”אין זה באשמתי”
כמה פעמים ביום אתה שומע אדם אומר, ’אני מצטער. זה קרה באשמתי. אני נוטל אחריות מלאה לכך!’? נדיר היום לשמוע אמירה כנה ופשוטה כזאת. למעשה, במקרים רבים, גם אם מודים שנפלה טעות, עושים כל מאמץ להטיל את האשמה על מישהו אחר או למצוא נסיבות מקילות שעליהן, טוען הנאשם, לא היתה לו כל שליטה.
יש שאף תולים את הקולר במבנה הגנטי שלהם! אך האם זה מתקבל על הדעת? הספר Exploding the Gene Myth (ניפוץ מיתוס הגנים) מטיל ספק ביעדיהם וביעילותם של היבטים שונים בחקר הגֶנים. העיתונאי האוסטרלי, ביל דין, במאמר ביקורת שכתב על הספר, מסיק מסקנה מעמיקה: ”נראה כי לאחרונה החלו חסידי הדֶטֶרמיניזם החברתי להאמין, שיש בידם ראיות כמעט ודאיות לאמיתוּת הפילוסופיה שלהם, שלפיה איש אינו אחראי למעשיו: ’כבודו, הוא לא יכול היה לעצור בעדו מלשסף את גרונה — זה בגנים שלו’”.
לא ממש מגמה חדשה
מגמה זו הולכת ומחריפה ככל שדורנו מידרדר במהירות והופך לדור ה”אני לא אשם”, כהגדרתו של סופר אחד. עם זאת, מן ההיסטוריה המתועדת עולה, שהטלת האשמה על אחרים באמַתְלה ש”אני לא ממש אשם”, קיימת מראשית דרכו של המין האנושי. תגובתם של אדם וחוה לאחר חטאם הראשון — אכילת הפרי שאלוהים אסר לאוכלו — היתה דוגמה קלאסית להתנערות מאחריות ולהטחת האשמות בזולת. הכתוב בבראשית מספר על השיחה שהתנהלה, ובה פתח אלוהים: ”’המִן העץ אשר ציוויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת?’ ויאמר האדם: ’האשה אשר נתתה עימדי היא נתנה לי ואוכֵל’. ויאמר יהוה אלוהים לאשה: ’מה זאת עשית? ותאמר האשה: ’הנחש הִשִׂיאַני ואוֹכֵל’” (בראשית ג׳:11–13).
מני אז, הגו בני־האדם אמונות שונות ותרו אחר תירוצים אקזוטיים, שינקו אותם מכל אחריות של ממש למעשיהם. מהבולטות בהן היא האמונה העתיקה בגורל. אשה בודהיסטית, שהאמינה בתום לב בקַרמָה, אמרה: ”לא נראה לי הגיוני שעלי לסבול עבור משהו שנולדתי איתו מבלי לדעת עליו מאומה. נאלצתי לקבל שזהו גורלי”. בהשראה של דוקטרינת הגזירה הקדומה, ממִשנתו של זַ’ן קַלווין, האמונה בגורל מקובלת גם בנצרות. אנשי כמורה אומרים פעמים רבות לבני־משפחה אבֵלים, שתאונה שאירעה היתה לרצון אלוהים. כמו־כן, יש משיחיים בעלי כוונות טובות המאשימים את השטן בכל דבר שמשתבש בחייהם.
כיום אנו מתחילים להיות עדים להתנהגות חסרת אחריות, המותרת על־פי החוק והחברה. אנו חיים בעידן של ריבוי זכויות הפרט וצמצום אחריותו.
חקר התנהגות האדם מעלה הוכחות מדעיות מדומות העלולות, לדעת כמה, לתת לגיטימציה לדפוסי־התנהגות שונים, החל מאי־מוסריות וכלה ברצח. זו בבואה של להיטות החברה להטיל את האשמה על כל דבר או על כל אדם, ומלבד שלא על הפרט עצמו.
ברצוננו לקבל תשובות לשאלות כגון: מה בעצם גילה המדע? האם התנהגות האדם נקבעת אך ורק על־פי הגנים? או שמא כוחות פנימיים וחיצוניים גם יחד מכתיבים את התנהגותנו? על מה באמת מצביעות הראיות?