אדם שהתנגד לרצון אלהים
בלעם היה קוסם מפורסם, אשר לקללותיו ולברכותיו יצאו מוניטין הרחק מעבר לגבולות ארצו. עיר מגוריו היתה פתור, בעמק הפרת העליון, סמוך לנהר סז׳ור. במרחק לא רב משם שכנה חרן, בה התגוררו פעם אנשים יראי אלהים, כגון, אברהם, לוט ויעקב. יש בעובדה זו כדי להסביר, כיצד ידע הקוסם בלעם על האלהים, ואף קרא לו בשמו ”יהוה אלוהי”. – במדבר כ״ב:18.
אך, מה הביא לידי כך שבלעם יתנגד לרצון אלהים? על סף כניסתם של בני־ישראל לארץ המובטחת, התקרבו הם לגבול מואב. למראה המוני בני־ישראל, שמספרם המשוער הגיע ל־000,000,3 נפש, נפל פחד רב על בלק בן־צפור מלך מואב ובני עמו. נציגי מואב נועצו, איפוא, עם זקני מדיין והחליטו שעם־ישראל מסכן את שלומם. (במדבר כ״ב:1–4) הם ידעו היטב את אשר עשה יהוה אלהים לישראל, בהצילו אותם מארץ מצרים ובהנחילו להם ניצחון מוחץ על מלכי האמורי האדירים, שממזרח לירדן. כיון שכך, לא היה להם יסוד לקוות שיוכלו להביס את עם־ישראל במלחמה. הם טיכסו עצה, שאם ידאגו לכך שבני־ישראל יקוללו, יחלישם הדבר ויאפשר למואבים ולמדיינים לגרש אותם משטחם. לכן, בלק בן־צפור פנה לבלעם בן־פעור, כדי שזה יעזור לו לגבור על ישראל.
המשלחת הראשונה
מיד יצאה משלחת, המורכבת מזקני מואב ומדיין, ושמה פניה אל העיר פתור. וכך אמרו לבלעם: ”הנה עם יצא ממצרים, הנה כיסה את עין הארץ והוא יושב ממולי. ועתה לכה נא, ארה [קלל] לי את העם הזה, כי עצום הוא ממני. אולי אוכל נכה בו ואגרשנו מן הארץ; כי ידעתי את אשר תברך מבורך, ואשר תאור יואר.” – במדבר כ״ב:5–7.
בלעם ביקש, איפוא, מן המשלחת להישאר שם ללינת לילה, כדי שימסור להם את דבר יהוה למחרת. ומה אמר לו אלהים? ”לא תלך עמהם: לא תאור את העם, כי ברוך הוא.” (במדבר כ״ב:8, 12) כיון שכך, פנה בלעם אל האנשים ואמר: ”לכו אל ארצכם, כי מיאן יהוה לתתי להלוך עמכם.” (במדבר כ״ב:13) חברי המשלחת יכולים היו להסיק מכך, שבלעם רצה ללכת עימם, אלא שלא הורשה לו לעשות כן. במסרם על כך לבלק, אמרו לו: ”מיאן בלעם הלוך עימנו.” – במדבר כ״ב:14.
שוגרה משלחת נכבדה יותר
מדבריהם למד בלק, שהתמורה שהציע לבלעם והמשלחת ששיגר אליו לא הרשימוהו ביותר. מלך מואב שיער, ככל הנראה, שבלעם מעוניין בשכר גדול יותר, והוא גמר אומר להביאו אל זירת המאורעות כדי להוציא מפיו קללה נחרצת יותר. לפיכך, שיגר המלך משלחת גדולה ונכבדה יותר, אשר הבטיחה לבלעם שיכובד הרבה מאוד לאחר שיקלל את ישראל. – במדבר כ״ב:15–17.
בלעם מעוניין בשכר
מה יעשה בלעם עתה? ”אם יתן לי בלק מלוא ביתו כסף וזהב,” אמר, ”לא אוכל לעבור את פי יהוה אלוהי לעשות קטנה או גדולה.” (במדבר כ״ב:18) בלעם ידע היטב, שכל ניסיון לקלל את ישראל לא יהיה לרצון יהוה. בכל זאת, הוא לא שלח את האנשים מעל פניו, אלא השתעשע כנראה בתקווה, שאולי ישנה יהוה את דעתו וירשה לו להצטרף אל השליחים. לכן, אמר להם: ”ועתה, שבו נא בזה גם אתם הלילה, ואדעה מה יוסף יהוה דבר עמי.” (במדבר כ״ב:19) אף־על־פי שאמר שהוא לא יקלל את ישראל בעד שום מחיר שבעולם, הרי שבסתר לבו חשק בלעם בשכר. מסתבר שחשב, ’אם רק תינתן לי רשות ללכת, לא אהסס לצאת למואב מיד.’
השתלשלות העניינים מגלה, שכך אמנם חשב בלעם בלבו. בלילה ההוא אכן קיבל את שביקש – רשות מאלהים להצטרף אל המשלחת. אך, אלהים העמיד לו תנאי: ”ואך את הדבר אשר אדבר אליך, אותו תעשה.”(במדבר כ״ב:20) בלעם לא התמהמה. הוא קם בבוקר, חבש את אתונו ויצא לדרך עם השרים ששלח בלק. עתה, משניתנה לו רשות ללכת, היה מנוי וגמור עימו לקלל את ישראל ולזכות בשכר המובטח. לא היה דבר שיעצור בעדו. האמנם?
יהוה אלהים לא היה שבע־רצון מהחלטת בלעם לצאת עם האנשים מתוך מגמה נחושה לקלל את ישראל, למרות שציווהו שלא לעשות כן. לכן, לבלעם נכונה הפתעה. אתונו החלה להתנהג באורח מוזר ביותר. הסיבה לכך היתה, שמלאך אלהים עמד בדרכה. הדבר הדגיש לבלעם באורח חד־משמעי, שהתנגדותו לרצון אלהים תביא עליו מוות. שוב הוזכר לו, שהוא רשאי לדבר רק את אשר ישים יהוה בפיו. – במדבר כ״ב:22–35.
האם שינה בלעם את כוונותיו לאחר התקרית הזאת? כך עלול להשתמע ממה שאמר לבלק: ”הדבר אשר ישים אלהים בפי, אותו אדבר.” (במדבר כ״ב:38) אך, לאמיתו של דבר, עדיין חשק בלעם בשכר והיה מוכן לעשות הכל כדי לזכות בו.
כיון שכך, נשאלת השאלה: מדוע בחר האלהים לדבר מפי קוסם? מדוע לא הניח לו לקלל את ישראל, קללה אשר במשך הזמן יוכח שהיא קללת שווא? יש לזכור, שהמואבים והמדיינים ידעו שכוח צבאי כשלעצמו לא יביס את ישראל. הם, מצידם, מצאו בבלעם את הנשק היעיל ביותר נגד ישראל, כלומר, אדם שיקלל קללה שתפעל את פעלה. יתרה מזאת, בלעם היה נכון לשתף עימם פעולה כדי לזכות בגמול החומרי שהוצע לו. אך, מה אם אותו קוסם מפורסם יוכרח, על אף רצונו, לברך את בני־ישראל, במקום לקללם? האם לא יוכיח הדבר, שאף נשק לא יצלח נגד עמו של אלהים? יש, איפוא, להסיק, שהדבר שירת את מטרת אלהים להשתמש בבלעם כדי לברך את ישראל, לחרדתו הרבה של בלק בן־צפור.
אין ספק, שכאשר הגיע בלעם, היה בלק מרוצה ביותר. המלך העלה זבחים, כנראה לאות הוקרה לאלילי מואב על שהצליח לשדל את הקוסם הנודע לבוא. הוא ערך משתה, בו שיתף את בלעם והשרים על־ידי ששלח להם נתחים מן הזבח. – במדבר כ״ב:40.
בלעם מברך את ישראל
לאחר מכן, לקח בלק את בלעם אל מקום נישא בשם ”במות בעל”, ממנו יכול היה בלעם לראות את מחנה ישראל. בלעם החל מיד בהכנות לקראת המטרה אשר לשמה בא. הוא ביקש מבלק לבנות שבעה מזבחות ולהעלות עליהם שבעה פרים ושבעה אילים. אזי פרש בלעם לבדו אל ראש גבעה חשופה, כנראה כדי לערוך שם טקסים הכרוכים במעשי כשפים. אך, ממקום זה אילץ יהוה את בלעם לברך את ישראל. שני נסיונות אחרים לקלל את עם אלהים נכשלו אף הם כישלון חרוץ. – במדבר כ״ג:1 עד כ״ד:9.
הדבר עורר את חרון אפו של בלק נגד בלעם. ”לקוב [לקלל] אויבי קראתיך,” אמר, ”והנה בירכת ברך זה שלוש פעמים. ועתה, ברח לך אל מקומך.” (במדבר כ״ד:10, 11) בלעם ניסה לתרץ את כשלו נו, באמרו: ”הלא גם אל מלאכיך אשר שלחת אלי דיברתי לאמור, ’אם יתן לי בלק מלוא ביתו כסף וזהב, לא יוכל לעבור את פי יהוה לעשות טובה או רעה מלבי. אשר ידבר יהוה, אותו אדבר.”’ – במדבר כ״ד:12, 13.
לאחר־מכן, הוציא בלעם מפיו, בהשראת רוח אלהים, דברי נבואה שכללו בשורת השמדה למואב. אזי נפרדו בלק ובלעם. בתנ״ך נאמר על בלעם ”וישב למקומו,” כלומר, פנה לדרכו. אך, האם למד לבסוף בלעם את הלקח, שהתנגדות לרצון אלהים לעולם לא תצליח? האם חזר אל פתור? לא, הוא לא חזר לשם. – במדבר כ״ד:14–25.
בלעם מתנגד לרצון אלהים עד הסוף
בלעם עדיין חשק בשכר וביקש לקבלו בכל דרך אפשרית. מאחר שלא עלה בידו לקלל את ישראל הוא רקם מזימה שתגרום לבני־ישראל עצמם להביא עליהם את קללת אלהים. הוא הורה לבלק כיצד להשתמש בבנות מואב כדי לפתות את בני־ישראל לזנות ולהשתתף בפולחן לכבוד הבעל. (במדבר ל״א:16; חזון־יוחנן ב׳:14) המזימה הצליחה במידה מסוימת, כיון שאלפים מבני העם נכנעו לפיתוי לזנות ולהשתתף בפולחן מיני. עקב כך מתו 000,34 מבני־ישראל במגיפה. – במדבר כ״ה:1–9.
אך, האם התנגדותו הנועזת של בלעם לרצון אלהים הביאה אותו על שכרו? כלל וכלל לא. כאשר ציווה יהוה על עם־ישראל לנקום במדיינים על חלקם בפיתוי בני־ישראל, היה עדיין בלעם בתוכם וגם הוא נהרג בחרב. (במדבר ל״א:7, 8) בלעם שילם, איפוא, בחייו על עיקשות דרכו.
אם כן, הקוסם הנודע מפתור מהווה אזהרה לכל אלה המתעקשים להתעלם מרצון אלהים והממשיכים לבקש תועלת אנוכית. (פטרוס ב׳. ב׳:15, 16; יהודה 11) יש בכך כדי לעודדנו ללמוד את המקרא, להיווכח מהו רצון אלהים ולעשותו, ולעולם לא ללכת בדרכו האווילית של בלעם.