סיפור חיים

המאבק שלנו להישאר איתנים מבחינה רוחנית

סיפורו של רולף ברוגמייר

את המכתב הראשון בכלא קיבלתי מחבר.‏ הוא סיפר לי שגם אמי ואחיי הצעירים — פטר,‏ יוכן ומנפרד — נעצרו.‏ כתוצאה מכך,‏ שתי אחיותיי הקטנות נותרו לבדן ללא הורים או אחים.‏ מדוע רשויות גרמניה המזרחית רדפו את משפחתי?‏ מה עזר לנו להישאר איתנים מבחינה רוחנית?‏

מלחמת העולם השנייה ניפצה את ילדותנו השלווה ועימתה אותנו עם זוועות המלחמה.‏ אבי התגייס לצבא גרמניה ומת בשבי.‏ אמי,‏ ברטה,‏ נאלצה לטפל בשישה ילדים כשבת הזקונים בת שנה והבכור בן 16.‏

הכנסייה שאמי השתייכה אליה גרמה לה להתאכזב קשות מן הדת,‏ והיא לא רצתה לשמוע עוד על אלוהים.‏ אבל יום אחד בשנת 1949 הופיעה בדלת ביתנו אישה נבונה וקטנת מידות בשם אילזה פוקס ודיברה על מלכות אלוהים.‏ שאלותיה וטיעוניה הציתו את סקרנותה של אמי.‏ היא החלה לקבל שיעורי מקרא והדבר נסך בה תקווה.‏

לעומת זאת,‏ אנחנו הבנים היינו בתחילה ספקנים.‏ גם הנאצים והקומוניסטים פיזרו הבטחות גדולות והכזיבו.‏ התייחסנו בחשדנות לכל הבטחה חדשה.‏ עם זאת,‏ הכרנו מספר עדים אשר היו במחנות ריכוז על שום סירובם לתמוך במאמץ המלחמתי,‏ ולא יכולנו שלא להתרשם מהם.‏ כעבור שנה נטבלנו אמי,‏ פטר ואנוכי.‏

גם מנפרד אחינו הצעיר יותר נטבל,‏ אבל האמת המקראית כנראה לא היכתה שורשים עמוקים בלבו.‏ כאשר הקומוניסטים הוציאו את הפעילות שלנו אל מחוץ לחוק ב־​1950,‏ לחצו עליו אנשי השטאזי —‏ המשטרה החשאית הנודעת לשמצה — והוא גילה להם היכן אנו מקיימים אסיפות.‏ בסופו של דבר,‏ זה מה שהביא למעצרם של אמי ושל אחיי האחרים.‏

לשרת במחתרת

בשל האיסור על הפעילות,‏ נאלצנו להבריח ספרות מקראית אל גרמניה המזרחית.‏ בתור בלדר אספתי את הסחורה בחלקה המערבי של ברלין,‏ שם הספרות שלנו נחשבה לחוקית,‏ והעברתי אותה אל מעבר לגבול.‏ לא אחת חמקתי מזרועות המשטרה,‏ אך בנובמבר 1950 נעצרתי.‏

אנשי השטאזי כלאו אותי בתא תת־​קרקעי נטול חלונות.‏ בשעות היום לא נתנו לי לישון ובלילות נחקרתי ולעתים הוכיתי.‏ לא היה לי שום קשר עם המשפחה עד מרס 1951.‏ באותו חודש נכחו אמי,‏ פטר ויוכן במשפט שנערך לי ושבסופו נידונתי לשש שנות מאסר.‏

שישה ימים לאחר המשפט נעצרו פטר,‏ יוכן ואמי.‏ בעקבות זאת,‏ עדת־​יהוה טיפלה באחותי הנלורה שהייתה אז בת 11,‏ ודודתי לקחה תחת חסותה את סבינה שהייתה בת 7.‏ סוהרי השטאזי התייחסו אל אחיי ואל אמי כאל פושעים מסוכנים ואפילו נטלו מהם את שרוכי נעליהם.‏ היה עליהם לעמוד במשך כל החקירות.‏ גם הם נידונו כל אחד לשש שנות מאסר.‏

בשנת 1953 הצטווינו,‏ אני ועוד כמה אסירים עדים,‏ לבנות שדה תעופה צבאי,‏ וסירבנו.‏ הרשויות גזרו עלינו 21 ימי בידוד,‏ כלומר,‏ בלי עבודה,‏ בלי מכתבים וכמעט בלי אוכל.‏ חלק מאחיותינו לאמונה שמרו בצד לחם ממנות המזון הדלות שלהן והבריחו אותו אלינו.‏ אחת מהן הייתה אנני.‏ היא השתחררה ב־​1956 ואני ב־​1957,‏ ולאחר מכן נישאנו.‏ שנה לאחר החתונה נולדה בתנו רות.‏ בערך באותו זמן התחתנו גם פטר,‏ יוכן והנלורה.‏

כשלוש שנים אחרי ששוחררתי נעצרתי שנית.‏ קצין שטאזי ניסה לשכנע אותי לשמש להם כמודיע.‏ הוא אמר:‏ ”‏מר ברוגמייר היקר,‏ אנא ממך נהג בהיגיון.‏ אתה יודע מה זה להיות בכלא,‏ ואנו לא רוצים שתעבור את כל זה שוב.‏ תוכל להישאר עד־​יהוה,‏ להמשיך בלימודיך ולדבר על המקרא כאוות נפשך.‏ אנו בסך הכול רוצים להיות מעודכנים.‏ חשוב על אשתך ועל בתך הקטנה”‏.‏ מילותיו האחרונות פילחו את לבי כמדקרות חרב.‏ אבל ידעתי שאם אשב בכלא,‏ יהוה ידאג למשפחתי טוב יותר ממני,‏ וכך היה!‏

הרשויות ניסו לאלץ את אנני לעבוד במשרה מלאה ולתת לאחרים להשגיח על רות בימות השבוע.‏ אנני סירבה ועבדה בלילות כדי שתוכל לטפל ברות בשעות היום.‏ אחינו לאמונה גילו אכפתיות רבה והביאו לאשתי כל כך הרבה דברים שעוד נותר לה מה לתת לאחרים.‏ בינתיים,‏ ביליתי כמעט שש שנים נוספות מאחורי סורג ובריח.‏

איך שמרנו על האמונה בכלא

בשובי לכלא רצו אחיי לאמונה לדעת איזו ספרות חדשה יצאה לאחרונה.‏ עד כמה שמחתי שלמדתי היטב את חוברות המצפה ונכחתי בקביעות באסיפות.‏ תודות לכך יכולתי להיות להם למקור עידוד רוחני!‏

כשביקשנו מן הסוהרים ספר מקרא,‏ הם השיבו:‏ ”‏לתת לעדי־​יהוה ספר מקרא זה כמו לתת לפורץ במאסר כלי פריצה”‏.‏ מדי יום בחרו האחים האחראים פסוק לדיון.‏ את הטיולים הרגליים בחצר,‏ חצי שעה ביום,‏ לא הקדשנו בעיקר לתרגילי התעמלות ולאוויר הצח,‏ אלא להפקת תועלת מן הפסוק היומי.‏ נדרשנו לשמור על מרחק של כ־5 מטרים זה מזה ונאסר עלינו לדבר,‏ ובכל זאת מצאנו דרכים להעביר את הפסוק הלאה.‏ כשחזרנו לתאים ליקטנו יחד את כל מה שכל אחד הצליח לשמוע,‏ ואחר כך ערכנו את הדיון המקראי היומי שלנו.‏

בסופו של דבר,‏ מישהו הלשין עלינו והוכנסתי לצינוק.‏ כמה טוב שעד אז הספקתי ללמוד בעל פה מאות פסוקים!‏ מילאתי את הימים הריקים ההם במחשבות על מגוון נושאים מקראיים.‏ מאוחר יותר הועברתי לכלא אחר,‏ שם הכניס אותי אחד הסוהרים לתא עם שני עדי־​יהוה אחרים ולמרבה השמחה,‏ אף נתן לנו ספר מקרא.‏ אחרי שישה חודשים בצינוק,‏ הייתי מאושר שיכולתי לשוחח שוב עם אחיי לאמונה על נושאים מקראיים.‏

אחי פטר סיפר מה עזר לו להחזיק מעמד בכלא אחר:‏ ”‏דמיינתי לעצמי את החיים בעולם החדש והעסקתי את מוחי במחשבות מקראיות.‏ כדי לחזק זה את זה שאלנו שאלות מקראיות או ערכנו חידונים מקראיים.‏ החיים לא היו קלים.‏ לפעמים היינו 11 איש בתא של 12 מטרים רבועים שבתוכו אכלנו,‏ ישנו,‏ התרחצנו ואפילו עשינו את צרכינו.‏ העצבים של כולם היו רופפים מאוד”‏.‏

גם יוכן אחי סיפר על חוויותיו מהכלא:‏ ”‏שרתי שירים שזכרתי מן השירון.‏ כל יום חשבתי על פסוק ששיננתי.‏ אחרי ששוחררתי המשכתי בשגרה בריאה של לימוד רוחני.‏ מדי יום ביומו קראתי את הפסוק היומי עם משפחתי.‏ כמו כן,‏ נהגנו להתכונן לכל האסיפות”‏.‏

אמי משתחררת מן הכלא

לאחר קצת יותר משנתיים בכלא,‏ שוחררה אמי.‏ את חירותה ניצלה כדי להורות את המקרא להנלורה וסבינה ולהקנות להן בסיס טוב לאמונה.‏ היא גם לימדה אותן איך להתמודד עם בעיות שהתעוררו בבית־​הספר בשל אמונתן באלוהים.‏ הנלורה מספרת:‏ ”‏לא היינו מוטרדות מדי ממה שיקרה,‏ כי בבית עודדנו זה את זה.‏ קשרי המשפחה ההדוקים בינינו פיצו על כל צרה וקושי שהיו לנו”‏.‏

הנלורה מוסיפה:‏ ”‏סיפקנו מזון רוחני לאחינו שבכלא.‏ העתקנו בכתב יד,‏ באותיות קטנות על גבי נייר שעווה,‏ עותק מלא של חוברת המצפה.‏ אחר כך עטפנו את הדפים בנייר עמיד במים והחבאנו אותם בין כמה שזיפים מיובשים ששלחנו בחבילה החודשית.‏ עד כמה שמחנו לשמוע מהם שהשזיפים היו ’‏טעימים מאוד’‏.‏ היינו כל כך שקועות בעבודה,‏ שאני חייבת להודות שזו הייתה תקופה נפלאה”‏.‏

החיים במחתרת

פטר מספר איך הם חיו עשרות שנים במחתרת בגרמניה המזרחית:‏ ”‏נפגשנו בבתים פרטיים בקבוצות קטנות וכל אחד נכנס ויצא במועדים שונים.‏ בכל אסיפה התארגנו לפעם הבאה.‏ תיקשרנו בסימנים ובפתקים מחשש שאנשי השטאזי מאזינים לנו בסתר”‏.‏

הנלורה אומרת:‏ ”‏לפעמים קיבלנו הקלטות של כינוסים.‏ זו תמיד הייתה סיבה למסיבה.‏ התכנסנו כל חברי הקבוצה הקטנה והקשבנו במשך כמה שעות להדרכה המקראית.‏ לא יכולנו אומנם לראות את הנואמים,‏ אבל עקבנו בקפידה אחר התוכנית ורשמנו לעצמנו נקודות”‏.‏

פטר מציין:‏ ”‏אחינו לאמונה בארצות אחרות יצאו מגדרם כדי לספק לנו ספרות מקראית.‏ במשך כעשר שנים לפני נפילת חומת ברלין ב־1989,‏ הם הכינו עבורנו פרטי ספרות מיניאטוריים.‏ היו שסיכנו את מכוניותיהם,‏ את כספם ואפילו את חירותם כדי להעביר מזון רוחני לגרמניה המזרחית.‏ לילה אחד חיכינו לזוג והוא לא הגיע.‏ התברר שהמשטרה מצאה אצלם את הספרות והחרימה את רכבם.‏ למרות הסכנה,‏ מעולם לא העלינו בדעתנו להפסיק את הפעילות ולחיות חיים רגועים יותר”‏.‏

מנפרד,‏ אחי הצעיר שהסגיר אותנו ב־​1950,‏ מספר מה עזר לו לבנות מחדש את אמונתו ולהחזיק בה:‏ ”‏אחרי שהייתי במעצר במשך מספר חודשים,‏ עברתי לגרמניה המערבית ועזבתי את דרך האמת.‏ שבתי לגרמניה המזרחית ב־​1954 וכעבור שנה התחתנתי.‏ עד מהרה קיבלה אשתי את האמת המקראית,‏ וב־​1957 נטבלה.‏ עם הזמן חשתי ייסורי מצפון,‏ ובעזרת אשתי חזרתי לקהילה.‏

‏”‏אחיי לאמונה שהכירו אותי לפני שעזבתי את האמת קיבלו אותי חזרה בזרועות פתוחות כאילו שום דבר לא קרה.‏ התקבלתי בחיוך לבבי ובחיבוק וזה היה נפלא.‏ עד כמה שמחתי להתפייס עם יהוה ועם אחיי”‏.‏

המאבק הרוחני נמשך

כל אחד במשפחתנו היה חייב להיאבק קשות למען האמונה.‏ אחי פטר אמר:‏ ”‏אנחנו מוקפים,‏ היום יותר מאי פעם,‏ בהרבה מאוד הסחות דעת ופיתויים חומריים.‏ כשהיינו במחתרת הסתפקנו במה שיש.‏ לדוגמה,‏ אף אחד לא רצה לעבור לקבוצת לימוד אחרת מסיבות אישיות,‏ ואיש לא התלונן שהאסיפות רחוקות מדי או מתחילות בשעה מאוחרת מדי.‏ כולנו שמחנו להתאסף יחד,‏ גם אם חלק מאיתנו נאלצו לחכות עד 11 בלילה עד שיגיע תורם לעזוב את מקום האסיפה”‏.‏

בשנת 1959 החליטה אמי לעבור לגרמניה המערבית עם סבינה,‏ שהייתה אז בת 16.‏ הן רצו לשרת היכן שקיים צורך רב יותר במבשרי מלכות,‏ ועל כן משרד הסניף הפנה אותן לעיירה אֶלבנגן שבמדינת בַּדְן־​וִירְטֶמְבֶּרְג.‏ קנאותה של אמי,‏ למרות בריאותה הלקויה,‏ הניעה את סבינה בגיל 18 להתחיל בחלוציות.‏ כשסבינה נישאה,‏ הוציאה אמי,‏ שהייתה אז בת 58,‏ רישיון נהיגה כדי שתוכל להגביר את חלקה בפעילות הבישור.‏ היא הוקירה את שירותה עד מותה בשנת 1974.‏

ובאשר אליי:‏ אחרי שריציתי כשש שנים מתקופת המאסר השנייה שלי,‏ גורשתי ב־​1965 לגרמניה המערבית ללא ידיעת משפחתי.‏ אולם,‏ בהמשך הצטרפו אליי אשתי אנני ובתי רות.‏ שאלתי את הסניף אם נוכל לשרת היכן שקיים צורך רב יותר במבשרים,‏ ובתגובה התבקשנו לעבור לנאדלינגן שבמדינת בַּווַרְיָה.‏ שם גידלנו את רות ואת אחיה יוהנס.‏ אנני הצטרפה לשורות החלוצים.‏ דוגמתה הטובה הניעה את רות להתחיל בחלוציות מייד לאחר שהשלימה את חוק לימודיה.‏ שני ילדינו נישאו לחלוצים.‏ היום יש להם משפחות,‏ ואנו מבורכים בשישה נכדים מקסימים.‏

בשנת 1987 יצאתי לפנסייה מוקדמת והצטרפתי לאנני בחלוציות.‏ מקץ שלוש שנים הוזמנתי אל משרד הסניף בסלטרס כדי לעזור בהרחבת המבנים.‏ אחרי כן,‏ עזרנו בבניית אולם הכינוסים הראשון של עדי־​יהוה בגרמניה המזרחית לשעבר,‏ בעיר גלאוכאו,‏ ומאוחר יותר עברנו לשם כדי להשגיח על המקום.‏ מטעמי בריאות חזרנו לקהילת נאדלינגן,‏ לחיות בקרבת בתנו,‏ ופה אנו משרתים כחלוצים.‏

לשמחתי הרבה,‏ כל אחיי ואחיותיי ורוב בני משפחותיהם ממשיכים לשרת את יהוה אלוהינו הנפלא.‏ במשך השנים ראינו שכל עוד נישאר איתנים מבחינה רוחנית,‏ יתקיים בנו הכתוב בתהלים קכ״ו:‏3‏:‏ ”‏הגדיל יהוה לעשות עימנו,‏ היינו שמחים”‏.‏

‏[‏תמונה בעמוד 13]‏

ביום כלולותינו,‏ 1957

‏[‏תמונה בעמוד 13]‏

עם משפחתי ב־1948:‏ (‏קדימה,‏ משמאל לימין)‏ מנפרד,‏ ברטה,‏ סבינה,‏ הנלורה,‏ פטר;‏ (‏אחורה,‏ משמאל לימין)‏ אני ויוכן

‏[‏תמונות בעמוד 15]‏

ספר מיניאטורי ששימש אותנו בתקופה שהפעילות הייתה במחתרת וציוד האזנה של השטאזי

‏[‏שלמי תודה]‏

Forschungs- und Gedenkstätte NORMANNENSTRASSE

‏[‏תמונה בעמוד 16]‏

עם אחיי ואחיותיי:‏ (‏קדימה,‏ משמאל לימין)‏ הנלורה וסבינה;‏ (‏אחורה,‏ משמאל לימין)‏ אני,‏ יוכן,‏ פטר ומנפרד