הרמב”‏ן האם הוא הפריך את המשיחיות?‏

ימי הביניים.‏ מה הם מזכירים לך?‏ מסעי־צלב?‏ אינקוויזיציה?‏ עינויים?‏ תקופה זו אומנם אינה מתקשרת בדרך־כלל לדיון דתי המתנהל בפתיחות,‏ אך במהלך עת זו,‏ בשנת 1263,‏ התחולל אחד הוויכוחים הפומביים הייחודיים ביותר בין יהודים לנוצרים בתולדות אירופה.‏ מי היו הצדדים בוויכוח?‏ אילו נושאים עלו לדיון?‏ כיצד יוכל הוויכוח לעזור לנו כיום לזהות את דת האמת?‏

מה עורר את הוויכוח?‏

בימי הביניים,‏ הכנסייה הקתולית הציגה עצמה כדת האמת.‏ אולם,‏ העם היהודי מעולם לא זנח את הטענה שהוא עמו הנבחר של אלוהים.‏ אי־יכולתה של הכנסייה לשכנע את היהודים בצורך להמיר את דתם הולידה תסכול מצדה ולעתים קרובות הביאה לאלימות ולרדיפות.‏ במסעי־הצלב,‏ עשרות אלפי יהודים נטבחו או הועלו על המוקד כשנאלצו לבחור בין טבילה ובין מוות.‏ בארצות רבות האנטישמיות נפוצה בעידוד הכנסייה.‏

אולם,‏ רוח שונה נשבה בספרד הקתולית במאה ה־12 וה־13.‏ יהודים זכו לחופש דת — כל עוד לא תקפו את האמונה הנוצרית — ואפילו זכו לעמדות חשובות בחצר המלך.‏ אך לאחר כמאה שנות חסד אלה,‏ כמרים דומיניקנים נקטו צעדים כדי להפחית את ההשפעה היהודית בחברה ולהמיר את דתם של היהודים לקתוליות.‏ הדומיניקנים לחצו על המלך חַייְמֶה ה־1 מאַרַגוֹן לארגן ויכוח רשמי,‏ שמטרתו להוכיח את נחיתות היהדות ואת הצורך בהמרת דתם של כל היהודים.‏

לא היה זה הוויכוח הראשון בין יהודים לנוצרים.‏ בשנת 1240,‏ נערך ויכוח רשמי בפריס שבצרפת.‏ המטרה העיקרית היתה להעמיד למשפט את התלמוד,‏ ספר קדוש ליהודים.‏ אולם,‏ המשתתפים היהודים קיבלו זכות דיבור מצומצמת בלבד.‏ לאחר שהכנסייה הכריזה על ניצחונה בוויכוח,‏ עותקים של התלמוד נשרפו בחוצות בהמוניהם.‏

אך רוח הסובלנות של המלך חיימה ה־1 מארגון לא הרשתה לערוך משפט מבוים מעין זה.‏ הדומיניקנים הבינו זאת ולכן נקטו גישה שונה.‏ חיים מָקוֹבִּי תיאר זאת בספרו Judaism on Trial (‏היהדות עומדת למשפט)‏,‏ ואמר שהם הזמינו את היהודים לוויכוח ”‏במסווה של אדיבות ושידול,‏ ולא הוקיעו אותם כבוויכוח שנערך בפריס”‏.‏ לנציגם הראשי של הדומיניקנים נתמנה פבלו כריסטיאני,‏ יהודי מוּמר שנעשה נזיר דומיניקני.‏ הדומיניקנים היו סמוכים ובטוחים שיוכלו להוכיח את טיעוניהם,‏ בשל בקיאותו של כריסטיאני בתלמוד ובכתבי הרבנים.‏

מדוע נבחר הרמב”‏ן?‏

רק דמות אחת בספרד היתה בעלת שיעור־קומה רוחני הולם לייצוג הצד היהודי בוויכוח — משה בן נחמן,‏ כלומר הרמב”‏ן.‏a הרמב”‏ן נולד בשנת 1194 בערך בעיר גירונה,‏ וכבר בנעוריו התבלט כפרשן המקרא והתלמוד.‏ עד גיל 30,‏ כבר כתב דברי פרשנות לרוב התלמוד,‏ וזמן קצר לאחר מכן היה לדובר ראשי שתיווך במחלוקת על כתבי הרמב”‏ם,‏ שאיימה לפלג את הקהילה היהודית.‏b הרמב”‏ן נחשב לגדול פרשני המקרא והתלמוד בדורו והשני לרמב”‏ם בהשפעתו על היהדות בתקופה זו.‏

לרמב”‏ן נודעה השפעה רבה על הקהילה היהודית בקטלוניה,‏ וגם המלך חיימה ה־1 נועץ בו בענייני מדינה שונים.‏ חריפותו וחדות שכלו זכו לכבוד מאת יהודים וגויים כאחד.‏ הדומיניקנים הבינו שכדי להשפיל את היהודים כראוי,‏ יש להתעמת איתו,‏ הרב החשוב ביותר של היהודים.‏

הרמב”‏ן לא שש להסכים להשתתף בוויכוח,‏ משום שהבין כי אין לדומיניקנים כל כוונה לערוך ויכוח הוגן.‏ היה עליו להשיב על שאלות אך נאסר עליו להציג שאלות.‏ בכל זאת,‏ הוא נענה לבקשת המלך,‏ וביקש שתינתן לו רשות לדבר כרצונו בתשובותיו.‏ המלך חיימה ה־1 הסכים לכך.‏ רשות זו לחופש דיבור יחסי היתה חסרת־תקדים בימי הביניים והיא לא ניתנה שנית,‏ עדות ברורה להערכה הרבה שרחש המלך לרמב”‏ן.‏ עם זאת,‏ הרמב”‏ן חשש.‏ הוא ידע שאם ייחשב לתוקפני מדי בוויכוח,‏ תהיינה לכך השלכות הרות־אסון עליו ועל הקהילה היהודית.‏ האלימות היתה כחבית אבק־שריפה העלולה להתפוצץ בכל רגע.‏

הרמב”‏ן מול פבלו כריסטיאני

המקום העיקרי שנערך בו הוויכוח היה ארמון המלך בברצלונה.‏ התקיימו ארבעה דיונים — ב־20,‏ ב־23,‏ ב־26 וב־27 ביולי 1263.‏ המלך עצמו שימש כיושב־ראש בכל אחד מהדיונים,‏ שנערכו בנוכחות נכבדי הממלכה וראשי כנסייתה,‏ ובנוכחות יהודים בני הקהילה המקומית.‏

לפי תפיסת הכנסייה תוצאת הוויכוח מעולם לא הוטלה בספק.‏ בתעודתם הרשמית,‏ הצהירו הדומיניקנים כי מטרת הוויכוח היא ’‏לא על מנת שהאמונה עומדת לוויכוח כאילו היתה דבר שיש לפקפק בו.‏ אלא כדי להזים את טעויות היהודים וכדי להסיר את ביטחונם של יהודים רבים’‏.‏

אף שהיה כבן 70,‏ הוכיח הרמב”‏ן את חדות שכלו כשביקש להגביל את הדיון אך ורק לנושאי הוויכוח העיקריים.‏ הוא פתח את דבריו במילים:‏ ”‏ויכוח הגוים והיהודים בדברים רבים ממנהגי התורות (‏אשר)‏ אין עיקר האמונה תלויה בהם.‏ אבל איני רוצה להתוכח בחצר הנכבד הזה אלא בדברים שכל הדין תלוי בהם”‏.‏ אז הוסכם להגביל את הנושאים לשאלות האם המשיח כבר בא,‏ האם הוא היה אדם או אל והאם היהודים מחזיקים בתורה האמיתית או שמא הנוצרים.‏

בטיעון הפתיחה שלו,‏ הכריז פבלו כריסטיאני כי הוא עומד להוכיח מן התלמוד שהמשיח כבר בא.‏ הרמב”‏ן ענה כי אם כך הוא,‏ מדוע הרבנים אשר קיבלו את התלמוד דחו את ישוע?‏ במקום למקד את טיעוניו בהוכחות מקראיות ברורות,‏ כריסטיאני הזכיר שוב ושוב קטעים מעורפלים מדברי רבנים לביסוס טיעוניו.‏ בזה אחר זה סתר הרמב”‏ן טיעונים אלה,‏ והראה כי הציטטות הוצאו מהקשרן.‏ אין זה אלא הגיוני שהרמב”‏ן יוכל לצאת מוויכוח על כתבים אלה כשידו על העליונה,‏ שהרי כל חייו הוקדשו ללימודם.‏ גם כשכריסטיאני הזכיר פסוקים מן המקרא,‏ טיעוניו הבליטו נקודות שניתן היה לסתור בנקל.‏

אף שהרמב”‏ן הוגבל וניתן לו רק להשיב על שאלות,‏ הוא הצליח לטעון טיעונים כבדי־משקל שהראו מדוע עמדת הכנסייה הקתולית אינה מקובלת על היהודים ועל אנשים חושבים אחרים.‏ באשר לעיקר־האמונה של השילוש,‏ הכריז:‏ ”‏שיהיה בורא השמים והארץ.‏.‏.‏ חוזר [‏עובר]‏ בבטן יהודית אחת.‏.‏.‏ ואחר כך ימסר ביד שונאיו.‏.‏.‏ וימיתוהו,‏ .‏.‏.‏ לא יסבול דעת יהודי ושום אדם”‏.‏ הרמב”‏ן ציין בתמציתיות:‏ ”‏הדבר אשר אתם מאמינים,‏ והוא עיקר אמונתכם,‏ לא יקבל אותו השכל”‏.‏

הרמב”‏ן הבליט את האי־התאמה,‏ שעד עצם ימינו מונעת מיהודים רבים אפילו לשקול את האפשרות שישוע הוא המשיח,‏ כשהדגיש את אשמת־הדמים הכבדה של הכנסייה.‏ הוא ציין:‏ ”‏הנביא אומר שבזמן המשיח.‏.‏.‏ וכתתו חרבותם וכו’‏ ולא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה.‏ ומימי ישו[‏ע]‏ ועד הנה כל העולם מלא חמס ושוד,‏ והנוצרים שופכים דמים יותר משאר האומות,‏ והם גם כן מגלי עריות,‏ וכמה יהיה קשה לך,‏ אדוני המלך,‏ ולפרשיך [‏אלה]‏ אם לא ילמדו עוד מלחמה”‏!‏ (‏ישעיהו ב׳:‏4‏)‏.‏

לאחר הדיון הרביעי,‏ שם המלך קץ לוויכוח.‏ הוא אמר לרמב”‏ן:‏ ”‏לא ראיתי אדם שאין הדין עִמו שטען אותו יפה כאשר [‏עשית]‏”‏.‏ נאמן להבטחתו להעניק לרמב”‏ן חופש דיבור ולהגן עליו,‏ המלך חיימה ה־1 מארגון שלח אותו לביתו והעניק לו 300 דינרים במתנה.‏ לבקשת בישוף גירונה,‏ העלה הרמב”‏ן על הכתב את דבר הוויכוח.‏

הדומיניקנים אומנם הכריזו על ניצחון מוחץ,‏ אך היו נסערים בעליל.‏ לאחר מכן,‏ טענו כי הרמב”‏ן אמר דברי השמצה נגד הכנסייה,‏ וכי השתמש בספר שכתב על הוויכוח כהוכחה.‏ הדומיניקנים לא היו מרוצים מהיחס האוהד של המלך כלפי הרמב”‏ן,‏ ולכן פנו לאפיפיור קְלֶמֶנְס הרביעי.‏ אף שכבר עבר את גיל 70,‏ גורש הרמב”‏ן מספרד.‏c

היכן ניתן למצוא את האמת?‏

האם טיעוניו של אי־מי מהצדדים עזרו לזהות את דת האמת?‏ כל אחד מהם אומנם הבליט את טעויות הצד השני,‏ אך שום צד לא הציג מסר ברור של אמת.‏ הרמב”‏ן לא הפריך במיומנות כה רבה את המשיחיות האמיתית אלא את עיקרי־הדת שחיברו אנשים,‏ כגון האמונה בשילוש,‏ שהגתה הנצרות מאות שנים לאחר תקופת ישוע.‏ ההתנהגות המושחתת של הנצרות ושפיכות־הדמים לשמה,‏ שהובלטו באומץ רב על־ידי הרמב”‏ן,‏ גם הן מתועדות ואינן מוטלות בספק.‏

כלל לא קשה להבין מדוע,‏ בנסיבות אלה,‏ הרמב”‏ן ויהודים אחרים לא התרשמו מן הטיעונים לִזְכות המשיחיות.‏ יתרה מזו,‏ טיעוני פבלו כריסטיאני לא התבססו על הנמקה ברורה מהתנ״ך,‏ אלא על סילוף משמעותם של כתבי רבנים.‏

לא,‏ הרמב”‏ן לא הפריך את המשיחיות האמיתית.‏ בימיו,‏ ייצוג כוזב האפיל על האור האמיתי של הוראת ישוע ושל ההוכחות להיותו המשיח.‏ למעשה,‏ ישוע ותלמידיו ניבאו על הופעתם של עיקרי־אמונה כוזבים (‏מתי ז׳:‏21–23;‏ י״ג:‏24–30,‏ 37–43;‏ טימותיאוס א׳.‏ ד׳:‏1–3;‏ פטרוס ב׳.‏ ב׳:‏1,‏ 2‏)‏.‏

אולם,‏ בימינו דת האמת מזוהה בבירור.‏ ישוע אמר לגבי תלמידיו האמיתיים:‏ ”‏בפירותיהם תכירו אותם.‏.‏.‏ כן כל עץ טוב עושה פרי טוב והעץ הנשחת עושה פרי רע”‏ (‏מתי ז׳:‏16,‏ 17‏)‏.‏ אתה מוזמן לזהות דת זו.‏ הנח לעדי־יהוה לסייע לך להתחיל לחקור באובייקטיביות את הוכחות המקרא.‏ כך תלמד את משמעותן האמיתית של כל הבטחות אלוהים הקשורות למשיח ולשלטונו.‏

‏[‏הערות שוליים]‏

‏[‏תמונה בעמוד 20]‏

הרמב”‏ן הציג את טיעוניו בברצלונה

‏[‏שלמי תודה בתמונה בעמוד 19]‏

הרישומים בעמ’‏ 19,‏ 20 הם העתק של Illustrirte Pracht - Bibel/Heilige Schrift des Alten und Neuen Testaments, nach der deutschen Uebersetzung D. Martin Luther’s