למה אנחנו זקוקים לתקווה?
מה אם דניאל, אותו חולה סרטן צעיר שתואר בתחילת המאמר הקודם, היה שומר על תקווה איתנה? האם הוא היה מנצח את הסרטן? האם הוא היה חי היום? אפילו התומכים הנלהבים ביותר ביכולותיה של התקווה יהססו לטעון דבר שכזה. וזאת נקודה חשובה. אין להפריז בערכה של התקווה; היא לא תרופת פלא לכל מחלה.
בריאיון לחדשות סי.בי.אס הזהיר דוקטור נתן צ׳רני מפני ייחוס חשיבות מוגזמת לכוחה של התקווה כשמדובר בחולים במצב קשה מאוד: ”היו לנו מקרים של בעלים שנזפו בנשים שלהם על כך שהן כביכול לא עשו מספיק מדיטציות או לא חשבו חיובי מספיק”. דוקטור צ׳רני הוסיף: ”כל התפיסה הזאת יצרה אשליה של שליטה. ואז כשאנשים לא מצליחים, אנחנו כאילו אומרים להם שהם לא התאמצו מספיק לשלוט בגידול שלהם, וזה לא הוגן”.
למעשה, מי שנאבקים במחלה סופנית נמצאים במלחמה קשה ומתישה. הדבר האחרון שיקיריהם ירצו לעשות הוא להוסיף רגשי אשמה למעמסה הכבדה שכבר מעיקה עליהם. האם המסקנה היא שלתקווה אין שום ערך?
ממש לא. לדוגמה, הרופא שהוזכר לעיל מתמחה ברפואה פליאטיבית, כלומר בטיפולים שמתמקדים לא בריפוי המחלה ישירות, ואפילו לא בהארכת החיים, אלא בהקלה על מצבו של החולה ושיפור איכות חייו עד מותו. הרופאים האלה משוכנעים בערך הרב שיש לטיפולים שמרוממים את מצב רוחם של החולים, אפילו אלה שבמצב אנוש. יש לא מעט ראיות שהתקווה יכולה להשיג את זה, ואפילו יותר.
חשיבותה של התקווה
”התקווה היא טיפול עוצמתי”, טוען הכתב הרפואי ד״ר ו. גיפורד־ג׳ונס. הוא בדק כמה וכמה מחקרים שנועדו לברר את מידת ההשפעה שיש לתמיכה רגשית על חולים סופניים. ההנחה היא שתמיכה כזאת ממלאת את האדם בתקווה ועוזרת לו לשמור על גישה חיובית. מחקר אחד מ־1989 מצא שחולים שקיבלו תמיכה רגשית כזאת חיו יותר, ואילו מחקר עדכני יותר היה פחות חד־משמעי בנושא. בכל אופן, המחקרים מאשרים שחולים שזוכים לתמיכה רגשית סובלים פחות מדיכאונות ומכאבים מאשר אלה שלא זוכים לתמיכה כזאת.
שים לב למחקר נוסף שהתמקד בהשפעה שיש לאופטימיות ולפסימיות על מחלות לב כליליות. המחקר כלל למעלה מ־300,1 גברים ובדק תחילה ביסודיות אם יש להם השקפת חיים אופטימית או פסימית. בדיקה שנעשתה עשר שנים מאוחר יותר גילתה שלמעלה מ־12 אחוזים מאותם גברים סבלו ממחלת לב כלילית, מתוכם מספרם של הפסימיים היה גדול כמעט פי שניים ממספרם של האופטימיים. לאורה קובזנסקי, מרצה בכירה לבריאות והתנהגות חברתית בבית־הספר הרווארד לבריאות הציבור, מציינת: ”רוב הראיות שתומכות בתפיסה שחשיבה חיובית מועילה לנו לא היו מבוססות. המחקר הזה מציג את אחת ההוכחות הרפואיות הראשונות לתפיסה הזאת בתחום מחלות הלב”.
מספר מחקרים מראים שמי שמחשיבים את מצבם הבריאותי לגרוע מתאוששים לאט יותר מניתוח מאשר אלה שמחשיבים את מצבם הבריאותי למצוין. יש שמקשרים את האופטימיות אפילו לאריכות ימים. מחקר אחד בדק איך קשישים מושפעים מתפיסות חיוביות ושליליות לגבי הזדקנות. כאשר הציגו לקשישים במהירות מסרים שמייחסים לזקנה יותר חוכמה ויותר נסיון, צורת ההליכה שלהם התאפיינה ביותר מרץ וחיוניות. למעשה, השיפור היה שקול לתוצאות של שלושה חודשי אימונים.
למה תחושות כמו תקווה, אופטימיות והשקפה חיובית משפיעות לטובה על הבריאות? המדענים והרופאים אולי לא מבינים מספיק טוב את הנפש וגוף האדם כדי לספק תשובות חד־משמעיות, אבל מומחים שחוקרים את הנושא יכולים להעלות השערות מושכלות. לדוגמה, פרופסור לנוירולוגיה מציין: ”כשאתה שמח ומלא תקווה אתה מרגיש טוב. זהו מצב מהנה שמתאפיין במעט מאוד סטרס, והגוף פורח בתנאים כאלה. זה דבר נוסף שאנשים יכולים לעשות כדי לשמור על בריאותם”.
אולי בעיני כמה רופאים, פסיכולוגים ומדענים זה נראה רעיון פורץ דרך, אבל הוא בכלל לא חדש למי שמכירים את המקרא. לפני כמעט 000,3 שנה המלך החכם שלמה כתב ברוח אלוהים: ”לב שמח הוא תרופה טובה, אך רוח נכאה שואבת את כוח האדם” (משלי י״ז:22). שים לב לאיזון שמשקף הפסוק. הוא לא אומר שלב שמח ירפא כל מחלה, אלא פשוט שהוא ”תרופה טובה”.
בעצם אולי הגיוני לשאול: ”אם התקווה הייתה תרופה, איזה רופא לא היה רושם אותה למטופליו?” ויותר מכך, לתקווה יש יתרונות אפילו מעבר לתחום הרפואי.
ההשפעה של אופטימיות ופסימיות על חייך
חוקרים גילו שאנשים אופטימיים מפיקים תועלת בתחומים רבים בזכות השקפתם החיובית על החיים. רמת ההישגים שלהם גבוהה יותר בלימודים, בעבודה ואפילו בתחום האתלטי. לדוגמה, מחקר אחד התמקד בנבחרת אתלטיקה קלה לנשים. המאמנים ביצעו הערכה יסודית של יכולותיהן האתלטיות של הנשים. במקביל נערך סקר בקרב הנשים עצמן כדי לאמוד היטב את מידת התקווה שלהן. הסתבר שמידת התקווה של הנשים ניבאה בצורה הרבה יותר מדויקת את רמת הביצועים שלהן מאשר הנתונים שסיפקו המאמנים. למה התקווה היא גורם השפעה כל כך חזק?
החוקרים גילו רבות כתוצאה מהתעמקות בהיפך של האופטימיות — פסימיות. במהלך שנות השישים, ניסויים מסוימים הניבו ממצאים מפתיעים לגבי התנהגות בעלי חיים, מה שגרם לחוקרים לטבוע את המונח ”חוסר אונים נרכש”. הם גילו שגם בני אדם יכולים לסבול מצורה מסוימת של התסמונת. לדוגמה, אנשים שנבדקו בניסוי נחשפו לרעש צורמני, ונאמר להם שהם יוכלו להפסיק את הרעש אם ילחצו על כפתורים ברצף מסוים. הם הצליחו להפסיק את הרעש.
לקבוצה השנייה הנאמר אותו הדבר, אבל במקרה שלהם הלחיצה על הכפתורים לא שינתה דבר. כצפוי, רבים בקבוצה השנייה פיתחו תחושת חוסר אונים. בניסויים שהתקיימו מאוחר יותר הם היססו לנקוט פעולה כלשהי. הם היו משוכנעים שכל מה שהם יעשו לא ישנה דבר. אבל אפילו בקבוצה השנייה, האנשים האופטימיים סירבו להיכנע לתחושת חוסר האונים.
דוקטור מרטין סליגמן, שסייע בהכנת אותם ניסויים ראשונים, החליט בעקבות זאת להתמחות בחקר האופטימיות והפסימיות. הוא בדק לעומק את צורת החשיבה של אנשים שנטו לראות בעצמם חסרי אונים. הוא הגיע למסקנה שחשיבה פסימית כזאת מעכבת אנשים בהרבה תחומים בחיים, ואפילו משתקת אותם לגמרי. סליגמן מסכם במילים הבאות את עניין החשיבה הפסימית והשפעותיה: ”25 שנות מחקר שכנעו אותי שאם נאמר לעצמנו שוב ושוב, כפי שעושה הפסימיסט, שהצרות הן באשמתנו, שהן אף פעם לא ייגמרו ושהן יהרסו את כל מה שננסה להשיג, הרבה יותר צרות יבואו עלינו מאשר אם לא היינו חושבים כך”.
שוב, המסקנות האלה אולי נשמעות היום חדשות, אבל הן לא זרות למי שלומדים את המקרא. שים לב לפסוק הבא מספר משלי: ”אם ירפו ידיך ביום צרה, צר יהיה כוחך” (משלי כ״ד:10). כן, המקרא מסביר בבירור שרפיון ידיים והחשיבה השלילית שמתלווה אליו ישאבו ממך את הכוח הדרוש כדי לפעול. אבל מה תוכל לעשות כדי להתגבר על הפסימיות ולפתח השקפה יותר אופטימית לגבי החיים?
[תמונה]
לתקווה יש יתרונות רבים