח־החיים] תשוב אל האלהים אשר נתנה.” (קהלת י״ב:5–7) שיבת הרוח אל האלהים מציינת, כי מעתה נתון כוח־החיים (הרוח) של האדם בידי אלהים, ורק הוא יכול להקים את המת לתחייה.
אם כן, הצעיר ייטיב לעשות אם ינצל את זמנו ואת מרצו לשירות הבורא. הוא לא יתחרט על כך בהתבגרו, והוא יידע טוב יותר להתמודד עם התשישות הגופנית לעת זיקנתו. יתר על כן: על־ידי שיקפיד לחיות בהתאם לחוקי המוסר של אלהים, יגן הדבר על בריאותו ועל חיוניותו, והוא לא יאבד אותן בטרם עת.
הקשב בטרם תשפוט
”משיב דבר בטרם ישמע, איוולת היא לו וכלימה.” (משלי י״ח:13) חוסר דעה קדומה הוא אחד הסימנים לבגרותו של הפרט. אין אדם יכול לחשוב עצמו למבוגר, אם אין הוא מקשיב לשני הצדדים בסיכסוך כלשהו.