תקווה טובה יותר עבור הנפש

החיילים הרומים לא ציפו לכך.‏ בשעה שכבשו בסערה את המבצר מצדה,‏ מעוזם האחרון של כוחות המורדים היהודים,‏ החיילים אזרו כוח להסתער על יריביהם,‏ התכוננו לצעקות הלוחמים,‏ לזעקות הנשים והילדים.‏ תחת זאת,‏ הם שמעו רק את קול הלהבות המלחכות.‏ בסיירם במצודה הבוערת,‏ גילו הרומאים אמת נוראה:‏ אויביהם — כ־960 איש — היו כבר מוטלים מתים!‏ בשיטתיות,‏ שחטו הלוחמים היהודים את בני־ביתם,‏ ואזי איש את רעהו.‏ הגבר האחרון שלח יד בנפשו.‏a מה הוביל אותם לטבח המוני ולהתאבדות מחרידים אלה?‏

לדברי ההיסטוריון בן הדור ההוא,‏ יוסף בן־מתתיהו,‏ אחד הגורמים החשובים היה האמונה בהישארות־הנפש.‏ אלעזר בן־יאיר,‏ מנהיג הקנאים במצדה,‏ ניסה תחילה לשכנע את אנשיו כי התאבדות תהיה מכובדת יותר מן המוות בידי הרומאים או מן השעבוד להם.‏ בראותו את היסוסם,‏ הוא פתח בנאום נלהב בנוגע לנפש.‏ הוא אמר להם שהגוף הוא מעמסה בלבד,‏ בית מאסר לנפש.‏ ”‏אולם אחרי אשר תפָּטר הנשמה מהסבל המושך אותה אל האדמה,‏ הדבק בה”‏,‏ המשיך ואמר,‏ ”‏ותגיע אל משכן נחלתה,‏ רק אז תחליף כֹּח־נצחים ותִגבּר אונים באין־מעצור מעברים,‏ ולא תֵרָאה עוד לעיני אדם,‏ כי תהיה כאלהים”‏.‏

כיצד הגיבו לנאומו?‏ יוסף בן־מתתיהו מדווח כי לאחר שאלעזר דיבר בנימה זו באריכות,‏ ”‏הפסיקו כֻלם את דבריו ומהרו לעשות מעשה,‏ כי מלאו רוח גבורה,‏ אשר נלאו להכיל”‏.‏ יוסף ממשיך בתיאורו:‏ ”‏וכמו חזקה עליהם יד אלהים,‏ יצאו כֻלם,‏ ורבים בקשו לעבור במרוצתם את רעיהם.‏.‏.‏ ככה גדלה תשוקתם לשחוט את נשיהם,‏ את בניהם,‏ ולשלוח יד בנפשם!‏”‏

דוגמה מחרידה זו ממחישה בדיוק עד לאיזו מידה מסוגל עיקר־האמונה של הישארות־הנפש לשנות את השקפתו של אדם מן השורה לגבי המוות.‏ המאמינים אינם לומדים לראות במוות את אויבו הנורא ביותר של האדם,‏ אלא לומדים שהוא רק שער שהנפש העוברת דרכו,‏ משתחררת לקיום נעלה יותר.‏ אך מדוע האמינו בכך הקנאים היהודים?‏ רבים יניחו שכתבי־הקודש שלהם,‏ התנ״ך,‏ מלמדים שלאדם רוח בעלת תודעה,‏ נשמה הנמלטת לחיים שלאחר המוות.‏ האם נכון הדבר?‏

הנפש בתנ״ך

במילה אחת,‏ לא.‏ כבר בספר הראשון של המקרא,‏ בראשית,‏ נאמר לנו שהנפש אינה שייכת לך,‏ אלא היא אתה.‏ אנו קוראים על בריאת אדם,‏ האיש הראשון:‏ ‏”‏ויהי האדם לנפש חיה”‏ (‏בראשית ב׳:‏7‏)‏.‏ המילה נפש מופיעה בתנ״ך יותר מ־700 פעם,‏ ואינה נושאת את הרעיון שחלק מן האדם הוא נפרד,‏ שמימי ורוחני,‏ ולו פעם אחת.‏ להיפך,‏ הנפש היא מוחשית,‏ ממשית ופיסית.‏

פתח את ספר המקרא שלך ובדוק את הפסוקים המוזכרים להלן,‏ היות שהמילה נפש מופיעה בכל אחד מהם.‏ הם מראים בבירור שניתן להשליך את הנפש מנגד,‏ לסכן אותה ואפילו ניתן לגנוב אותה (‏דברים כ״ד:‏7;‏ שופטים ט׳:‏17;‏ שמואל א׳.‏ י״ט:‏11‏)‏;‏ היא יכולה לגעת בדברים (‏איוב ו׳:‏7‏)‏;‏ ניתן לכבול אותה בברזל (‏תהלים ק״ה:‏18‏)‏;‏ הנפש יכולה להתאוות לאכול,‏ להתענות בצום,‏ להיות רעבה וצמאה;‏ לסבול ממחלה מכלה ואפילו מנדודי שינה עקב תוגה (‏דברים י״ב:‏20;‏ תהלים ל״ה:‏13;‏ ס״ט:‏11;‏ ק״ו:‏15;‏ ק״ז:‏9;‏ קי״ט:‏28‏)‏.‏ במילים אחרות,‏ מאחר שנפשך היא אתה עצמך,‏ נפשך חווה כל דבר שאתה חווה.‏b

אם כן,‏ האם משמע הדבר שהנפש יכולה למות,‏ פשוטו כמשמעו?‏ כן.‏ לא זו בלבד שנפשות אנוש אינן בנות־אלמוות,‏ אלא שהתנ״ך מציין שהן ’‏נכרתות’‏,‏ כלומר ניתן להורגן בגין חטא,‏ ניתן להכותן מכה קטלנית,‏ לרוצחן,‏ להמיתן ואף לטרוף אותן (‏שמות ל״א:‏14;‏ דברים י״ט:‏6;‏ כ״ב:‏26;‏ תהלים ז׳:‏3‏)‏.‏ ”‏הנפש החוטאת — היא תמות”‏,‏ נאמר ביחזקאל י״ח:‏4‏.‏ ללא ספק,‏ מוות הוא הקץ המשותף של נפשות האנשים,‏ מאחר שכולנו חוטאים (‏תהלים נ״א:‏7‏)‏.‏ נאמר לאיש הראשון,‏ אדם,‏ כי העונש על חטא הוא מוות — לא העברה לתחום רוחני וחיי־אלמוות (‏בראשית ב׳:‏17‏)‏.‏ וכאשר חטא,‏ נגזר דינו:‏ ”‏כי עפר אתה ואל עפר תשוב”‏ (‏בראשית ג׳:‏19‏)‏.‏ כאשר אדם וחוה מתו,‏ הם פשוט הפכו לְמה שפעמים רבות המקרא מכנה ’‏נפשות מתות’‏ או ”‏נפש מת”‏ (‏במדבר ה׳:‏2;‏ ו׳:‏6‏)‏.‏

לא ייפלא שהאנציקלופדיה אמריקנה אומרת לגבי הנפש בתנ״ך:‏ ”‏הברית הישנה רואה באדם יחידה אחת,‏ ולא איחוד בין נפש וגוף”‏.‏ היא מוסיפה:‏ ‏”‏נפש‏.‏.‏.‏ לעולם אינה נחשבת לדבר הפועל בנפרד מן הגוף”‏.‏

אם כן,‏ מה סברו היהודים הנאמנים לגבי המוות?‏ במילים פשוטות,‏ הם האמינו שהמוות הוא ההיפך מן החיים.‏ תהלים קמ״ו:‏4 מספר מה מתרחש כאשר הרוח,‏ היינו כוח החיים,‏ עוזבת את האדם:‏ ”‏תצא רוחו,‏ ישוב לאדמתו,‏ ביום ההוא אבדו עשתונותיו”‏.‏c בדומה לכך,‏ שלמה המלך כתב שהמתים ”‏אינם יודעים מאומה”‏ (‏קהלת ט׳:‏5‏)‏.‏

אם כן,‏ מדוע יהודים רבים בני המאה הראשונה לספירה,‏ כגון הקנאים במצדה,‏ היו כה משוכנעים בהישארות־הנפש?‏

ההשפעה היוונית

היהודים לא שאבו רעיון זה מן המקרא אלא מן היוונים.‏ בין המאות השביעית והחמישית לפה״ס,‏ נראה כי תפיסה זו עשתה דרכה מן הכתות הדתיות היווניות המסתוריות אל הפילוסופיה היוונית.‏ המושג של חיים לאחר המוות,‏ שבהם נפשות רעות מקבלות שילומת רשעים מכאיבה,‏ קנה את לבם של רבים במשך זמן רב,‏ והתפיסה התגבשה והתפשטה.‏ פילוסופים התנצחו ללא הרף על טבעה המדויק של הנפש.‏ הוֹמֶרוֹס טען כי הנפש מרחפת בשעת המוות,‏ משמיעה קול זמזום,‏ צפצוף או איוושה.‏ אֶפִּיקוּרוֹס אמר כי היה לנפש משקל ולפיכך היתה גוף זעיר מאוד.‏d

אך גדול חסידי האמונה בהישארות־הנפש היה אולי הפילוסוף היווני אפלטון,‏ בן המאה הרביעית לפה״ס.‏ תיאורו את מות מורהו,‏ סוקרטס,‏ חושף אמונה דומה מאוד לאמונת הקנאים במצדה,‏ מאות שנים לפניהם.‏ לדברי הלמדן אוסקר קולמן,‏ ”‏אפלטון סיפר לנו כיצד סוקרטס הולך לעולמו,‏ היינו מת,‏ בשלום ובשלוות נפש גמורה.‏ מות סוקרטס היה מוות יפה.‏ אין בו ולו רמז לאימת המוות.‏ סוקרטס אינו יכול לירוא מפני המוות,‏ מאחר שלמעשה המוות משחרר אותנו מן הגוף.‏.‏.‏ המוות הוא ידידה הטוב ביותר של הנפש.‏ כך מלמד סוקרטס;‏ וכך,‏ בתיאום נפלא עם משנתו,‏ הוא מת”‏.‏

ככל הנראה,‏ בתקופת המכבים,‏ במאה השנייה לפני בוא המשיח,‏ החלו היהודים לאמץ עיקר־אמונה יווני זה.‏ במאה הראשונה לספירה,‏ יוסף בן־מתתיהו מספר לנו כי הפרושים והאיסיים — כתות דתיות רבות־השפעה ביהדות — דגלו בעיקר־דת זה.‏ שירה שנכתבה קרוב לוודאי באותם ימים משקפת אמונה זו.‏

אם כן,‏ מה באשר לישוע המשיח?‏ האם גם הוא או תלמידיו לימדו רעיון זה שמקורו בדת היוונית?‏

השקפת המשיחיים הראשונים בנושא הנפש

השקפת המשיחיים בני המאה הראשונה לספירה לגבי הנפש היתה שונה מהשקפת היוונים.‏ למשל,‏ תן דעתך למות אלעזר,‏ ידידו של ישוע.‏ אילו היתה לאלעזר נפש בת־אלמוות המרחפת לה,‏ חופשייה ומאושרת,‏ בשעת המוות,‏ האם הכתוב ביוחנן פרק י״א לא היה שונה לחלוטין?‏ ישוע ודאי היה אומר לתלמידיו שאלעזר בריא ושלם ונמצא בהכרה בשמים;‏ בניגוד לכך,‏ דבריו עלו בקנה אחד עם הכתוב בתנ״ך באומרו להם כי אלעזר ישן,‏ חסר־הכרה (‏פסוק 11‏)‏.‏ ישוע היה שמח,‏ ללא ספק,‏ לו ידידו היה עובר אל קיום חדש ונפלא;‏ תחת זאת,‏ אנו רואים שהוא בכה ברבים על מות ידידו (‏פסוק 35‏)‏.‏ ללא ספק,‏ אילו נפש אלעזר היתה בשמים,‏ מתענגת באושר על האלמוות,‏ ישוע לעולם לא היה נוהג באכזריות כה רבה וקורא לה לשוב לחיים למשך שנים מעטות נוספות,‏ כשהיא ב”‏מאסר”‏ בגוף פיסי לא־מושלם בקרב בני־אדם חולים וגוועים.‏

האם אלעזר שב מן המוות ובפיו סיפורים נלהבים על ארבעת הימים הנפלאים שבילה כישות רוחנית חופשייה וחסרת־גוף?‏ לא,‏ הוא לא עשה כן.‏ המאמינים בהישארות־הנפש יענו ויאמרו שהסיבה לכך היא שחוויית האיש היתה כה מעוררת יראה עד כי לא ניתן לתארה במילים.‏ אך אין טיעון זה משכנע;‏ אחרי ככלות הכל,‏ האם לא יכול היה אלעזר לפחות לומר ליקיריו,‏ שעברה עליו חוויה נפלאה מכדי לבטאה במילים?‏ במקום זאת,‏ אלעזר לא סיפר מאומה על חוויות כלשהן שעברו עליו בהיותו בין המתים.‏ תן דעתך לכך — הוא שתק בנושא המהווה את מוקד הסקרנות האנושית יותר מכל נושא אחר:‏ מהו המוות!‏ שתיקה זו אין לה אלא הסבר אחד.‏ אין מה לספר.‏ המתים ישנים,‏ חסרי־הכרה.‏

לפיכך,‏ האם המקרא מציג את המוות כידידה של הנפש,‏ כמעין פרוזדור או מעבר בין שלבים שונים של קיום?‏ לא!‏ עבור משיחיים אמיתיים כגון השליח פאולוס,‏ המוות אינו ידיד;‏ הוא ”‏האויב האחרון”‏ (‏קורינתים א׳.‏ ט״ו:‏26‏)‏.‏ המשיחיים אינם רואים במוות דבר טבעי אלא דבר איום ובלתי טבעי,‏ משום שהוא התוצאה הישירה של החטא לאלוהים והמרד בו (‏רומים ה׳:‏12;‏ ו׳:‏23‏)‏.‏ המוות מעולם לא היה חלק ממטרתו המקורית של אלוהים עבור האנושות.‏

אולם,‏ המשיחיים האמיתיים אינם חסרי תקווה בכל הנוגע למות הנפש.‏ תחיית אלעזר היא סיפור מקראי אחד מני רבים המראים לנו בצורה מפורטת וחיה את התקווה המקראית האמיתית לנפשות המתות — תחייה.‏ המקרא מלמד על שני סוגי תחייה.‏ לרובם המכריע של בני־האדם הישנים בקברם,‏ הן צדיקים והן רשעים,‏ התקווה היא לקום לתחייה לחיי־נצח בגן־עדן עלי־אדמות (‏לוקס כ״ג:‏43;‏ יוחנן ה׳:‏28,‏ 29;‏ מעשי־השליחים כ״ד:‏15‏)‏.‏ קבוצה קטנה,‏ שאותה כינה ישוע ”‏עדר קטן”‏,‏ תזכה לתחייה לחיי אל־כיליון,‏ כיצורים רוחניים בשמים.‏ יצורים רוחניים אלה הכוללים את שליחי המשיח,‏ ישלטו עם ישוע המשיח על בני־האדם וישיבו להם את השלימות (‏לוקס י״ב:‏32;‏ קורינתים א׳.‏ ט״ו:‏53,‏ 54;‏ ההתגלות כ׳:‏6‏)‏.‏

אם כן,‏ מדוע כנסיות הנצרות אינן מלמדות על התחייה אלא על הישארות־נפש האדם?‏ תן דעתך לתשובתו של התיאולוג ורנר יֵגר בכתב־העת The Harvard Theological Review (‏הסקירה התיאולוגית של הרוורד)‏ כבר בשנת 1959:‏ ”‏העובדה החשובה ביותר בתולדות עיקרי־הדת הנוצריים היא שאבי התיאולוגיה הנוצרית,‏ אוריגֶנֶס,‏ היה פילוסוף אפלטוני מאסכולת אלכסנדריה.‏ הוא הוסיף לעיקרי־הדת המשיחיים את כל הדרמה היקומית של הנפש,‏ אשר אותה שאב מאפלטון”‏.‏ כך נהגה הכנסייה בדיוק כפי שנהגו היהודים מאות שנים קודם לכן!‏ הם זנחו את עיקרי־האמונה המקראיים לטובת פילוסופיה יוונית.‏

שורשיו האמיתיים של עיקר־אמונה זה

יש שישאלו בניסיון לסנגר על עיקר־האמונה של הישארות־הנפש,‏ מדוע דתות כה רבות בעולם מלמדות עיקר־אמונה זה בדרך זו או אחרת?‏ כתבי־הקודש מספקים סיבה מוצקה לכך שעיקר־אמונה זה כה רווח בקהילות הדתיות בעולם.‏

המקרא מספר לנו ש”‏העולם כולו נתון ביד הרָשָע”‏ ומזהה מפורשות את השטן כ”‏שר העולם הזה”‏ (‏יוחנן א׳.‏ ה׳:‏19‏,‏ ע״ח;‏ יוחנן י״ב:‏31‏)‏.‏ אין ספק שדתות העולם אינן מחוסנות מפני השפעת השטן.‏ נהפוך הוא,‏ הדתות תרמו תרומה נכבדה ביותר למצוקות ולסכסוכים בעולם כיום.‏ בעניין הנפש,‏ נראה שהן משקפות בבירור את השקפת השטן.‏ הכיצד?‏

זכור את השקר הראשון שנאמר אי־פעם.‏ אלוהים אמר לאדם וחוה שמות ימותון אם יחטאו לו.‏ אך השטן הבטיח לחוה:‏ ”‏לא מות תמותון”‏ (‏בראשית ג׳:‏4‏)‏.‏ כמובן,‏ אדם וחוה אכן מתו;‏ כשם שאמר אלוהים,‏ הם שבו לעפר.‏ השטן,‏ ”‏אבי השקר”‏,‏ מעולם לא זנח את השקר הראשון שלו (‏יוחנן ח׳:‏44‏)‏.‏ אין־ספור דתות,‏ הסוטות מעיקרי־האמונה המקראיים או המתעלמות מהם לחלוטין,‏ עדיין מקדמות אותו רעיון:‏ ’‏לא מות תמותון.‏ גופכם יכלה,‏ אך נפשכם תמשיך לחיות,‏ לנצח — כאלוהים!‏’‏ מעניין שהשטן אמר לחוה גם שתהיה ”‏כאלוהים”‏!‏ (‏בראשית ג׳:‏5‏)‏.‏

מה עדיפה התקווה שאינה מבוססת על שקרים או על פילוסופיות אנוש אלא על האמת!‏ מה עדיף הביטחון שיקירינו המתים הם חסרי־הכרה בקבר על הדאגה לגבי מקום הימצאה של נפש בת־אלמוות!‏ שנת מוות זו אינה צריכה להפחידנו או לדכאנו.‏ במובן מסוים,‏ אנו יכולים להחשיב את המתים כנמצאים במקום מנוחה ובמקום מבטחים.‏ מדוע זה מקום מבטחים?‏ משום שהמקרא מבטיחנו כי המתים היקרים ליהוה חיים במובן מיוחד (‏לוקס כ׳:‏38‏)‏.‏ הם חיים בזיכרונו.‏ מחשבה זו מקנה נחמה אמיתית משום שאין גבול לזיכרונו של אלוהים.‏ הוא נכסף להקים לתחייה אין־ספור מיליונים של בני־אדם אהובים ולהעניק להם את ההזדמנות לחיות לנצח בגן־עדן עלי־אדמות.‏ (‏השווה איוב י״ד:‏14,‏ 15‏.‏)‏

יום התחייה הנפלא בוא יבוא,‏ וכל הבטחות יהוה תתמלאנה (‏ישעיהו נ״ה:‏10,‏ 11‏)‏.‏ חשוב לרגע על נבואה זו העתידה להתגשם:‏ ”‏יחיו מתיך.‏ נבלתי יקומון.‏ הקיצו ורננו,‏ שוכני עפר!‏ כי טל אורות טלך,‏ וארץ רפאים תפיל”‏ (‏ישעיהו כ״ו:‏19‏)‏.‏ אם כן,‏ המתים הישנים באדמת עפר בטוחים כתינוק ברחם אמו.‏ בקרוב הם ’‏ייוולדו’‏ בחזרה אל החיים,‏ בגן־עדן עלי־אדמות!‏

היש תקווה טובה מזו?‏

‏[‏הערות שוליים]‏

‏[‏תמונה בעמוד 7]‏

הקנאים היהודים במצדה האמינו שהמוות ישחרר את נפשותיהם