‏”‏יהוה.‏.‏.‏ משגבי ומפלטי”‏

באחת ממדינות אמריקה הדרומית,‏ קיבל איש האיגוד המקצועי,‏ לשעבר,‏ שיעורי־תנ״ך מעדי־יהוה,‏ וכעבור זמן־מה הקדיש את חייו לאלהים כעד.‏ באותו חודש עצמו עיכבה אותו המשטרה הצבאית בדרכו הביתה מעבודתו,‏ והוא נתבקש להציג את תעודת־הזהות שלו.‏ לאחר שזו נבדקה,‏ הוא נצטווה לעלות על משאית צבאית.‏ הוא ביקש מן הקצין האחראי היתר להודיע לאשתו על דבר המעצר,‏ אך נאמר לו שהדבר בלתי אפשרי.‏ נראה שעקב קשריו הקודמים עם האיגוד המקצועי,‏ הוא נחשב לקומוניסט.‏

הוא הוסע,‏ כשעיניו מכוסות,‏ אל מיגרש גדור חוט־תייל,‏ בו נמצאו כמאה איש,‏ שגם הם נחשדו בפעילות קומוניסטית,‏ ועוד כמה מאות פושעים,‏ כולל אדם שהואשם בששה מעשי־רצח,‏ וכמו־כן עיתונאי.‏ עם רדת הלילה נעשה קר,‏ אך איש מהם לא קיבל כלי־מיטה,‏ וכולם נאלצו להתכרבל ולישון על הקרקע,‏ כבהמות.‏ השכם בבוקר המחרת,‏ ערך אותם אחד הקצינים בשורה ופקד עליהם לשיר את ההימנון הלאומי ולהצדיע לדגל.‏ העד סירב לבצע את שתי הפקודות,‏ והקצין שם אותו ללעג ולשחוק.‏

האסירים קיבלו ארוחה אחת ליום,‏ בשעת הצהריים.‏ הם שמו לב לעובדה שהעד מתפלל חרש לפני הארוחה,‏ והחלו ללעוג ולהציק לו.‏ לאחר שעשו כן גם ביום השלישי,‏ ניגש אליהם הרוצח ואמר:‏ ”‏זה שלושה ימים אני שומע את דבריכם.‏ האדם הבא שיוציא מפיו הגה נגד האיש הזה,‏ יהיה השביעי שארצח.‏ האמינו לי,‏ שכבר אמצא דרך לסתום לו את הפה פעם אחת ולתמיד!‏”‏ באותו יום כינס אסיר אחר את כל האנשים וביקש מן העד שיישא בעדם תפילה,‏ וביום המחרת ביקשוהו שיברך למענם על הארוחה.‏ במהלך הזמן עלה בידו למסור עדות לכל האסירים.‏

מדי יום ביומו,‏ אחרי־הצהריים,‏ נלקחו מספר אסירים לחקירה.‏ אחדים מהם לא חזרו.‏ כאשר החזירו את העיתונאי,‏ היו עיניו מזוגגות ונראה שלא ידע היכן היה.‏ בינתיים ניסתה אשת העד להשיג מידע על נסיבות היעלמו של בעלה,‏ אך לשווא.‏

ביום התשיעי הגיע תורו של העד.‏ הוא הובל בעיניים מכוסות אל מקום החקירה,‏ שם הוכה קשות ונחקר במשך שמונה שעות תמימות.‏ בתשובה לשאלות חוקריו,‏ סיפר להם על יהוה ועל הנייטרליות המשיחית.‏

לבסוף הודיעו לו שנכון לו מוות בתלייה.‏ הם ביקשו לדעת מהי מישאלתו האחרונה.‏ העד ביקש כי ימסרו לאשתו על מה שאירע לו.‏ אזי הם שאלוהו באם אין הוא פוחד למות כה צעיר לימים.‏ הוא השיב:‏ ”‏אילו הייתם עוצרים אותי לפני מספר חודשים,‏ אני סבור שהייתי ירא מאוד מפני המוות.‏ אך,‏ בכתבי־הקודש נאמר שהמוות כמוהו כשינה.‏ אני מאמין באמונה שלימה שיהוה יקים את המתים לתחייה.‏ יום אחד תצטרך גם אתה,‏ אדוני,‏ להתייצב מול המוות.‏”‏

לאחר־מכן,‏ הובילו אותו אל הגרדום.‏ העד התפלל ליהוה שיעניק לו את הכוח להישאר נאמן וכי ידאג לשלום אשתו וילדיו.‏ או־אז הם כרכו את החבל סביב צווארו.‏ ניתנה פקודה לשחרר את הדלת הצונחת.‏ אך,‏ הוא צנח על רגליו.‏ לא היתה זו אלא תחבולה.‏ אחרי־כן,‏ הוא וכמה אחרים הוסעו,‏ מכוסי־עיניים ואסורים באזיקים,‏ אל המקום בו נתפס תשעה ימים קודם־לכן.‏ באותו יום נתקיימה אסיפה באולם־המלכות,‏ לשם ניגש העד ומצא את אשתו ואת ילדיו.‏ הוא חש כאילו הוקם לתחייה.‏

יהוה אכן היה ”‏משגב”‏ לעד החדש שלו באותם ימי מבחן קשים.‏ — תהלים קמ״ד:‏1,‏ 2‏.‏