תאונות — יד־הגורל או הנסיבות?‏

כריסטינה,‏ דוגמנית צעירה ומושכת,‏ חצתה את הרחוב הסואן,‏ שדרות נובֶה דה־חוליו,‏ בסאוֹ־פאולו,‏ ברזיל,‏ מבלי להבחין באוטובוס המתקרב.‏ הנהג ניסה נואשות לבלום את רכבו,‏ אך היה זה מאוחר מדי.‏ כריסטינה נדרסה למוות.‏

תאונה טרגית זו זכתה לדיווח בעמוד־השער של העיתון הברזילאי אסטדו דה סאו־פאולו (‏29 ביולי 1990)‏.‏ אולם,‏ כריסטינה היתה רק אחת מ־000,‏50 הניספים בתאונות־דרכים קטלניות המתרחשות מדי שנה בברזיל בלבד.‏ בעוד שאלפים נוספים נפצעים קשות בתאונות אלה,‏ אחרים יוצאים מהן בלא פגע.‏ מדוע,‏ אם כן,‏ לא ניצלה נערה זו?‏ האם נגזר גורלה למות באותו יום?‏

אנשים רבים תומכים במסקנה זו.‏ הם מאמינים בתורת הגורל,‏ כלומר,‏ שמאורעות חשובים,‏ כגון העת בה ימות הפרט,‏ נקבעו מראש.‏ אמונה זו פיתחה ביטויים כגון ”‏לא ניתן לשנות את גורלך”‏,‏ ”‏הגיעה שעתו”‏ או ”‏יהא מה שיהא”‏.‏ האם יש אמת באימרות נדושות אלה?‏ האם אנו רק כלים ביד־הגורל?‏

תורת הגזֵרה,‏ או התפיסה שכל מאורע נקבע מראש,‏ רווחה בקרב היוונים והרומאים הקדומים.‏ כמו־כן,‏ כיום מושרש הרעיון בקרב דתות רבות.‏ האיסלם,‏ למשל,‏ דוגל בדברי הקוראן:‏ ”‏אין נפש מתה אלא לפי גזירת אללה במועד הרשום בספר”‏.‏ האמונה בגורל נפוצה גם ביהדות ובכיתות נוצריות שונות.‏ היא ניזונה מהתיאוריה של ’‏גזירה משמים’‏ שלימד הכומר הנודע ג׳והן קלווין.‏ עקב כך,‏ שכיח הוא שאנשי־דת אומרים לקרובי־משפחה אבלים שהתאונה שאירעה לא היתה אלא ”‏ברצון האל”‏.‏

אולם,‏ ההשקפה שתאונות הן תוצר של גורל,‏ מתנגשת בשכל הישר,‏ בנסיון החיים ובהיגיון הבריא.‏ ראשית,‏ קשה להניח שתאונות־דרכים יהיו תוצר של התערבות אלוהית,‏ לאור העובדה שחקירת התאונה,‏ בדרך־כלל,‏ חושפת סיבה הגיונית.‏ בנוסף לכך,‏ הסטטיסטיקה מראה בבירור שנקיטת אמצעי־זהירות סבירים — כגון חגירת חגורת־בטיחות — מפחיתה מאוד את הסיכוי לתאונה קטלנית.‏ האם יכולים אמצעי־בטיחות כלשהם לסכל תכניות שאלהים קבע מראש?‏

האמונה בגורל משפיעה באופן שלילי על המאמין בה.‏ האין היא מעודדת רשלנות ומעשים מסוכנים,‏ כגון התעלמות מהמהירות המותרת ומתמרורי־דרך,‏ או נהיגה תחת השפעת אלכוהול או סמים?‏ ואף חמור מכך,‏ האמונה בגזירה משמים גורמת לאנשים להאשים את אלהים בהיפגעם מתאונה.‏ מתוך תחושת זעם וחוסר־אונים,‏ בהיותם משוכנעים שאלהים אינו מעוניין בהם,‏ עלולים הם לאבד לחלוטין את אמונתם.‏ היטב הגדיר זאת המשורר אמרסון:‏ ”‏היסוד הטרגי והמר ביותר בחיים,‏ הוא האמונה בגורל חסר־לב”‏.‏

אך,‏ מה אומר המקרא על תאונות ואסונות אחרים?‏ האם הוא אכן מלמד שהם תוצאה של יד־הגורל?‏ בנוסף לכך,‏ מה אומר הוא בנושא התקווה לישועה?‏ האם יש לנו חופש־בחירה כלשהו בנושא?‏

‏[‏קטע מוגדל בעמוד 4]‏

‏”‏היסוד הטרגי והמר ביותר בחיים,‏ הוא האמונה בגורל חסר־לב”‏.‏ ראלף וולדו אמרסון.‏