האם המקרא ראוי לאימון?
להאמין, או לפקפק? מהימן, אז שמא לא־מהימן? התלבטויות אלה נעשו חלק מן המציאות היומיומית שלנו. דברים כה רבים שאנו קוראים ושומעים הם בלתי־אמינים. הסופר אלדוס הכסליי כתב פעם על החכמה האנושית: ”מציאת סיבות גרועות למה שאדם מאמין בו מסיבות גרועות אחרות – זה פילוסופיה.”
בתחום המדע, מדפי ספרים בכל הספריות הלאומיות הגדולות מלאים וגדושים בעבודות־מחקר מדעיות, שבמהלך חמישים השנים האחרונות הפכו למיושנות. אין תימה, איפוא, שבני־אדם מתייחסים בספקנות למה שהם קוראים.
ספקנות שלילית או מחקר חיובי?
בעולם שבו הספקנות מהווה, תדירות, מגן כנגד מירמה והונאה, עלולים אנשים להתרגל על־נקלה לפקפק באמינותו של כל דבר ושל כל אדם. ”מי שניכווה פעם אחת, נזהר בפעם השנייה,” אומרת המימרה הנפוצה. אך, האמנם יש משום סיפוק לחיות בעולם של חוסר־ודאות? היכול אדם לדגול בעיקרי אמונה מסוימים, בהעדר מקור כלשהו של מידע מהימן?
ספקנות שלילית לא תביא לך כל תועלת. מאידך גיסא, חקירה ודרישה – מתוך מגמה כנה וחיובית – יכולות לשמש בידך כלי יעיל למציאת האמת. הדבר נכון, למשל, בשטח המדע. בספרו המהולל Introduction to the Study of Experimental medicine (מבוא ללימוד הרפואה הניסיונית), מציין המדען הצרפתי קלוד ברנאר: ”הדבר הראשון הנדרש ממדען החוקר תופעות־טבע הוא, לשמור על עצמאות־מחשבה מוחלטת – הספקן הוא הוא המדען האמיתי – המטיל ספק בעצמו ובפרשנותו, אך הנותן אימון במדע.”
אם כן, לדברי הפיסיולוג הצרפתי הנודע הזה, הרי שכדי לערוך מחקר מדעי, יש צורך בספקנות ובאמונה כאחת. מדען־חוקר יפקפק באם ידוע כל אשר ניתן לדעת בתחום מסוים, אך כאשר הוא עורך את ניסוייו, חובה עליו להאמין במה שנחשב לאמת מדעית בתחומים אחרים. במלים אחרות, אין הוא מטיל ספק במדע בכללותו. ספקנותו לגבי שטח מדעי מסוים היא ספקנות מועילה, הואיל והוא חותר לקידום המדע על־ידי גילויים חדשים.
אותו הדבר נכון גם בתחום הדת. בלא להטיל ספק בקיומו של אלהים, יכול האדם לפקפק באמיתות כמה מעיקרי־האמונה של דת המתיימרת לשרת את אלהים. בחינת העובדות בצורה כנה, יכולה להביא לחשיפת כזב דתי: כן עשויה היא להביא לידי גילוי דת האמת. כאן נשאלת השאלה, על יסוד מה ניתן לערוך מחקר זה?
המקרא — בסיס לאמונה
המקרא מעיד על עצמו כעל קנה־מידה לקביעת אמיתותם של עיקרי־אמונה שונים. (תהלים קי״ט:105, 160) ברם, יש לציין, שאין המקרא דורש מקוראיו אמונה עיוורת. בהזהירו מפני אמונה מעין זו, הוא אומר: ”פתי יאמין לכל דבר, וערום יבין לאשורו [כלומר, יבחן את צעדיו].” (משלי י״ד:15) ועוד נאמר: ”בחנו כל דבר, והחזיקו בטוב.” (תסלוניקים א׳. ה׳:21) הכתוב ממליץ, איפוא, על בחינה מדוקדקת של הדברים, על חקירה ודרישה תוך שימוש בכושר החשיבה, ועל דביקות במה שהוכח כאמת.
אדם השוקל את העובדות ונוכח בהן בעצמו, יכול להגיע לכלל הכרה מבוססת. הכרה זו מהווה את חומר הבניין של האמונה. על־פי הגדרת כתבי־הקודש, ”האמונה היא ביטחון בממשות הדברים המקווים, הוכחת דברים שאינם נראים.” (עברים י״א:1) אם כן, האמונה המקראית דורשת ’הוכחה’. יש צורך בידע כדי לבנות את סוג האמונה שעליה מדבר המקרא. אמונה מעין זאת איננה נטועה באדם עם היוולדו. עליו לטפח אותה על־ידי צבירת ידע וניסיון.
אמונה – תכונה רצויה כיום
כאמור, כדי לבנות את אמונתך, דרושים לך ידע ויכולת להשתמש בו. המקרא מגדיר את הכושר להשתמש בידע, בשם ”חכמה”. עצת המקרא מראה שיש ביכולתך לרכוש חכמה מעין זו, באמרה: ”בני, אם תיקח אמרי ומצוותי תצפון אתך. להקשיב לחכמה אזנך, תטה לבך לתבונה. כי אם לבינה תקרא, לתבונה תתן קולך: אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה – אז תבין יראת יהוה ודעת אלהים תמצא. כי יהוה יתן חכמה: מפיו דעת ותבונה.” – משלי ב׳:1–6.
בעולם שמאפיינים אותו ספיקות ואי־ודאות באשר לגורלו, עולם הדוחה ערכים מוסריים שעמדו במבחן הזמן, האין זה ברור שנחוץ לאדם מורה־דרך רוחני, שיכוון את צעדיו? מדריך רוחני זה ישמור ויגן עליו, ככתוב בהמשך: ”כי תבוא חכמה בלבך ודעת לנפשך ינעם; מזימה תשמור עליך, תבונה תנצרכה. להצילך מדרך רע, מאיש מדבר תהפוכות.” (משלי ב׳:10–12) בניגוד לכך, הספקן דומה לגל הנישא ברוח, המיטלטל הנה והנה על־ידי הפילוסופיות המשתנות של בני־האדם. הוא אינו בטוח במאומה. אף טיעון, ויהא הגיוני ככל שיהא, לא יוכל לשכנעו. אין הוא מסוגל להאמין, משום שאין הוא רוצה להאמין.
העמד את המקרא במבחן
ספקנים מסוג זה מפקפקים באם יש לחיים משמעות או תכלית. הם מסתפקים בכך שהם חיים את חייהם (הקצרים מתוחלת־החיים של בעלי־חיים מסוימים) ומתים, בלא תקווה לחיי־נצח. אנו מקווים שאתה, קוראנו היקר, נמנה בין אלה הסבורים שאין זה מתקבל על הדעת שהאדם נוצר כדי לחיות שבעים או שמונים שנה בלבד, ולמות, ולהוריד עימו לטמיון, לנצח, את כל הידע והניסיון שצבר בימי חייו. תקוותנו היא, שאתה נמנה בין שוחרי החיים, שהם גם שוחרי האמת. לאלה שמורה ההבטחה: ”אורך ימים אשביעהו, ואראהו בישועתי.” – תהלים צ״א:16; משלי ג׳:2.
כדי לחזק את בטחונך בכך שהמקרא אכן טומן בחובו ידע נותן־חיים, הנך מוזמן לעיין בראיות הארכיאולוגיות והמדעיות לגבי מהימנותו של המקרא.