מה רבה שמחתם של המסבים ל”‏שולחן יהוה”‏!‏

מפי ארנסט ווַאוּר

כיום קל לי יחסית לבקר באסיפות הנערכות בקהילת עדי־יהוה,‏ ללמוד את המקרא,‏ ולבשר לאחרים את הבשורה הטובה של המלכות.‏ אך,‏ לא תמיד היו כך פני־הדברים כאן בגרמניה.‏ כשאדולף היטלר שלט כרודן,‏ מ–1933 עד 1945,‏ השתתפות בפעילויות משיחיות אלה היתה מסכנת את חיינו.‏

בשנה שקדמה לעלייתו של היטלר לשילטון,‏ בשנה ה־30 לחיי,‏ פגשתי לראשונה את עדי־יהוה,‏ בעיר דרֶזדֶן.‏ בינואר 1935,‏ הקדשתי את חיי ליהוה וביקשתי להיטבל.‏ חרם הוטל על פעילותנו כבר ב־1933,‏ לכן האחים שאלו אותי:‏ ”‏האם אתה מבין את משמעות החלטתך?‏ עליך לדעת שאתה מסכן את משפחתך,‏ את בריאותך,‏ את עבודתך,‏ את חרותך,‏ ואפילו את חייך!‏”‏

‏”‏כבר לקחתי בחשבון את המחיר,‏ ואני מוכן לעשות את רצון אלהים ולמות למענו,‏”‏ השבתי.‏

אפילו לפני שנטבלתי,‏ התחלתי לבשר מבית־לבית.‏ בבית אחד פגשתי מנהיג־נוער מה־ס.‏ס.‏ (‏משמר העלית של היטלר,‏ אנשי ’‏החולצה השחורה’‏)‏,‏ לבוש מדים,‏ שצעק עלי:‏ ”‏אינך יודע שפעילות זו אסורה?‏ אקרא למשטרה!‏”‏

השבתי לו בשקט:‏ ”‏עשה כן.‏ הריני מדבר עם האנשים על המקרא בלבד,‏ ואין חוק נגד הדבר.‏”‏ המשכתי אל הדירה השנייה,‏ ובעל־הבית הידידותי מיד הזמין אותי פנימה.‏ דבר לא אירע לי.‏

כעבור זמן קצר,‏ נתמניתי כאחראי על קבוצה של חמשה עד שבעה עדים שהתאספו יחד פעם בשבוע.‏ למדנו בצוותא הוצאות שונות של המצפה שהוברחו בסתר אל תוך גבולות גרמניה ממדינות שכנות.‏ לכן,‏ למרות החרם,‏ יכולנו להסב ל”‏שולחן יהוה”‏ כדי להתחזק מבחינה רוחנית.‏ — קורינתים א׳.‏ י׳:‏21‏,‏ ע״ח.‏

ההתמודדות עם נסיונות

ב־1936,‏ ביקר ג׳.‏ פ.‏ רותרפורד,‏ נשיא חברת המצפה,‏ בכינוס שנערך בלוּצרן,‏ שבשוויצריה,‏ והוא הזמין אחים שנתמנו לתפקידים תיאוקרטיים אחראים בגרמניה להיות נוכחים שם.‏ מאחר שהוחרמו דרכוניהם של רבים מהאחים,‏ ואחרים היו במעקב משטרתי קפדני,‏ רק אחדים הצליחו להגיע לכינוס.‏ האח שהיה אחראי על הפעילות בעיר דרזדן ביקש ממני לייצג אותו בלוּצרן.‏

‏”‏אך,‏ האם אינני צעיר מדי וחסר ניסיון?‏”‏ שאלתי.‏

‏”‏העיקר ברגע זה,‏”‏ ענה לי,‏ ”‏שתהיה נאמן.‏ זה החשוב מכל.‏”‏

זמן קצר לאחר שחזרתי מלוּצרן,‏ נעצרתי והורחקתי מאשתי,‏ אֵווה,‏ ומשני ילדינו הקטנים.‏ בדרך למטה המרכזי של המשטרה בדרזדן,‏ נסיתי לזכור פסוק שינחה אותי.‏ והנה,‏ עלו במחשבותי דברי משלי ג׳:‏5,‏ 6‏:‏ ”‏בטח אל יהוה בכל לבך ואל בינתך אל תישען.‏ בכל דרכיך דעהו,‏ והוא יישר אורחותיך.‏”‏ פסוק זה חיזק את רוחי לקראת החקירה הראשונית.‏ אחרי־כן,‏ כלאו אותי בתא צר,‏ ולרגע קט חשתי נואשות שנעזבתי.‏ אך תפילה בכל לבי ליהוה מילאה אותי בתחושת שלווה.‏

בית־המשפט גזר עלי עונש של 27 חודשי מאסר.‏ הוחזקתי בצינוק במשך שנה שלמה בבית־הסוהר שבבאוֹטזֶן.‏ פעם,‏ שומר ארעי — משפטן בדימוס — פתח את דלת התא ואמר תוך אהדה:‏ ”‏ידוע לי שאסור לך לקבל חומר קריאה,‏ אך יתכן שאתה זקוק למשהו שיסיח את דעתך ממצבך.‏”‏ הוא מסר לי מספר חוברות משפחתיות ישנות,‏ ואמר:‏ ”‏אאסוף אותן הערב.‏”‏

בעצם,‏ לא הייתי זקוק ל’‏משהו שיסיח את דעתי ממצבי.‏’‏ בתקופת הבדידות בצינוק,‏ העלתי בזכרוני פסוקים מכתבי־הקודש,‏ חיברתי מהם דרשות ואפילו נאמתי עליהם בקול רם.‏ בכל זאת,‏ דיפדפתי בחוברות אלה כדי לחפש בהן פסוקים מקראיים — ומצאתי כמה!‏ אחד היה מפיליפים א׳:‏6‏:‏ ”‏בזאת בטוח אני,‏ שהמתחיל בכם את הפעולה הטובה השלם ישלים אותה.‏”‏ הודיתי ליהוה על העידוד שמצאתי בו.‏

מאוחר יותר,‏ הוּעברתי למחנה־עבודה.‏ באביב של 1939,‏ לקראת סיום תקופת המאסר שנגזרה עלי,‏ שאל אותי מפקח המחנה אם שיניתי את דעותַי.‏ תשובתי היתה חד־משמעית:‏ ”‏בדעתי להישאר נאמן לאמונתי.‏”‏ אז,‏ הודיע לי שאוּעבר למחנה־הריכוז שבסכסנהאוזן.‏

שם מסרתי את כל בגדי האישיים,‏ התקלחתי,‏ גילחו את כל שיער גופי,‏ ולבשתי מדי כלא.‏ אחר־כך,‏ הוכרחתי להתקלח שוב,‏ אך הפעם לבוש בבגדים — תהליך שנקרא בשפת ה־ס.‏ס.‏ ”‏טבילה”‏.‏ רטוב לחלוטין,‏ נאלצתי לעמוד בחוץ עד הערב.‏

במחנות־הריכוז,‏ התנסו במיוחד עדי־יהוה בטיפול אכזרי ביותר בידי ה־ס.‏ס.‏ לעתים קרובות הצטרכנו לעמוד במגרש־המסדרים שעות על־גבי שעות.‏ לפעמים אחד מאיתנו היה לוחש:‏ ”‏מה הייתי נותן עבור ארוחה טובה!‏”‏ אזי,‏ אח אחר היה משיב לו:‏ ”‏אל תעסיק את מחשבותיך בנושאים כגון אלה.‏ חשוב על הכבוד שהוענק לנו לעמוד למען שמו ומלכותו של יהוה.‏”‏ ומישהו אחר היה מוסיף:‏ ”‏יהוה יחזק אותנו!‏”‏ בדרך זו,‏ עודדנו זה את זה.‏ לפעמים די היה בניד ראש ידידותי שציין:‏ ”‏ברצוני להוכיח נאמנות;‏ גם אתה כמוני!‏”‏

מזון רוחני במחנה

במחנה,‏ היו אחדים שאירגנו תכניות תזונה רוחנית לאחים,‏ ונבחרתי לעזור להם.‏ עותק אחד של כתבי־הקודש בתרגום לוּת’‏ר,‏ כרך עבה,‏ עמד לרשותנו.‏ היה זה,‏ למעשה,‏ אסור לחלוטין,‏ לכן הצטרכנו להסתיר היטב חפץ יקר־ערך זה.‏ בכל יחידת תאים,‏ היה אח אחד שזכה להחזיקו לזמן קצר.‏ בבוא תורי לקבלו,‏ הייתי זוחל מתחת למיטה עם פנס קטן וקורא בו במשך 15 דקות,‏ על־מנת לזכור פסוקים בעל־פה אשר,‏ מאוחר יותר,‏ ישמשו כנושא לשיחה עם אחים אחרים שישבו בתאים הסמוכים.‏ בדרך זו,‏ הצלחנו לדאוג להפצת מעט מזון רוחני.‏

לכל האחים ניתן עידוד לבקש מיהוה בתפילותיהם שיספק לנו מזון רוחני נוסף,‏ והוא נעתר לתחינותינו.‏ בחורף של 1939–1940 אח שזה עתה נעצר הצליח להבריח אל תוך המחנה מספר הוצאות חדשות של המצפה בתוך רגלו התותבת העשויה־מעץ.‏ הדבר נראה לנו כנס,‏ מפני שכל אחד נבדק בקפדנות.‏

מטעמים בטחוניים,‏ חוברות אלה נמסרו לידי כל אחד מהאחים האחראים ליום אחד בלבד.‏ פעם,‏ כשעבדנו בבניית מוסך,‏ התחבאתי בתעלה כדי לקרוא,‏ בשעה שאח אחר עמד על המשמר.‏ במקרה אחר,‏ שמתי את המצפה על ברכי בשעה שעבדנו בחדר־התפירה (‏בשעות הערב הוטל עלינו לשבת בצריף ולתקן כפפות ופריטים אחרים)‏,‏ כשאחים ישבו לשמאלי ולימיני כצופים.‏ כששומר ס.‏ס.‏ התקרב,‏ החבאתי את המצפה‏.‏ אילו היו תופסים אותי,‏ הדבר היה עולה לי בחיי!‏

יהוה עזר לנו בדרך פלא לקלוט בזכרוננו את החומר המחזק שבמאמרים אלה.‏ בדרך־כלל,‏ הייתי נרדם עמוקות כל הלילה,‏ מתוך אפיסת־כוחות.‏ אך,‏ בימים בהם קראתי את המצפה‏,‏ הייתי מתעורר מספר פעמים במהלך הלילה ו’‏חורט’‏ את הנקודות במחשבותי בצורה ברורה.‏ אחים אחרים שנתמנו לקרוא את החומר,‏ סיפרו על חוויות זהות.‏ בדרך זו יהוה חידד את זכרוננו כדי שנוכל להפיץ את המזון הרוחני.‏ עשינו זאת בכך שניגשנו אישית לכל אח בנפרד כדי לחזקו.‏

נאמנים עד המוות

ב־15 בספטמבר 1939,‏ צוות הפועלים שלנו נקרא לחזור אל המחנה מוקדם מהרגיל.‏ מה אירע?‏ אוגוסט דיקמן,‏ אחד מאחינו הצעירים,‏ נדון למוות בהוצאה־להורג בפומבי.‏ הנאצים היו בטוחים שהדבר ישכנע רבים מקרב עדי־יהוה לחזור מאמונתם.‏ אחרי ההוצאה־להורג,‏ כל שאר האסירים נשלחו לצריפיהם,‏ אך השומרים אילצו אותנו,‏ עדי־יהוה,‏ לרוץ הלוך וחזור שוב ושוב במגרש המסדרים,‏ בעטו בנו והילקו אותנו,‏ עד שלא נותר בנו הכוח לנוע.‏ נצטוונו לחתום על הודעת התכחשות באמונתנו;‏ ולא,‏ נידון גם אנו למוות בידי כיתת־ירי.‏

עד למחרת־היום איש מאיתנו לא חתם על ההצהרה.‏ בעצם,‏ אסיר חדש,‏ שקודם־לכן חתם על ההצהרה כשהגיע למחנה,‏ ביקש לבטל את חתימתו.‏ הוא העדיף למות עם אחיו במקום לעזוב את המחנה כבוגד.‏ בחודשים שבאו בעקבות מאורע זה,‏ נענשנו בעבודת־פרך,‏ טיפול אכזרי מתמיד,‏ וקיצוצים במנות המזון.‏ למעלה ממאה מאחינו מתו מפאת תנאי החורף הקיצוניים של 1939–1940.‏ הם שמרו על נאמנותם ליהוה ולמלכותו עד סוף ימיהם.‏

אך,‏ יהוה העניק לנו הקלת־מה.‏ אחים רבים הועברו לעבוד במחנות חדשים,‏ בהם קיבלו יותר אוכל.‏ כמו־כן,‏ הבריונוּת מצד השומרים פחתה במידה מסוימת.‏ באביב של 1940,‏ הועברתי למחנה־הריכוז בנוינגמה.‏

עזרה רוחנית בנוינגמה

כשהגעתי לשם,‏ מצאתי קבוצה של כ־20 עדי־יהוה,‏ ללא עותק של כתבי־הקודש או ספרות אחרת.‏ התפללתי ליהוה שישתמש בי כדי לחזק את האחים בנוינגמה בעזרת הדברים שלמדתי בסכסנהאוזן.‏ כצעד ראשון,‏ נזכרתי בפסוקים ובחרתי מתוכם לשימוש כפסוקים יומיים.‏ התחלנו לנהל אסיפות בהן העברתי אליהם את תוכן המאמרים שקראתי בסכסנהאוזן.‏ כשאחים חדשים הגיעו למחנה,‏ הם מסרו לנו דברים שלמדו מהוצאות חדשות יותר של המצפה‏.‏

עד ל־1943,‏ מספר עדי־יהוה במחנה הגיע ל־70.‏ הרשויות העדיפו להשתמש בעדי־יהוה לעבודות מחוץ למחנה,‏ כגון פינוי שטחים אחרי התקפות אוויריות.‏ כתוצאה מכך,‏ התאפשר לנו להכניס בסתר אל המחנה עותקים של כתבי־הקודש ושל המצפה‏,‏ בנוסף לספרים וספרונים של החברה.‏ מלבד זה,‏ קיבלנו חבילות־שי בדואר,‏ שבתוכם הסתירו ספרות מקראית,‏ ואפילו יין אדום ומצה לערב־הזיכרון השנתי.‏ כנראה,‏ יהוה עיוור את עיניהם של אלה שבדקו את תוכן החבילות.‏

בהיותנו פזורים בצריפים שונים,‏ אירגנּו שבע קבוצות ללימוד המצפה‏,‏ לכל קבוצה מדריך וממלא־מקום.‏ הצלחנו אפילו לשכפל בסתר העתקים של המצפה במשרד מפקח המחנה בו עבדתי בתקופה מסוימת.‏ כל קבוצה קיבלה עותק אחד של החומר הנלמד בשיעור השבועי.‏ לא נאלצנו לוותר על אף אסיפה.‏ בנוסף לכך,‏ הקבוצות קיבלו מדי בוקר בשעת המסדר העתק של הפסוק היומי,‏ עם הסבר שצוטט מחוברת המצפה‏.‏

פעם,‏ כשאנשי ה־ס.‏ס.‏ יצאו לחופשה,‏ ערכנו כינוס לחצי יום,‏ בו אירגנּו את פעילות ההטפה במחנה.‏ חילקנו את המחנה לשטחים,‏ ונסינו להפיץ ”‏בשורה זו של המלכות”‏ בשיטתיות בין כל האסירים.‏ (‏מתי כ״ד:‏14‏)‏ מאחר שהאסירים הגיעו לשם מארצות שונות,‏ היכנּו כרטיסים שנשאו בשפות שונות הסבר על פעילותנו ועל המלכות.‏ בישרנו בצורה כה נלהבת עד שהאסירים הפוליטיים היו מתלוננים:‏ ”‏בכל מקום שומעים רק על יהוה!‏”‏ הצלחנו אפילו לשלוח דו״ח על שירות־השדה שלנו למשרד הסניף בבֶּרן,‏ שוויצריה.‏

הכל התנהל כשורה עד שהגסטאפו ערך חיפושים וחקירות בכל מחנות־הריכוז בשנת 1944.‏ הם לא גילו את מחסן הספרות שלנו במחנה נוינגמה,‏ אך מצאו מספר פריטים אצל קרל שוורצר ואצלי.‏ חקרו והילקו אותנו במשך שלושה ימים.‏ בסוף ימי הסיוט הזה,‏ שנינו היינו מכוסים בחבורות.‏ אך,‏ בעזרת יהוה,‏ נשארנו בחיים.‏

ברכות רוחניות בשפע

חיילי בנות־הברית שיחררו אותי במאי 1945.‏ למחרת היום,‏ מיד אחרי השיחרור,‏ יצאנו לדרך הביתה ברגל,‏ קבוצה קטנה של אחים ומעוניינים.‏ עייפים מהדרך,‏ ערכנו אתנחתא ליד באר בכפר הראשון שהגענו אליו,‏ ושתינו מים.‏ אחרי שחשתי רווחה,‏ מצויד בעותק של כתבי־הקודש,‏ החלטתי לבקר מבית־לבית.‏ צעירה שפגשתי התרגשה כששמעה שאנו,‏ עדי־יהוה,‏ סבלנו במחנות־ריכוז בגלל אמונתנו.‏ היא הלכה והכינה לכל הקבוצה כריכים וחלב טרי.‏

לאחר־מכן,‏ לבושים עדיין במדי המחנה,‏ בישרנו על המלכות בכל בית בכפר.‏ איש אחר מהכפר הזמין אותנו לארוחה דשנה.‏ הוא הגיש לנו מאכלים שלא ראינו מזה שנים רבות.‏ איזה מראה מעורר־תאבון!‏ אך,‏ לא ’‏טרפנו’‏ את האוכל,‏ אלא התפללנו והודנו ליהוה,‏ ואכלנו בצורה מנומסת ושלווה.‏ הדבר הרשים מאוד את אלה שהתבוננו בנו,‏ כך כשערכנו אסיפה,‏ לאחר מכן,‏ הם הקשיבו לנאום המקראי.‏ אחת הנשים קיבלה את הבשורה,‏ והיום היא אחותנו הרוחנית.‏

צעדנו הלאה וזכינו לחסותו של יהוה במספר דרכים נפלאות.‏ איזו תחושה מרוממת היתה זאת כשהמשכנו ליהנות,‏ בתנאי חירות,‏ מכל המזון הרוחני שסיפק אירגונו של יהוה,‏ ולחלקו לאחרים!‏ במהלך השנים שחלפו מאז,‏ בטחוננו המוחלט ביהוה זכה לברכה שוב ושוב.‏

מ־1945 עד 1950,‏ שירתתי בבית־אל שבעיר מגדבורג,‏ ואז,‏ עד ל־1955,‏ במשרד החברה בברלין.‏ לאחר־מכן,‏ נתמניתי כמשגיח נודד עד ל־1963,‏ כשאשתי השנייה הרתה.‏ (‏אשתי הראשונה,‏ אווה,‏ נפטרה במשך תקופת מאסרי,‏ ונישאתי שנית ב־1958.‏)‏ בִתנו משרתת במסירות כאחת מעדי־יהוה.‏

מה באשר לילדי מנישואי הראשונים?‏ לצערי,‏ בני לא התעניין באמת המקראית,‏ אך בתי,‏ גיזלה,‏ אכן עשתה כן,‏ וב־1953 למדה בבית־הספר ’‏גלעד’‏ להכשרת שליחים.‏ כעת היא משרתת,‏ יחד עם בעלה,‏ באחד מאולמי־הכינוסים בגרמניה.‏ בעזרת יהוה,‏ הצלחתי להמשיך בשירות מלא,‏ כחלוץ רגיל,‏ מאז 1963,‏ ולשרת באיזורים בהם היה צורך במבשרים,‏ קודם בפרנקפורט,‏ ואחר־כך בטוּבינגֶן.‏

עד עצם היום הזה,‏ אני ממשיך ליהנות מכל האמצעים שאירגונו של יהוה סיפק לבני־ביתו.‏ (‏טימותיוס א׳.‏ ג׳:‏15‏)‏ כיום,‏ ניתן להשיג על־נקלה מזון רוחני,‏ אך האם אנו תמיד מעריכים אותו?‏ אני סמוך ובטוח שיהוה עתיד להרעיף שפע ברכות על אלה הבוטחים בו,‏ השומרים על תומתם והמסובים ל’‏שולחנו’‏.‏

‏(‏מקור המאמר:‏ 1991/‏8/‏1)‏

‏[‏תרשים בעמודים 26–27]‏

‏(‏לתרשים מעומד,‏ ראה המהדורה המודפסת)‏

מחנה־הריכוז שבסכסנהאוזן

1.‏ קסרקטין ה־ס.‏ס.‏

2.‏ מגרש המסדרים

3.‏ בנייני התאים

4.‏ בנייני הצינוקים

5.‏ תחנה לסילוק כינים

6.‏ אתר ההוצאה־להורג

7.‏ תאי הגאזים