‏”‏זיכרו נא ימים מקֶדם”‏ מדוע?‏

‏”‏זיכרו נא ימים מקדם”‏.‏ קריאה זו של השליח פאולוס,‏ שנכתבה בשנת 61 לספירה בקירוב,‏ הופנתה אל המשיחיים העברים ביהודה (‏עברים י׳:‏32‏,‏ גינ׳‏‏)‏.‏ מה הביא לכתיבת מילים אלה?‏ מדוע היה צורך שאותם עובדי יהוה בני המאה הראשונה לספירה לא ישכחו את העבר?‏ הנוכל להפיק תועלת מהיענות לתזכורת דומה כיום?‏

במרוצת הדורות,‏ הזהירו כותבי המקרא שוב ושוב מפני התעלמות מהעבר או חוסר תשומת־לב אל העבר.‏ מן הראוי היה לזכור את ימי קדם ואת מאורעותיהם ולתת עליהם את הדעת.‏ יהוה עצמו אמר:‏ ”‏זיכרו ראשונות מעולם,‏ כי אנוכי אל ואין עוד אלוהים,‏ ואפס כמוני”‏ (‏ישעיהו מ״ו:‏9‏)‏.‏ הבה נבחן שלוש סיבות כבדות־משקל לקיום הוראה זו.‏

מוטיבציה ועידוד

ראשית,‏ יישומה יכול להוות מקור חשוב למוטיבציה ולעידוד.‏ כשפאולוס העלה על הכתב את איגרתו אל קהילת העברים,‏ הוא כתב למעשה למשיחיים,‏ אשר אמונתם הועמדה למבחן מדי יום עקב התנגדות היהודים.‏ הוא הכיר בכך שהיה עליהם לטפח כוח־סבל ואמר:‏ ”‏זיכרו את הימים הראשונים,‏ כאשר אורו עיניכם ועמדתם במאבק קשה ובצרות”‏ (‏עברים י׳:‏32‏)‏.‏ זכירת מעשי החסידות של אנשים שהיו במלחמה רוחנית נועדה להפיח בהם את האומץ הדרוש להשלים את המירוץ.‏ ברוח דומה,‏ כתב הנביא ישעיהו:‏ ”‏זיכרו זאת והתאושָשו”‏ (‏ישעיהו מ״ו:‏8‏)‏.‏ מטרה מועילה דומה עמדה לנגד עיניו של ישוע המשיח,‏ כשאמר לקהילה באפסוס:‏ ”‏לכן זכור מניין נפלת [‏אהבתך הראשונה]‏ וחזור בתשובה ועשה את המעשים הראשונים”‏ (‏ההתגלות ב׳:‏4,‏ 5‏)‏.‏

הקריאה ”‏זכור ימות עולם,‏ בִּינוּ שנות דור ודור”‏ היתה מוטיב חוזר בדברים שנשא משה בפני ישראל,‏ כשהאיץ בבני העם לגלות נאמנות ללא־חת ליהוה (‏דברים ל״ב:‏7‏)‏.‏ שים לב למילותיו,‏ המתועדות בדברים ז׳:‏18‏:‏ ”‏לא תירא מהם [‏מהכנענים]‏.‏ זכור תזכור את אשר עשה יהוה אלוהיך לפרעה ולכל מצרים”‏.‏ זכירת פעלי הישועה של יהוה למען עמו אמורה היתה לשמש עבורם תמריץ להמשיך לציית בנאמנות לחוקי אלוהים (‏דברים ה׳:‏15;‏ ט״ו:‏15‏)‏.‏

למרבה הצער,‏ חטא השִכחה הכריע פעמים רבות את בני־ישראל.‏ והתוצאה?‏ ”‏וישובו וינסו אל,‏ וקדוש ישראל הִתווּ.‏ לא זכרו את ידו,‏ יום אשר פָּדָם מִנִי צר”‏ (‏תהלים ע״ח:‏41,‏ 42‏)‏.‏ מכיוון ששכחו את מצוותיו,‏ דחה אותם יהוה בסופו של דבר (‏מתי כ״א:‏42,‏ 43‏)‏.‏

מחבר התהלים שימש דוגמה טובה בעניין.‏ הוא כתב:‏ ”‏אזכור מעללי יה,‏ כי אֶזְכְּרה מקדם פִּלאך.‏ והגיתי בכל פעולֶך,‏ ובעלילותיך אשיחה”‏ (‏תהלים ע״ז:‏12,‏ 13‏)‏.‏ הרהורים מעין אלה,‏ המעלים בזיכרוננו שירות נאמן מן העבר ומעשים אוהבים שביצע יהוה,‏ יעניקו לנו מוטיבציה ועידוד ויִטעו בלבנו הערכה.‏ כמו־כן,‏ ’‏זכירת הימים הראשונים’‏ יכולה להפיג את תשישותנו,‏ לדרבן אותנו לעשות כמיטב יכולתנו ולהמריצנו לטפח כוח סבל בנאמנות.‏

למידת לקחים ממשגי העבר

שנית,‏ שמירת דברים בזיכרוננו יכולה לשמש אמצעי ללימוד ממשגי העבר ומתוצאותיהם.‏ מסיבה זו,‏ יעץ משה לבני־ישראל:‏ ”‏זכור,‏ אל תשכח את אשר הקצפת את יהוה אלוהיך במדבר.‏ למִן היום אשר יצאת מארץ מצרים עד בואכם עד המקום הזה ממרים הייתם עִם יהוה”‏ (‏דברים ט׳:‏7‏)‏.‏ תוצאת אי־ציותם של בני־ישראל היתה,‏ כפי שהראה משה,‏ ש’‏הוליכם יהוה אלוהיהם ארבעים שנה במדבר’‏.‏ מדוע הם נקראו לזכור זאת?‏ כדי להחדיר בהם ענווה ולתקן את דרכיהם המרדניות,‏ למען ’‏ישמרו את מצווֹת יהוה אלוהיהם,‏ ללכת בדרכיו וליראה אותו’‏ (‏דברים ח׳:‏2–6‏)‏.‏ היה עליהם ללמוד,‏ ובמקרה זה משמע הדבר לא לחזור על משגי העבר.‏

מחבר אחד ציין:‏ ”‏הזָהיר לומד מניסיונו האישי,‏ והחכם,‏ מניסיונם של אחרים”‏.‏ משה עודד את עם־ישראל להפיק תועלת מהרהור בטעויות העבר שלהם,‏ והשליח פאולוס הורה לאחרים — לקהילה הקורינתית במאה הראשונה,‏ וניתן לייחס זאת גם אלינו — ללמוד לקח מאותו תיעוד היסטורי.‏ הוא כתב:‏ ”‏מה שקרה להם [‏לבני־ישראל]‏ היה לקח לדוגמה וזה נכתב כדי להזהיר אותנו,‏ אנחנו אשר קצי העולמים הגיעו אלינו”‏ (‏קורינתים א׳.‏ י׳:‏11‏)‏.‏ בדעתו של ישוע המשיח עלה מאורע מקראי היסטורי אחר,‏ והוא הצביע על הצורך ללמוד ממנו באומרו:‏ ”‏זיכרו את אשת לוט”‏ (‏לוקס י״ז:‏32;‏ בראשית י״ט:‏1–26‏)‏.‏ סֶמיואל טֵילור קוֹלריג’‏,‏ משורר ופילוסוף אנגלי,‏ כתב:‏ ”‏לוּ למד האדם מן ההיסטוריה,‏ אילו לקחים יכולנו להפיק!‏”‏

צניעות והכרת טובה

שלישית,‏ זכירת דברים מן העבר יכולה לטפח בנו צניעות והכרת טובה,‏ תכונות אשר הן לרצון אלוהים.‏ בעודנו נהנים מהיבטיו הרבים של גן־העדן הרוחני חובק העולם שלנו,‏ בל נשכח שביסודו מונָחות אבני־פינה מסוימות.‏ עימן נמנות חסידות,‏ אהבה,‏ מסירות־נפש,‏ אומץ בהתמודדות עם מצוקות,‏ כוח סבל,‏ אורך רוח ואמונה — תכונות הניכרות באחינו ובאחיותינו המשיחיים,‏ אשר יִיסדו את הפעילות בארצות שונות לפני עשרות שנים.‏ בסיכום הדיווח על ההיסטוריה המודרנית של משרתי אלוהים במקסיקו,‏ מציין ספר־השנה של עדי־יהוה ל־1995:‏ ”‏אנשים שזה מקרוב החלו להתרועע עם עדי־יהוה,‏ עשויים להיות מופתעים מהמבחנים שעברו האחים,‏ אשר השתתפו בייסוד הפעילות במקסיקו.‏ אותם אנשים הורגלו לתנאים של גן־עדן רוחני — שפע מזון רוחני,‏ מאות אלפי עמיתים יראי־אלוהים ועבודת אלוהים מאורגנת היטב”‏.‏

מפלסי דרך ראשונים אלה,‏ פעלו בדרך־כלל לבדם או בקבוצות קטנות ומבודדות.‏ בדידות ומחסור היו חלק ממבחני האמונה הקשים שהם עברו בהתמידם להכריז את בשורת המלכות.‏ רבים ממשרתים ותיקים אלה אינם עוד בין החיים עלי־אדמות,‏ אך עד כמה נוגעת ללבנו הידיעה שיהוה זוכר את שירותם הנאמן!‏ השליח פאולוס אישש זאת בכותבו:‏ ”‏אלוהים לא יעוות צדק ולא ישכח את פעולכם ואת האהבה שהראיתם למען שמו”‏ (‏עברים ו׳:‏10‏)‏.‏ אם יהוה זוכר זאת בהערכה,‏ האין גם עלינו לנהוג כמותו ברוח של הכרת טובה?‏

החדשים בָּאמת יכולים להתוודע להיסטוריה זו באמצעות הספר עדי־יהוה — מכריזי מלכות אלוהים (‏אנג׳)‏.‏a בנוסף לכך,‏ אם בורכנו בזכות להיות חלק ממשפחה או מקהילה שבהן יש אחים ואחיות קשישים ותיקים בשירות,‏ אנחנו נקראים לנהוג כעצת הכתוב בדברים ל״ב:‏7‏:‏ ”‏זכור ימות עולם,‏ בִּינוּ שנות דור ודור.‏ שאל אביך ויגֵדך,‏ זקניך ויאמרו לך”‏.‏

אכן,‏ זכירת מעשים מן העבר המשקפים מסירות לאלוהים יכולה לדרבן אותנו להמשיך להחזיק מעמד בשמחה בשירותנו המשיחי.‏ כמו־כן,‏ בהיסטוריה טמונים לקחים החיוניים לנו.‏ והרהורים בגן־העדן הרוחני שלנו,‏ המבורך על־ידי אלוהים,‏ יניבו את התכונות היפות של צניעות והכרת טובה.‏ לכן,‏ ”‏זיכרו נא ימים מקֶדם”‏.‏

‏[‏הערת שוליים]‏