סיפור חיים

יהוה מברך בשפע את שומרי דרכו

סיפורו של רוֹמוּאלט סטאווסקי

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939 הייתה צפון פולין לאזור שסוע קרבות.‏ כילד סקרן בן 9,‏ יצאתי להעיף מבט בשדה קרב שהיה ממש ליד ביתי.‏ המראה היה מזוויע — גופות היו פזורות בכל עבר ועשן מחניק מילא את האוויר.‏ אף שדאגתי העיקרית הייתה לחזור הביתה בשלום,‏ שאלתי את עצמי:‏ ”‏למה אלוהים מרשה שדברים נוראים כאלה יקרו?‏ באיזה צד הוא תומך?‏”‏

לקראת סוף המלחמה אולצו נערים לעבוד עבור השלטון הגרמני.‏ מי שהעז לסרב נתלה על עץ או מגשר כשעל חזהו תלוי שלט ובו כתוב ”‏בוגד”‏ או ”‏מחבל”‏.‏ העיירה שלנו,‏ גדיניה,‏ הייתה ממוקמת בין צבאות הניצים.‏ כאשר יום אחד יצאנו מחוץ לעיירה כדי להביא מים,‏ שרקו מעל ראשינו הכדורים והפצצות,‏ ואחי הקטן הנריק נפצע ומת.‏ בשל המצב הקשה,‏ העבירה אמי את ארבעתנו הילדים למרתף.‏ שם נפטר אחי בן השנתיים,‏ יוגניוש,‏ ממחלת הדיפטריה.‏

שוב שאלתי את עצמי:‏ ”‏איפה אלוהים?‏ למה הוא מרשה לכל הסבל הזה להתרחש?‏”‏ למרות שהייתי קתולי מאמין ונכחתי בקביעות בכנסייה,‏ לא מצאתי את התשובות.‏

קיבלתי את האמת המקראית

התשובות לשאלותיי הגיעו ממקור לא־צפוי.‏ ב־1945 הסתיימה המלחמה,‏ ובתחילת 1947 הגיעה אחת מעדי־יהוה אל מפתן ביתנו בגדיניה.‏ אמי שוחחה עם העדה,‏ וגם אני הקשבתי לחלק מהדברים שנאמרו.‏ המסר נשמע לנו הגיוני,‏ והסכמנו לבוא לאסיפה משיחית.‏ כעבור חודש אחד בלבד,‏ אף־על־פי שלא הייתי בקי באמת המקראית,‏ הצטרפתי לקבוצה של עדים מקומיים ובישרתי לאנשים על עולם טוב יותר,‏ עולם ללא מלחמות ומעשי זוועה.‏ פעילות זו מילאה אותי שמחה.‏

בספטמבר 1947 נטבלתי בכינוס נפתי שהתקיים בסוֹפּוֹט.‏ בחודש מאי בשנה שלאחר מכן התחלתי לשרת כחלוץ רגיל ולהקדיש את רוב זמני כדי ללמד אחרים על המסר המקראי.‏ הכנסייה המקומית התנגדה נחרצות לפעילותנו והסיתה לאלימות נגדנו.‏ פעם אחת הותקפנו על־ידי אספסוף זועם,‏ והאנשים יידו עלינו אבנים והיכו אותנו מכות נמרצות.‏ במקרה אחר תקפה אותנו קבוצת אנשים בהסתת כמה נזירות וכמרים.‏ מצאנו מחסה בתחנת משטרה,‏ אבל ההמון כיתר את הבניין ואיים להכות אותנו.‏ לבסוף הגיעה תגבורת משטרתית וחילצו אותנו משם בליווי משמר כבד.‏

באותם ימים לא הייתה קהילה באזורנו.‏ לפעמים בילינו את הלילה ביער תחת כיפת השמיים.‏ היינו מאושרים שיכולנו להמשיך בהכרזת הבשורה חרף התנאים הקשים.‏ כיום יש באזור זה קהילות מבוססות.‏

שירות בית־אל ומעצר

בשנת 1949 הוזמנתי לבית־אל שבעיר לוֹדְז’‏.‏ לכבוד היה לי לשרת שם.‏ אבל לצערי,‏ שירותי נגדע באיבו.‏ ביוני 1950,‏ חודש לפני שהוטל איסור רשמי על פעילותנו,‏ נעצרתי ביחד עם עוד כמה אחים מבית־אל.‏ הושלכתי לכלא,‏ וציפתה לי שם חקירה אכזרית.‏

הואיל ואבי עבד באונייה שהפליגה דרך קבע לניו־יורק,‏ ניסו החוקרים לסחוט מפי הצהרה שהוא מרגל לטובת ארצות־הברית.‏ החקירה הייתה חסרת רחמים.‏ בנוסף לכך,‏ ארבעה חוקרים ניסו בו זמנית לאלץ אותי להעיד נגד אח וילהלם שיידר,‏ שהיה אז אחראי על פעילותנו בפולין.‏ הם היכו אותי על עקביי במקלות עבים.‏ בעודי שוכב על הרצפה,‏ מדמם ומרגיש שאינני יכול עוד לעמוד בעינויים,‏ זעקתי:‏ ”‏יהוה,‏ עזור לי!‏”‏ רודפיי הופתעו והפסיקו להכות אותי,‏ ותוך דקות ספורות נרדמו.‏ חשתי הקלה וכוחותיי שבו אליי.‏ הדבר שכנע אותי שיהוה עונה באהבה לתחינות משרתיו המוקדשים.‏ אמונתי התחזקה ולמדתי שתמיד עליי לשים את מלוא מבטחי באלוהים.‏

בדו״ח החקירה הסופי נכלל תצהיר כוזב שכביכול מסרתי.‏ כאשר מחיתי על כך,‏ אמר לי החוקר:‏ ”‏תסביר את זה בבית־המשפט!‏”‏ שותפי לתא נתן לי עצה ידידותית ואמר שאין מה לדאוג משום שהדו״ח אמור לעבור לאישורו של התובע הצבאי,‏ והוא ייתן לי הזדמנות להכחיש את התצהיר המזויף.‏ וכך אכן היה.‏

שירות נפתי ותקופת מאסר נוספת

שוחררתי בינואר 1951,‏ וכעבור חודש התחלתי לשרת כמשגיח נודד.‏ למרות האיסור על הפעילות,‏ אני ועוד כמה אחים חיזקנו את הקהילות ועזרנו לעדים שהיו פזורים בגלל הפעילות של שירותי הביטחון.‏ עודדנו אותם להתמיד בשירותם.‏ שנים לאחר מכן,‏ אותם אחים תמכו באומץ במשגיחים הנודדים וסייעו בהדפסה החשאית של הספרות המקראית ובהפצתה.‏

יום אחד באפריל 1951,‏ בשובי מאסיפה משיחית,‏ עצרו אותי ברחוב סוכני שירותי הביטחון,‏ שכבר עקבו אחריי זה זמן מה.‏ כאשר סירבתי להשיב על שאלותיהם,‏ לקחו אותי לכלא בידגושץ’‏ וחקרו אותי עוד באותו הלילה.‏ במשך שישה ימים ושישה לילות אילצו אותי לעמוד ולהישען על קיר מבלי שיבוא אל פי מזון או טיפת מים,‏ כשאני אפוף ערפל סמיך מעשן הסיגריות של החוקרים.‏ היכו אותי באלה וצרבו את עורי בסיגריות בוערות.‏ כשהתעלפתי,‏ שפכו עליי מים והמשיכו בחקירה.‏ התחננתי ליהוה שייתן לי כוח להחזיק מעמד,‏ והוא באמת תמך בי.‏

למאסר בכלא בידגושץ’‏ היה גם צד חיובי.‏ הזדמן לי לחלוק את האמת המקראית עם אנשים שאחרת לא הייתי יכול להגיע אליהם,‏ והיו לי שפע של הזדמנויות לעשות זאת.‏ רבים מן האסירים היו אומללים ומיואשים ולכן פתחו את אוזנם ואת לבם לבשורה הטובה.‏

שני שינויים חשובים

זמן קצר אחרי ששוחררתי ב־1952 פגשתי את נלה,‏ חלוצה מסורה.‏ באותה עת היא שירתה כחלוצה בדרום פולין,‏ ומאוחר יותר עבדה ב”‏מאפייה”‏ — מקום שבו הדפסנו בסתר את הספרות שלנו.‏ הייתה זו עבודה קשה מאוד שהצריכה ערנות והקרבה עצמית.‏ נישאנו ב־1954 והמשכנו בשירות המורחב עד שנולדה בתנו,‏ לידיה.‏ החלטנו שכדי שאוכל להמשיך בשירות הנפתי,‏ עדיף שנלה תפרוש מהשירות המורחב ותחזור הביתה לטפל בבתנו.‏

באותה שנה ניצבנו בפני החלטה חשובה נוספת.‏ התבקשתי לשרת כמשגיח מחוז באזור שנפרש על שליש משטחה של פולין.‏ שקלנו את הנושא בליווי תפילות.‏ ידעתי עד כמה חשוב לחזק את האחים בתקופה שבה הייתה הפעילות תחת חרם.‏ המעצרים היו רבים,‏ כך שהיה צורך בעידוד רוחני.‏ בתמיכתה של נלה,‏ הסכמתי לקבל את התפקיד,‏ ויהוה עזר לי לעמוד במשימה זו במשך 38 שנה.‏

אחראי על ה”‏מאפיות”‏

ה”‏מאפיות”‏,‏ שנמצאו במקומות מבודדים,‏ היו אז באחריותו של משגיח המחוז.‏ המשטרה עקבה אחרינו ללא ליאות וניסתה לגלות את בתי הדפוס שלנו ולסגור אותם.‏ לפעמים הם הצליחו,‏ אבל תמיד קיבלנו את המזון הרוחני החיוני.‏ אין ספק שיהוה דאג לנו.‏

אם אח או אחות רצו לקחת חלק במלאכת הדפוס הקשה והמסוכנת,‏ היה עליהם להיות נאמנים,‏ ערניים,‏ בעלי הקרבה עצמית וצייתנים.‏ אלו התכונות שבזכותן יכלו ה”‏מאפיות”‏ להמשיך לתפקד באין מפריע.‏ היה גם קשה למצוא מקומות טובים להדפסה בסתר.‏ היו מקומות שנראו לנו מתאימים,‏ אבל האחים שם לא היו מספיק זהירים.‏ במקרים אחרים המצב היה הפוך.‏ האחים היו מוכנים להקריב מעצמם באופן יוצא דופן.‏ הערכתי מאוד את האחים והאחיות שהייתה לי הזכות לעבוד איתם בתקופה ההיא.‏

הגנה על הבשורה

בשנים הקשות ההן הואשמנו פעם אחר פעם בפעילות חתרנית בלתי חוקית,‏ והועמדנו לדין.‏ ניצבנו בפני בעיה משום שלא היו עורכי דין שהסכימו להגן עלינו.‏ היו אומנם כמה עורכי דין שגילו הבנה,‏ אבל הרוב נרתעו מהפרסום וחששו לעורר את זעם הרשויות.‏ למרות זאת,‏ יהוה היה מודע לצרכינו,‏ ועם הזמן כיוון את העניינים בהתאם.‏

אלויז׳י פרוסטק,‏ משגיח נודד מהעיר קרקוב,‏ הוכה באכזריות משוועת במהלך חקירה עד כדי כך שהוא נזקק לטיפול רפואי בבית־החולים של הכלא.‏ עמידתו האיתנה בעינויים הנפשיים והפיזיים שעבר זיכתה אותו בכבוד והערכה מצד האסירים בבית־החולים.‏ אחד מהם היה עורך דין בשם ויטולד ליס־אולשבסקי,‏ שהתרשם מעוז רוחו של אח פרוסטק.‏ הם שוחחו מספר פעמים,‏ ומר אולשבסקי הבטיח:‏ ”‏מייד אחרי שאצא מכאן ואקבל בחזרה את רשיון העבודה שלי,‏ אהיה מוכן להגן על עדי־יהוה”‏.‏ כך אמר וכך עשה.‏

למר אולשבסקי היה צוות של עורכי דין בעלי תחושת מחויבות ראויה לשבח.‏ בתקופה שבה הייתה ההתנגדות בשיאה,‏ הם הגנו על האחים בכ־30 משפטים בחודש — משפט אחד בכל יום!‏ מר אולשבסקי היה צריך להכיר את כל התיקים על בורים,‏ ואני נתמניתי לעדכן אותו.‏ עבדתי לצידו במשך שבע שנים בשנות ה־60 וה־70 של המאה הקודמת.‏

הזדמן לי ללמוד הרבה על התחום המשפטי.‏ פעמים רבות נכחתי בדיונים בבית־המשפט,‏ הקשבתי לטיעוניהם של עורכי הדין — חיוביים ושליליים כאחד — התוודעתי אל שיטות ההגנה המשפטית ולמדתי על אופן הגשת תצהירים ומסירת עדויות של אחים לאמונה שעמדו למשפט.‏ כל זה הועיל לי מאוד כאשר עזרתי לאחינו,‏ ובמיוחד לאלה שנקראו להעיד בבית המשפט,‏ לדעת מה לומר ומתי לשמור על שתיקה.‏

מר אולשבסקי עשה לו למנהג ללון אצל עדי־יהוה כאשר התנהל משפט מסוים,‏ לא משום שלא היה לו כסף לחדר במלון,‏ אלא כפי שאמר:‏ ”‏אני רוצה לשאוף פנימה קצת את הרוח שלכם לפני הדיונים”‏.‏ משפטים רבים הוכתרו בהצלחה תודות לעזרתו.‏ עליי הוא הגן כמה וכמה פעמים,‏ אבל מעולם לא הסכים לקבל ממני תשלום.‏ פעם אחת הוא אף סירב לקבל שכר טרחה על טיפול ב־30 תיקים.‏ מדוע?‏ הוא ציין:‏ ”‏אני רוצה לתרום אפילו משהו קטן לפעילותכם”‏.‏ האמת היא שהסכום לא היה כל כך קטן.‏ העבודה של הצוות של מר אולשבסקי לא נעלמה מעיני הרשויות,‏ אך זה לא מנע ממנו לסייע לנו.‏

קשה לתאר במילים את העדות הנפלאה שנתנו אחינו במהלך הדיונים בבתי המשפט.‏ רבים הגיעו לאולמות בית המשפט כדי לצפות בדיונים ולחזק את האחים שעמדו לדין.‏ בתקופה שבה הגיע מספר המשפטים לשיא,‏ ספרתי כ־000,‏30 תומכים שנכחו במרוצת שנה אחת.‏ איזה ענן גדול של עדים!‏

תפקיד חדש

בשנת 1989 כבר בוטל האיסור על פעילותנו,‏ ושלוש שנים לאחר מכן נבנה ונחנך משרד סניף חדש.‏ הוזמנתי לעבוד בסניף במחלקת שירותי מידע לבתי־חולים והסכמתי להצעה בחפץ לב.‏ היינו שלושה בצוות;‏ תמכנו באחים שהתמודדו עם סוגיית הדם ועזרנו להם להגן על עמדתם המצפונית המשיחית (‏מעשי השליחים ט״ו:‏29‏)‏.‏

אשתי ואני אסירי תודה על הזכות שנפלה בחלקנו לשרת את יהוה במסגרת פעילות ההכרזה על הבשורה.‏ נלה תמכה בי וחיזקה אותי בכל עת.‏ אני אסיר תודה על כך שבכל פעם שהייתי עסוק בתפקיד תיאוקרטי או שנאסרתי,‏ היא לא התלוננה על שנעדרתי מהבית.‏ בזמנים קשים היא ניחמה אחרים במקום להישבר.‏

לדוגמה,‏ ב־1974 נעצרתי ביחד עם עוד כמה משגיחי נפה.‏ מספר אחים שידעו על כך רצו למסור לאשתי את החדשות בצורה עדינה.‏ כאשר פגשו אותה,‏ שאלו:‏ ”‏אחות נלה,‏ את מוכנה לגרוע מכול?‏”‏ היא קפאה במקום מרוב פחד,‏ משום שחשבה שנהרגתי.‏ אך כאשר שמעה מה קרה,‏ אמרה בתחושת הקלה:‏ ”‏הוא חי!‏ זה לא המאסר הראשון שלו”‏.‏ מאוחר יותר אמרו לי האחים שגישתה החיובית הרשימה אותם מאוד.‏

למרות החוויות הלא־נעימות שעברנו במרוצת חיינו,‏ יהוה תמיד בירך אותנו בשפע על ששמרנו את דרכו.‏ עד כמה אנו שמחים שבתנו,‏ לידיה,‏ ובעלה,‏ אלפרד דה־רוּשַה הפכו לזוג משיחי למופת.‏ הבנים שלהם,‏ כריסטופר וג׳ונתן,‏ גדלו והפכו למשרתים מוקדשים של אלוהים,‏ מה שמוסיף על אושרנו.‏ גם אחי רישרד ואשתו אורסולה משרתים את יהוה בנאמנות זה שנים רבות.‏

יהוה אף פעם לא עזב אותנו לאנחות,‏ וברצוננו להמשיך לשרת אותו בלב שלם.‏ התנסינו אישית באמיתות הכתוב בתהלים ל״ז:‏34‏:‏ ”‏קווה אל יהוה ושמור דרכו,‏ וירומימך לרשת ארץ”‏.‏ אנו מצפים לתקופה זו בכליון עיניים.‏

‏[‏תמונה בעמוד 17]‏

בכינוס שהתקיים בגינה של אח בקרקוב,‏ 1964

‏[‏תמונה בעמוד 18]‏

עם אשתי נלה ובתנו לידיה,‏ 1968

‏[‏תמונה בעמוד 20]‏

עם ילד עד־יהוה לפני שנכנס לניתוח לב ללא שימוש בדם

‏[‏תמונה בעמוד 20]‏

עם ד״ר ויטש,‏ מנתח ראשי במחלקת ילדים לניתוחי לב ללא שימוש בדם,‏ בבית־חולים קטוביצ׳ה

‏[‏תמונה בעמוד 20]‏

עם נלה,‏ 2002