סיפור חיים

יהוה לימד אותנו כוח סבל והתמדה

סיפורו של אַריסטוֹטֶלִיס אַפּוֹסטוֹלִידִיס

בגבעות הצפוניות שלמרגלות הרי הקווקז שוכנת פְּיַטִיגוֹרְסְק,‏ עיר רוסית הידועה במעיינות המינרליים שבה ובאקלימה הנוח.‏ שם נולדתי למשפחת פליטים יווניים ב־1929.‏ עשר שנים אחרי כן,‏ בחלוף הסיוט של רציחות בימי הסטליניזם,‏ טרור וטיהורים אתניים,‏ הפכנו שוב לפליטים כשנאלצנו לעבור ליוון.‏

אחרי שעברנו לפיראוס,‏ יוון,‏ המילה ”‏פליטים”‏ לבשה משמעות חדשה לגמרי עבורנו.‏ הרגשנו זרים ומנוכרים.‏ אף שאחי ואני נושאים את שמותיהם של שני פילוסופים יווניים ידועי־שם,‏ סוקרטס ואריסטו,‏ קראו האנשים בשמותינו לעתים רחוקות בלבד.‏ כולם כינו אותנו הרוסים הקטנים.‏

זמן קצר אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה,‏ נפטרה אמי האהובה.‏ היא היתה עמוד התווך של ביתנו ואובדנה היה מזעזע.‏ מכיוון שהיתה חולה וחלשה במשך תקופה מסוימת,‏ היא לימדה אותי לעשות רבות מעבודות משק הבית והכשרה זו הועילה לי מאוד בהמשך חיי.‏

מלחמה ושחרור

המלחמה,‏ הכיבוש הנאצי וההפגזות הבלתי פוסקות של כוחות בעלות הברית גרמו לכל יום להיראות כמו היום האחרון.‏ היה כל כך הרבה עוני,‏ רעב ומוות מסביב.‏ מגיל 11 הייתי צריך לעבוד קשה מאוד עם אבי כדי לעזור בפרנסת שלושתנו.‏ השכלתי החילונית היתה מוגבלת בשל ידיעה חלקית של השפה היוונית וגם בגלל המלחמה והשלכותיה.‏

הכיבוש הגרמני ביוון הסתיים באוקטובר 1944,‏ וזמן קצר לאחר מכן פגשתי את עדי־יהוה.‏ לנוכח הייאוש והצער של אותם ימים,‏ התקווה המקראית לעתיד נהדר תחת מלכות אלוהים נגעה ללבי (‏תהלים ל״ז:‏29‏)‏.‏ הבטחתו של אלוהים לתת לבני האדם חיי נצח בתנאי שלווה כאן על כדור־הארץ היתה מרפא אמיתי לפצעיי (‏ישעיהו ט׳:‏6‏)‏.‏ ב־1946 נטבלנו אני ואבי וכך סימלנו את הקדשת חיינו ליהוה.‏

בשנה שלאחר מכן שמחתי לקבל את תפקידי הראשון בקהילה השנייה שהוקמה בפיראוס — משרת הפרסום (‏לימים האח שנשא בתפקיד זה נקרא האחראי על החוברות)‏.‏ שטח ההטפה שבאחריותנו השתרע מפיראוס ועד אֶלֵוּסיס,‏ מרחק של כ־50 קילומטר.‏ באותם ימים שירתו בקהילות משיחיים משוחי־רוח רבים,‏ והיה לי לכבוד ולזכות לעבוד לצדם וללמוד מהם.‏ נהניתי להיות בחברתם כי היו להם אינסוף חוויות לספר על המאמצים הכבירים שנדרשו כדי להשתתף בפעילות ההטפה.‏ חייהם הבהירו היטב שכדי לשרת את יהוה בנאמנות,‏ יש צורך בהרבה סבלנות והתמדה (‏מעשי השליחים י״ד:‏22‏)‏.‏ מה שמח אני שיש כיום למעלה מ־50 קהילות של עדי־יהוה באיזור זה!‏

קושי בלתי צפוי

כעבור זמן מה הכרתי את הלני,‏ עלמת־חן ומשיחית נלהבת ומסורה בעיר פַּטְרַס.‏ התארסנו לקראת סוף 1952.‏ אבל לאחר כמה חודשים חלתה הלני קשות.‏ הרופאים גילו גידול במוחה,‏ ומצבה היה קריטי.‏ היה עליה לעבור ניתוח בדחיפות.‏ אחרי מאמצים רבים הצלחנו לאתר רופא באתונה,‏ שעל אף האמצעים המוגבלים באותם זמנים היה מוכן לכבד את אמונתנו הדתית ולנתח ללא שימוש בדם (‏ויקרא י״ז:‏​10–14;‏ מעשי השליחים ט״ו:‏​28,‏ 29‏)‏.‏ לאחר הניתוח,‏ הרופאים לא מיהרו לבשר טובות על עתידה של ארוסתי ולא פסלו את האפשרות להישנות המחלה.‏

מה הייתי אמור לעשות במצב זה?‏ לבטל את האירוסין ולהתנער מאחריות בצל הנסיבות המשתנות?‏ לא!‏ התחייבתי כשהתארסתי,‏ ורציתי ש”‏הכן”‏ שלי באמת יהיה ”‏כן”‏ (‏מתי ה׳:‏37‏)‏.‏ לא הרשיתי לעצמי לחשוב אחרת ולו לרגע קט.‏ תודות לטיפול מצד אחותה הגדולה,‏ התאוששה הלני חלקית והתחתנו בדצמבר 1954.‏

שלוש שנים אחרי כן חלה הידרדרות במצבה של הלני,‏ ואותו רופא היה צריך לנתחה בשנית.‏ הפעם היה עליו לחדור עמוק יותר למוח כדי להסיר את כל הגידול.‏ הניתוח גרם לאשתי שיתוק חלקי,‏ ומרכז הדיבור במוחה ניזוק קשות.‏ כעת היינו צריכים להתמודד עם סדרה חדשה של בעיות סבוכות.‏ אפילו הפעולה הפשוטה ביותר היוותה מכשול רציני עבור אשתי היקרה.‏ הרעת מצבה הבריאותי חייבה שינויים דרסטיים בשגרת חיינו.‏ ומעל לכול,‏ הצטרכנו הרבה כוח סבל והתמדה.‏

כעת נוכחתי בערכה הרב של ההכשרה שקיבלתי מאמי.‏ מוקדם בכל בוקר הכנתי את כל מצרכי המזון והלני בישלה.‏ פעמים רבות הזמנו אורחים,‏ לרבות משרתים במלוא זמנם,‏ אנשים שאותם לימדנו את המקרא ומשיחיים נזקקים מהקהילה,‏ וכולם אמרו שהארוחות היו טעימות מאוד!‏ הלני ואני שיתפנו פעולה בשאר עבודות הבית וביתנו היה נקי ומסודר.‏ המצב התובעני הזה נועד להימשך 30 שנה.‏

מסירות חרף מחלה

היה זה מאוד מרגש עבורי ועבור אחרים לראות שמאומה לא יכול לדכא את אהבתה של אשתי ליהוה ולהפחית את מסירותה בשירות.‏ בזכות מאמץ שקדני,‏ הצליחה הלני להתבטא בעזרת אוצר מילים מוגבל ביותר.‏ היא אהבה לגשת לאנשים ברחוב ולספר להם על הבשורה הטובה שבמקרא.‏ כאשר נסעתי לרגל עסקיי,‏ נהגתי לקחת אותה איתי ולהחנות את הרכב ליד מדרכה הומה אדם.‏ היא פתחה את חלון המכונית והציעה לעוברים ושבים את חוברות המצפה ועורו!‏ פעם אחת היא מסרה 80 חוברות תוך שעתיים.‏ פעמים רבות היא חילקה את כל החוברות הישנות שהיו בקהילה.‏ הלני בישרה בקביעות גם בדרכים אחרות.‏

בכל השנים שבהן היתה אשתי נכה,‏ היא תמיד הצטרפה אלי לאסיפות.‏ היא מעולם לא החמיצה כינוס,‏ גם כשהיה עלינו לנסוע לחוץ לארץ בגלל הרדיפות נגד עדי־יהוה ביוון.‏ חרף מגבלותיה,‏ היא שמחה לנכוח בכינוסים באוסטריה,‏ גרמניה,‏ קפריסין ובארצות נוספות.‏ הלני אף פעם לא התלוננה או תבעה יותר תשומת לב,‏ גם כשהתפקידים הנוספים שקיבלתי בשירות יהוה קצת הכבידו עליה.‏

התייחסתי אל המצב כמו הכשרה ארוכת טווח בכוח סבל והתמדה.‏ פעמים רבות חשתי בידו התומכת של יהוה.‏ אחים ואחיות הקריבו הרבה מעצמם כדי לסייע לנו בכל דרך שהיא,‏ והרופאים תמכו בנו באדיבות.‏ אף שנסיבותינו התובעניות לא איפשרו לי לעבוד במשרה מלאה,‏ מעולם לא חסרנו דבר לאורך כל אותן שנים קשות.‏ ענייניו של יהוה ושירותו היו תמיד בעדיפות הראשונה בחיינו (‏מתי ו׳:‏33‏)‏.‏

רבים שאלו מה עזר לנו להחזיק מעמד באותם ימים קשים.‏ במבט לאחור,‏ אני מבין שלימוד אישי של המקרא,‏ תפילות עמוקות לאלוהים,‏ נוכחות קבועה באסיפות הקהילה והתלהבות בפעילות ההטפה עזרו לנו לגלות כוח סבל והתמדה.‏ תמיד זכרנו את המילים המעודדות שבתהלים ל״ז:‏​3–5‏:‏ ”‏בטח ביהוה ועשה טוב.‏.‏.‏ התענג על יהוה.‏.‏.‏ גול על יהוה דרכך ובטח עליו,‏ והוא יעשה”‏.‏ פסוק נוסף שעזר לנו הוא תהלים נ״ה:‏23‏:‏ ”‏השלך על יהוה יהבך והוא יכלכלך”‏.‏ כילד שיש לו ביטחון בלתי מעורער באביו,‏ לא רק השלכנו את הנטל שלנו על יהוה,‏ אלא גם השארנו אותו בידיו (‏יעקב א׳:‏6‏)‏.‏

ב־12 באפריל 1987,‏ בשעה שאשתי בישרה מול ביתנו,‏ נטרקה מאחוריה דלת ברזל כבדה,‏ הפילה אותה על המדרכה והיא נפצעה אנושות.‏ כתוצאה מכך היא היתה בתרדמת במשך שלוש שנים ונפטרה בתחילת 1990.‏

משרת את יהוה כמיטב יכולתי

ב־1960 נתמניתי כמשרת קהילה בניקאיה,‏ פיראוס.‏ מאז היתה לי הזכות לשרת בעוד מספר קהילות בפיראוס.‏ למרות שמעולם לא היו לי ילדים,‏ שמחתי לעזור לילדים רוחניים רבים להיות יציבים בַּאמת.‏ חלקם משרתים כעת כזקני־קהילה,‏ משרתים עוזרים,‏ חלוצים וכחברים במשפחת בית־אל.‏

לאחר שב־1975 הושב על כנו המשטר הדמוקרטי ביוון,‏ יכלו עדי־יהוה לקיים כינוסים באין מפריע ומבלי שיצטרכו להסתתר ביערות.‏ הניסיון שכמה מאיתנו רכשו בארגון כינוסים בארצות אחרות הועיל לנו מאוד באותה תקופה.‏ כך נפלה בחלקי הזכות המשמחת לשרת במשך שנים רבות בוועדי כינוסים שונים.‏

ואז,‏ ב־1979 תיכננו לבנות את אולם הכינוסים הראשון ביוון,‏ בפאתי אתונה.‏ הוטל עלי לעזור לארגן את פרויקט הבנייה האדיר הזה.‏ גם עבודה זו הצריכה הרבה כוח סבל והתמדה.‏ שלוש שנות העבודה לצד מאות אחים ואחיות מסורים הניבו קשר אמיץ של אהבה ואחדות,‏ והזכרונות מהפרויקט נחרתו על לוח לבי באופן בל יימחה.‏

סיפוק הצרכים הרוחניים של אסירים

כמה שנים לאחר מכן,‏ נפתחה בפנינו דלת חדשה.‏ קרוב לשטח הקהילה שלי בקורידלוס שוכן אחד מבתי הכלא הגדולים ביוון.‏ באפריל 1991 נתמניתי לבקר בכלא זה פעמיים בשבוע כאיש דת מטעם עדי־יהוה.‏ אני מורשה לערוך שם שיעורי מקרא ולקיים אסיפות עם אסירים מעוניינים.‏ רבים מהם השתנו מן הקצה אל הקצה כהוכחה לכוח העצום שטמון בדבר־אלוהים (‏עברים ד׳:‏12‏)‏.‏ עובדה זו הרשימה הן את סגל העובדים בכלא והן את שאר האסירים.‏ כמה מהאסירים שאותם לימדתי את המקרא השתחררו מהכלא וכעת הם מבשרים את הבשורה הטובה.‏

היתה תקופה שלימדתי שלושה סוחרי סמים ידועים לשמצה.‏ אחרי שהתקדמו מבחינה רוחנית,‏ הם באו לשיעורי המקרא מגולחים,‏ מסורקים היטב ולבשו חולצה ועניבה באמצע אוגוסט — אחד החודשים החמים ביותר ביוון!‏ מנהל הכלא,‏ הסוהר הראשי ועוד כמה עובדים יצאו בריצה ממשרדיהם כדי להביט במחזה המדהים.‏ הם לא האמינו למראה עיניהם!‏

חוויה מעודדת נוספת התרחשה באגף הנשים של הכלא.‏ אשה שריצתה מאסר עולם בעוון רצח החלה ללמוד את המקרא.‏ היא היתה ידועה כמרדנית.‏ עם זאת,‏ לא חלף זמן רב והאמת שלמדה מן המקרא גרמה לה לערוך שינויים כל כך בולטים בחייה עד כי רבים ציינו שהיא כמו אריה שהפך לכבש!‏ (‏ישעיהו י״א:‏​6,‏ 7‏)‏ עד מהרה היא רכשה את אמונה של מנהלת הכלא.‏ שמחתי לראות כיצד התקדמה יפה מבחינה רוחנית ואפילו הקדישה את עצמה ליהוה.‏

סיוע לחולים ולקשישים

עקב מאבקה הממושך של אשתי במחלתה נעשיתי רגיש יותר לצורכי החולים והקשישים שבקרבנו.‏ בכל פעם שהופיעו בפרסומים שלנו מאמרים שעודדו אותנו לנהוג ברוחב לב ולעזור באהבה לאותם אנשים,‏ ניעורה התעניינותי.‏ הערכתי מאוד את המאמרים ושמרתי אותם.‏ כעבור כמה שנים היתה לי תיקייה עם יותר ממאה דפים,‏ החל במאמר ”‏התחשבות בקשישים ובסובלים”‏,‏ שיצא לאור בחוברת המצפה מ־15 ביולי 1962 (‏לועזית)‏.‏ רבים מאותם מאמרים ציינו שכדאי שכל קהילה תסייע באופן מאורגן לחולים ולקשישים (‏יוחנן א׳.‏ ג׳:‏​17,‏ 18‏)‏.‏

זקני־הקהילה הקימו קבוצה של אחים ואחיות שהתנדבו לדאוג לצורכי החולים והקשישים בקהילתנו.‏ חילקנו את המתנדבים לכמה צוותים — אלה שיכולים לעזור בשעות היום,‏ אחרים שיכולים לעזור בלילה,‏ מי שיכולים לארגן הסעות וכאלה שזמינים 24 שעות ביממה.‏ האחרונים פעלו כמו חוליה ניידת.‏

פרי המאמצים הללו היה מעודד מאוד.‏ למשל,‏ אחות חולה שחיה בגפה נמצאה מעולפת על הרצפה במהלך אחד הביקורים היומיים אצלה.‏ הודענו זאת לאחות שגרה בקרבת מקום ושהיה לה רכב.‏ היא החישה את האחות החולה לבית־החולים הקרוב תוך עשר דקות בלבד!‏ הרופאים אמרו שזה הציל את חייה.‏

חברי הקבוצה רווים נחת מהכרת התודה של החולים והקשישים.‏ התקווה לחיות בתנאים אחרים עם אותם אחים ואחיות בעולם החדש שיכונן אלוהים מרנינה את הלב.‏ והידיעה שהם מחזיקים מעמד בזכות התמיכה שהם מקבלים בצרתם גם היא מסבה סיפוק.‏

התמדה והגמול שבצדה

אני משרת כעת כזקן־קהילה באחת הקהילות שבפיראוס.‏ אני שמח שחרף גילי המתקדם ובעיות בריאות,‏ עדיין ביכולתי להשתתף בפעילויות הקהילה.‏

במשך השנים הייתי צריך לגלות נחישות והתמדה יוצאות דופן לנוכח נסיבות קשות,‏ אתגרים רציניים ובעיות בלתי צפויות.‏ אך יהוה תמיד נסך בי את הכוח הדרוש כדי להתגבר על הבעיות הללו.‏ פעם אחר פעם נוכחתי באמיתות דבריו של מחבר התהלים:‏ ”‏אם אמרתי:‏ ’‏מָטָה רגלי’‏,‏ חסדך,‏ יהוה,‏ יסעדני.‏ ברוב שרעפיי בקרבי,‏ תנחומיך ישעשעו נפשי”‏ (‏תהלים צ״ד:‏​18,‏ 19‏)‏.‏

‏[‏תמונה בעמוד 25]‏

עם אשתי הלני אחרי הניתוח השני ב־1957

‏[‏תמונה בעמוד 26]‏

בכינוס בנירנברג,‏ גרמניה,‏ 1969

‏[‏תמונה בעמוד 28]‏

קבוצת האחים והאחיות שעזרו לחולים ולקשישים