סבל שיהיה לך למועיל
”ובה שמחים אתם, גם אם מן הצורך הוא שתתעצבו זמן מה בכל מיני מסות, כדי שאמונתכם הצרופה והיקרה הרבה יותר מזהב, הנשחת על אף היצרפו באש, תצא לתהילה ולכבוד ולתפארת.” – פטרוס א׳. א׳:6, 7.
1. בפני איזה יחס אכזרי ניצבו המשיחיים במאה הראשונה לספירה?
ליגלגו עליהם, היכו אותם וכלאו אותם. פלשו לבתיהם ובזזו את רכושם. אחדים מידידיהם ומקרובי־משפחתם נהרגו בידי אספסוף זועם, או הוצאו להורג בצוו בית־המשפט. חייהם היו לדוגמה ולמופת, והם רחשו אהבה לרעיהם בני־האדם. בכל זאת, התעוררה נגדם שינאתם של רבים. אלה היו המשיחיים בני המאה הראשונה. – מעשי־השליחים ח׳:1–3; עברים י׳:32–34.
התועלת שבחינוך–למישמעת
2, 3. (א) מדוע החלו כמה מן המשיחיים היהודים להתעייף מן המירוץ לחיים? (ב) מה שכחו הם?
2 האם הסבל הנורא שעבר על יראי־אלהים, הביא להם תועלת? אפשר שתשיב מיד באופן שלילי. אך, כתבי־הקודש מצביעים על התועלת המרובה שמפיק אדם הנאלץ להתנסות ברדיפות. איגרת אל־העברים, שנכתבה לפני חורבן בית־שני, תועיל לנו לטפח השקפה נכונה כלפי הסבל. למשיחיים היהודים נאמר בה, בהסתמך על משלי ג׳:11, 12: ”עדיין לא נלחמתם עד לדם במאבקכם עם החטא, ושכחתם את מילות הנוחם המדברות אליכם כאל בנים: ’מוסר יהוה, בני, אל תמאס, ואל תקוץ בתוכחתו: כי את אשר יאהב יהוה יוכיח, יכאיב את בן ירצה.’” – עברים י״ב:4–6.
3 ההתנגדות שנתקלו בה המשיחיים העברים היתה עזה. אך מלחמתם נגד ”החטא הלוכד על־נקלה” — הלא הוא אובדן־האמונה — לא הגיע עד לנקודה של שפיכת דמם. אפשר שרבים מהם היו אדישים למירוץ לחיים, ולכן לא התמידו במלחמתם נגד החטא במידה שתאפשר להם להצליח ’להילחם נגדו עד דם’. הם ’עייפו’ מן החרפות והגידופים של חסרי האמונה. (עברים י״ב:1, 3) הם לא הבינו, שהיחס האכזרי מצד המתנגדים שימש כ’מוסר’ מאת יהוה ואישר שהוא אוהב אותם כבניו. הם שכחו את התוכחה המקראית שבמשלי ג׳:11, 12. בהדגישה את משמעות הפסוקים הללו, ממשיכה האיגרת ואומרת: ”לשם מוסר סובלים אתם, ואלהים נוהג עימכם כעם בנים: כי איזהו הבן אשר אביו אינו מייסר אותו? אך אם אתם בלא מוסר, אשר הכל נוטלים בו חלקם, אזי ממזרים אתם ולא בנים. ועוד, האבות שהולידו את גופנו יסרו אותנו ואנו יראנו מהם, הלא כל שכן ניכנע לפני אבי הרוחות ונחיה? הם אמנם יסרונו ימים מעטים על־פי מה שראו לנכון, אך הוא להועיל מייסר אותנו, למען יהיה לנו חלק בקדושתו. כל מוסר בעת בואו אינו נחשב לשמחה, כי אם לעצב, אבל אחרי־כן יתן פרי שלום וצדקה למתחנכים בו.” – עברים י״ב:7–11.
4. כיצד עלינו לראות את היחס הנוקשה שעלול לבוא עלינו מבני־אדם?
4 לאור עצה זו שבהשראת אלהים, כיצד על יראי־האלהים לראות את הסבל שיהוה מרשה שיירד עליהם? עלינו לראות בכך צורה של חינוך והדרכה מידי אב, האוהב אותנו באמת ובתמים ומעוניין בטובתנו הנצחית. העובדה שאנו זוכים לחינוך כזה מוכיחה שהוא רואה בנו בנים אמיתיים, ולא ילדים לא־חוקיים שאינם רצויים ואינם נאהבים. מאחר שיהוה אלהים מרשה ליראיו להתנסות בסבל מעין זה, יש להיכנע לכך בענווה. הדבר תואם את עצת הכתוב: ”השפילו עצמכם תחת יד־אלהים החזקה, למען ירומם אתכם בעתו. השליכו עליו כל יהבכם, כי הוא דואג לכם.” – פטרוס א׳. ה׳:6, 7.
5. מדוע נכון לקבל בהכנעה אמצעי חינוכי בצורת יחס גרוע?
5 מן הראוי, איפוא, שנקבל עלינו אמצעי חינוכי זה בלא להתמרד נגדו, בלא לבקש להתחמק מתחת יד אלהים. אב אוהב, הדואג לילדיו, יחנכם כאשר ימצא לנכון לעשות כן. בהיותו לא־מושלם, יתכן שיטעה לפעמים. לכן, בחנכו את ילדיו כש’יראה לנכון’, אפשר שלא יפעל תמיד בצורה הולמת ומועילה ב’ימים המעטים’ של ילדותם. בכל זאת, כאב המחנך את ילדיו למישמעת, יזכה ליחס כבוד ולאהבה מצידם. כך ראוי להיות, כיון שהם חבים לו את חייהם. מאידך גיסא, יהוה אלהים לעולם אינו שוגה, ואנו חבים לו יותר מאשר את חיינו. האל העליון נקרא בעברים י״ב:9, ”אבי הרוחות”, דבר המרמז כנראה שהוא אחראי לחייהם הרוחניים של יראיו, וגם לחייהם הנצחיים. אם כן, יש סיבה טובה אפילו יותר להיכנע לאמצעי החינוך של האב השמימי, בהשוואה לאב ארצי לא־מושלם.
התועלת הנובעת מן הסבל
6. כיצד יכול הסבל לעזור לנו לזכות ל”חלק בקדושתו” של אלהים?
6 זאת ועוד: החינוך הנובע מן הסבל יש בו תמיד משום תועלת לעובדי אלהים. יכולה להיות לו השפעה מזקקת, החושפת פגמים אישיים שיש לתקנם, כגון, גאווה, עקשנות, חוסר־סבלנות, אנוכיות, רוח־העולם ואהבת הבטלנות או התענוגות. כאשר מבצע המשיחי את השיפורים הדרושים, נעשית התנהגותו טהורה וקדושה יותר. על־ידי ’היעשותו קדוש כשם שיהוה אלהים קדוש,’ הוא זוכה ל”חלק בקדושתו”. (פטרוס א׳. א׳:14–16) כך משיג החינוך־למישמעת את מטרתו.
7. מה אפשר ללמוד ממצוקה, כפי שהדגים לנו ישוע המשיח? (עברים ה׳:8)
7 יתר על כן: הסבל יכול ללמד את האדם דברים שיכשירו אותו טוב יותר לשירות אלהים. המשיח מהווה דוגמה לכך. על־ידי הסבל הקיצוני שהתנסה בו, כאדם בשר־ודם, רכש את הניסיון הדרוש כדי לשמש כהן־גדול מבין ומתחשב. הדבר מאפשר לנו לקרוב אל אלהים באמצעות המשיח, תוך חופש־דיבור נרחב ביותר, בהיותנו סמוכים ובטוחים שהמשיח מבין את מצבנו ויישא למעננו תחינה ככהן־גדול רחום. – עברים ד׳:15, 16.
8, 9. כפי שמראה אל־העברים י״ב:11, כיצד יכול חינוך הנובע מיחס גרוע להשפיע עלינו בו בזמן, וגם לאחר־מכן?
8 ברור שקשה מאוד לשאת יחס גרוע. אין כל תחושה של הנאה או התרוממות הרוח כאשר מתנסים בכאב עז. אין ספק, שזהו ניסיון מר. אך, אם ניכנע לו ונאפשר לו לעזור לנו להבין היכן עלינו להשתפר, יכול המבחן לחנך אותנו בצורה מועילה. הפרי שהחינוך הזה יגיב יהיה ”פרי שלום וצדקה”, כלומר, הוא יעניק לאדם את השלווה שבחיי יושר וצדקה.
9 יתכן שאתה מכיר בהשפעה הטובה שיכולה להיות לחינוך כזה, כתוצאה מהתרועעותך עם משיחיים נאמנים. יש מהם שידעו שנים של מבחן תחת שלטונם של רודנים מדכאים, או במחנות־ריכוז ובבתי־סוהר. אך, תדירות מקרינה כל אישיותם את נאמנותם. האדם חש שהוא נמצא בחברת אנשים שאמונתם עוצבה על־ידי חינוך־למישמעת, וההבעה השלווה, מליאת־השמחה, של אמונתם יכולה לתת לאחרים השראה לנהוג כדוגמתם.
10. איזו נקודת־השקפה צריך שתהיה לנו לגבי כל סוג של מבחן, ואיזו שאלה עלולה להתעורר עקב כך?
10 לכן, כאשר אנו מתנסים בניסיון כלשהו — במחלה, באכזבה, באי־צדק, בטרגדיה או ברדיפות — יש לראות בעובדה שאלהים מרשה זאת, הזדמנות של חינוך־למישמעת. כך נאפשר למבחן להשפיע עלינו באורח חיובי, כדי שניעשה משרתים טובים יותר של אלהים. אך, כיצד יכולים אנו להישאר נאמנים על אף הסבל, ולהפיק ממנו תועלת?
כיצד לעמוד בזה
11. איזו עצה של התלמיד יעקב עלינו לבצע במצבים שיש בהם משום מבחן?
11 חשוב במיוחד לשאת עינינו אל יהוה אלהים, שייתן לנו את החכמה להתמודד עם מצבים המהווים מבחן. עלינו לפנות אליו לעזרה, בלא לפקפק לעולם ביכולתו לעזור לנו באמצעות רוח־קודשו. שים־לב לעצתו הטובה של המשגיח המשיחי יעקב בנושא זה: ”לשמחה גדולה חישבו זאת, אחי, כאשר אתם באים בכל מיני נסיונות, שהרי יודעים אתם כי בחינת אמונתכם מביאה לידי סבלנות. אבל שתהא הסבלנות שלימה בפעלה, למען תהיו שלמים ובלא־דופי ולא יחסר לכם דבר. איש מכם אם יחסר חכמה, יבקש מאלהים הנותן לכול בנדיבות ובלא גערה, ותינתן לו. אך יבקש באמונה ובלי ספק, כי בעל־ספק דומה לגלי הים הנדחפים וסוערים מפני הרוח. אותו האיש אל יחשוב כי יקבל משהו מאת יהוה, בהיותו איש הפוסח על שתי הסעיפים, הפכפך בכל דרכיו.” – יעקב א׳:2–8.
12. מה למדים אנו מעברים ה׳:7?
12 המשיח הציב דוגמה יוצאת מגדר־הרגיל בכך שנשען על אביו השמימי. למרות שהיה מושלם, התפלל בדבקות רבה כשהתנסה בסבל. כתבי־הקודש מציינים: ”ובימי היותו בגוף בשר־ודם, הקריב תפילות ותחנונים בצעקה גדולה ובדמעות אל היכול להושיעו ממוות, ואמנם נשמע בגלל יראת האלהים שבו.” (עברים ה׳:7) מאחר שישוע היה ירא־אלהים, היטה אביו אוזן לקריאתו לעזרה. הוא שמר על תומתו בעזרת רוח־הקודש, ולכן מת כבן נאמן לאביו השמימי. לאחר־מכן, שוחרר ממלתעות המוות על־ידי תחייה מן המתים.
13. מה עזר לישוע המשיח להישאר נאמן בתנאי סבל, בהתאם לעברים י״ב:2?
13 גורם נוסף שעזר לישוע המשיח להישאר נאמן היה, שתמיד העמיד לנגד עיניו את הגמול הנאדר שהועיד לו אלהים. גמול זה מתואר בעברים י״ב:2 בתור ”השמחה”. הכתוב אומר: ”בעבור השמחה השמורה לו נשא בסבל עמוד־הוקעה, בז לחרפה ויישב לימין כס־האלהים.” (ע״ח) אם גם אנו נישא עינינו אל הגמול של חיי־נצח, על ברכותיהם הרבות, נוכל להישאר נאמנים תחת מבחן. בדומה לפרס המצפה מעבר לקו־הגמר, יכול הגמול הזה לעוררנו להתמיד במירוץ לחיים תוך כוח־סבל, כשאנו מבטלים כל תשוקה שלילית העלולה לפגוע באמונתנו. – עברים י״ב:1.
14. כיצד יכולים דברי איכה ג׳:20, 21 לעודדנו במצב של מצוקה?
14 יהיה מצבנו נואש ככל שיהיה, אל נרשה לעצמנו להתחיל לחשוב שהאל העליון שכח אותנו. בעמדנו מול קשיים גדולים, יכולים דברי איכה ג׳:20, 21 להעניק לנו נחמה אמיתית: ”זכור תזכור ותשוח עלי נפשי. [נפשך, תיקון סופרים] זאת אשיב אל לבי, על־כן אוחיל.” משמע הדבר, שיהוה אלהים יביע ענווה ו’ישוח עלינו’, כלומר, הוא כאילו יתכופף מטה כדי להקדיש לנו תשומת־לב אוהדת. הוא יחלצנו ממצבנו הכאוב, כפי שעשה לגולי בבל שחזרו בתשובה במאה הששית לפה״ס. אך, בשעה שהסבל נמשך, עלינו להמתין בסבלנות ובאמונה איתנה שיהוה אלהים יפעל למעננו.
15. מה מציינת העובדה שאנו עדיין חיים, בהתאם לאיכה ג׳:22, 23?
15 עצם העובדה שאנו עדיין חיים, מהווה הוכחה לחסדו של אלהים, לדאגתו מליאת־הרחמים כלפינו. הדבר מהווה ערובה לכך שהאל העליון יגלה חסד לעבדיו הנמצאים במצוקה. באיכה ג׳:22, 23 נאמר: ”חסדי יהוה כי לא תמנו [כלומר, בגלל חסדיו לא כלינו לחלוטין], כי לא כלו רחמיו. חדשים לבקרים רבה אמונתך.”
16. מדוע יכולים אנו לסמוך על חסדיו של יהוה?
16 מאחר ש’רבה נאמנותו’ של יהוה, יכולים אנו לסמוך לחלוטין על חסדיו. ביטויי החסד והרחמים שלו כלפינו לעולם לא ייחלשו ולא יהיו לריק. רחמיו מתחדשים כל בוקר, ”חדשים לבקרים”, ומתגלים לעובדיו הנאמנים בכל עת, במלוא התוקף. משום כך יכולים אנו להיות סמוכים ובטוחים שהאל העליון רואה את מצוקתנו, ויעניק לנו ברוב רחמיו את העזרה הדרושה.
17. כיצד עלינו להגיב, כאשר מוטל עלינו עול מישמעת?
17 אך, אם הוא מרשה שיוטל עלינו עול מישמעת, עלינו לקבל זאת בלא להתמרמר ובלא לפרסם את צרותינו ברבים. איכה ג׳:23, 29 ממליץ: ”יישב בדד ויידום, כי נטל [אלהים] עליו. יתן בעפר פיהו”, כשהוא משתטח על פניו לאות הכנעה.
18. כיצד רואה יהוה את המצוקה שעובדיו נאלצים לשאתה?
18 בינתיים יכולים אנו להתנחם בעובדה שהמבחן איננו אלא זמני, ושאין יהוה מוצא כל הנאה בסבל שעלינו לעבור. בהקשר לכך אומר הכתוב: ”כי לא יזנח לעולם אדני, כי אם הוגה [הביא יגון], וריחם כרוב חסדיו. כי לא עינה מלבו ויגה בני איש.” (איכה ג׳:31–33) תחת זאת, מטרת יהוה היא שהמישמעת שאנו לומדים באמצעות הסבל, תבטיח את טובתנו הנצחית.
19. מדוע העובדה שאלהים מרשה אי־צדק וסבל איננה מאירה אותו באור שלילי?
19 אך, אלה המקשים על חייהם של עובדי אלהים, יקבלו את המגיע להם על התנהגותם מליאת השנאה. כמו־כן, העובדה שאלהים מרשה את התנהגותם האכזרית, איננה מעמידה אותו באור שלילי. זאת, משום שלמרות שהוא מרשה זאת, כדי שמשרתיו יפיקו תועלת מכך, אין הוא רואה בעין יפה שהאדם מדכא את רעהו. הוא מגנה יחס לא־הוגן זה. הכתוב אומר על כך: ”לדכא תחת רגליו כל אסירי ארץ, להטות משפט גבר נגד פני עליון, לעוות אדם בריבו – אדני לא ראה”, כלומר, לא רצה שיהיה כן. (איכה ג׳:34–36) אנשים העושים כן לרעיהם יצטרכו לתת על כך את הדין ליהוה אלהים. ”לי נקם ושילם”, אומר אלהים. (דברים ל״ב:35) עלינו להישמר, איפוא, שלא להתמרמר על האל העליון בעבור הרע שעושים אנשים המפירים את חוקיו.
20. מה לא נרשה לסבל האנושי החמור ביותר לגרום לנו לעשות, ומדוע?
20 לעתים, המצב שאליו נקלעים עובדי אלהים כתוצאה מחולי, תאונה, או יחס עוין, הוא באמת מעורר חמלה. אנו חשים צער רב כלפי העיוורים, הנכים ובעלי־המום. הרי זו תגובה טבעית. אך, לעולם אל נרשה לסבל האנושי הגרוע ביותר לגרום לנו לפנות עורף ליהוה אלהים. שהרי רק הוא יכול לבטל את כל הכאב שירד על האנושות כתוצאה מן החטא ואי־השלימות. שים־לב לאשר אמר ישוע המשיח על אדם שהיה עיוור מלידה: ”אין זה אלא כדי שייגלו בו פעלי אלהים.” (יוחנן ט׳:3) מה גדולה תהיה תהילת אלהים כאשר עיני העיוורים תיפקחנה, אוזני החרשים תיפתחנה וכאשר הפיסח יהלך, יקפץ וידלג! (ישעיהו ל״ה:5, 6) אילמלא היו קיימים הפגעים האלה, לעולם לא היינו יודעים מה נפלאים המעשים שבכוח יהוה לעשות למען האנושות. יתר על כן: לאור הגמול של חיי־נצח, הרי הסבל האנושי בסדר־הדברים הזה יהיה לאיין ולאפס. יהיה זה כאילו מעולם לא היה קיים, ככתוב: ”ולא תיזכרנה הראשונות ולא תעלינה על לב.” – ישעיהו ס״ה: 17.
21. (א) מתי יועיל לנו הסבל? (ב) מה צריך שיהיה לנו כדי שנפיק תועלת ממצוקה?
21 אם הסבל שיהיה מנת־חלקנו יעשה אותנו למתחשבים, אוהבים ורחמנים יותר כלפי רעינו, וכתוצאה מכך נמלא בצורה שלימה יותר את עקרונות הצדק המקראיים, הרי שחינוך זה למשמעת ישרת מטרה מועילה. על־מנת שכך אמנם יהיה, צריך שיהיה לנו אימון מלא באבינו השמימי, כפי שיש לילד באביו הארצי. צריך שתהיה לנו אמונה איתנה, שמה שמרשה יהוה אלהים יפעל במהלך הזמן לטובתנו ולאושרנו הנצחיים. הבה יהיה לנגד עינינו תמיד הכתוב ברומיים ח׳:28: ”אלהים גורם לכך שכל הדברים חוברים יחד לטובת אוהביו.”
[תמונה בעמוד 9]
”כל מוסר בעת בואו אינו נחשב לשמחה”