נחושי־החלטה לעזור לילדים
אתמול מתו בארצות המתפתחות 000,40 ילדים מתחת לגיל חמש. עוד 000,40 ימותו היום. ועוד 000,40 מחר. את מרבית מקרי־המוות האלה ניתן היה למנוע.
במשך שנים כונתה תופעה זו בשם ”השתיקה הזועקת”, או ”השואה השקטה”. ואכן, הדבר נעלם במידה רבה מתשומת־הלב העולמית. ”אם 000,40 ינשופים היו מתים מדי יום, היתה קמה זעקה. אך, 000,40 ילדים מתים, וכמעט שאין נותנים על כך את הדעת”, קונן פיטר טיטלי, דובר ארה״ב בוועידת־פיסגה למען הילד, שנתקיימה במרכז האו״ם בניו־יורק, בשנת 1990.
יש הסבורים, כי ועידת־הפיסגה תביא בסופו־של־דבר לשינוי במצב. נכחו בה פקידים בכירים מ־159 ארצות, כולל 71 ראשי מדינות. יחד ייצגו הם 99 אחוזים מאוכלוסיית העולם. מיכאיל גורבצ׳וב סיכם את הלך־הרוח הכללי, באמרו: ”האנושות שוב אינה יכולה להשלים עם העובדה, שמיליוני ילדים מתים מדי שנה”.
בתקופה שלפני ועידת־הפיסגה, הביע העולם את תמיכתו. מאות מיפגשים, קורסים, ימי־עיון ודיונים לאומיים וקהילתיים, התמקדו במצוקתם של הילדים. למעלה ממיליון אנשים ב־80 ארצות הדליקו נרות כסמל לתקווה, שחרף הבעיות והסכנות הצפויות בעתיד, אפשר להפוך את העולם למקום טוב יותר.
יומה האחרון של ועידת־הפיסגה זכה לתשבחות מקרן הילד של האו״ם (יוניצ”ף), בתור ”היום שהוא אולי החשוב ביותר לילדים ברחבי העולם”. על שום מה? משום שמנהיגי העולם אימצו ”תכנית פעולה” מיוחדת להפחתת הסבל ושיעורי־המוות בקרב ילדים בכל רחבי תבל.
יש להודות, כי תולדות הדיפלומטיה המאפיינת ועידות מעין אלה, מלאה וגדושה הבטחות נבובות. אך, רבים חשו כאן רוח חדשה של כנות ושיתוף־פעולה, עקב סיום ’המלחמה הקרה’. ג׳יימס גראנט, מנהל יוניצ”ף, ציין בהתלהבות: ”ראשי המדינות והממשלות נקטו, בעצם, צעד ראשון להנחת היסוד לרווחתם של כל בני־האדם — ’ילדים’ שכבר התבגרו וילדים — כיעד המרכזי להתפתחות בתוך סדר עולמי חדש”.
ואכן, לא עברה שנה מאז ועידת־הפיסגה, ורוב האומות כבר היתוו תכניות לאומיות, כדי להוציא לפועל את החלטות הוועידה. הדבר הניע את המנהל גראנט לומר: ”אנו רואים עתה אפשרות סבירה ביותר, להשיג בריאות תקינה לכל הילדים עד לשנת 2000”.
אך, מהי בדיוק מצוקתם של הילדים, אותו סוד משפחתי מביש, שחשפו כלי־התיקשורת הבינלאומיים? היש עתה, באווירה של שיתוף־הפעולה הבינלאומי שלאחר המלחמה הקרה, סיבה הגיונית להאמין שאירגון האומות המאוחדות יסלול את הדרך לסדר עולמי חדש, מופלא? היש בסיס מציאותי לקוות לעתיד טוב יותר עבור ילדינו? בשאלות אלה ידונו שני המאמרים הבאים.