פניה המשתנים של הנצרות — האם הם לרצון אלוהים?
נניח שאתה מבקש מצייר לצייר את דיוקנך. הוא מסיים את מלאכתו וכולך נפעם; הדמות בתמונה דומה לך כשתי טיפות מים. אתה חושב על ילדיך, על נכדיך ועל הנכדים שלהם מביטים בדיוקן בגאווה רבה.
חולפים כמה דורות והנה אחד מצאצאיך סבור שהקרחת בראש הדיוקן אינה מחמיאה לך, ומוסיף קצת שיער. אחר אינו אוהב את מבנה האף, ומשנה אותו. בחלוף הדורות מתבצעים ”שיפורים” נוספים, ובסופו של דבר אין כמעט שום דמיון בינך לבין הדיוקן. איך היית מרגיש אילו ידעת מראש שכך יקרה? אין ספק שהיית כועס.
למרבה הצער, סיפורו של הדיוקן הוא בעצם סיפורה של הנצרות. ההיסטוריה מלמדת שזמן קצר אחרי מותם של שליחי ישוע, החלו פניה הרשמיים של הדת המשיחית האמיתית להשתנות, בדיוק כפי שניבא המקרא (מתי י״ג:24–30, 37–43; מעשי השליחים כ׳:30).a
מן הראוי, כמובן, למצוא דרכים ליישם את עקרונות המקרא בתרבויות ובתקופות שונות. אך כל ניסיון לשנות את עיקרי האמונה המקראיים כדי להתאימם לקווי החשיבה הפופולריים הוא סיפור שונה לגמרי. וזה בדיוק מה שקרה. תן דעתך לשינויים שחלו במספר תחומים הרי חשיבות.
הכנסייה מתאחדת עם המדינה
ישוע לימד שממשלתו או מלכותו היא ממשלה שמימית, אשר בבוא היום תשמיד את כל שלטונות האדם ותפרוש שלטונה על פני כל הארץ (דניאל ב׳:44; מתי ו׳:9, 10). היא לא תיוצג על־ידי מערכות אנוש פוליטיות. ”מלכותי איננה מן העולם הזה”, אמר ישוע (יוחנן י״ז:16; י״ח:36). זו הסיבה שתלמידי ישוע היו אנשים שומרי חוק שלא התערבו בפוליטיקה.
בימי הקיסר הרומי קונסטנטינוס, במאה הרביעית לספירה, פקעה סבלנותם של משיחיים רבים אשר חיכו לביאת המשיח ולהקמת מלכות אלוהים. בהדרגה השתנתה גישתם לפוליטיקה. ”לפני קונסטנטינוס”, מציין הספר תולדות אירופה (Europe—A History) ”לא חיפשו המשיחיים לכבוש עמדות כוח [פוליטיות] כאמצעי לקידום מטרתם. אחרי קונסטנטינוס החלו הנצרות והפוליטיקאים הבכירים ללכת יד ביד”. בדמותה החדשה הפכה הנצרות לדת הרשמית ה”אוניברסלית”, כלומר, הדת ה”קתולית” של האימפריה הרומית.
האנציקלופדיה התקופות הגדולות בהיסטוריה של תרבויות העולם מציינת שבשל המיזוג בין הכנסייה למדינה הגיעו פני הדברים לכך ש”לקראת שנת 385 לספירה, 80 שנה בלבד אחרי גל־הרדיפות הגדול האחרון של נוצרים, כבר החלה הכנסיה עצמה להוציא כופרים להורג ואנשי הכמורה שלה כבר הפעילו כוח שהשתווה כמעט לזה של הקיסרים”. מני אז החל עידן שבו החרב דוחקת את רגלי השכנוע כאמצעי להמרת דת, והכמרים עטורי התארים ובעלי השררה תופסים את מקומם של המבשרים הענווים בני המאה הראשונה (מתי כ״ג:9, 10; כ״ח:19, 20). ההיסטוריון ה. ג׳. וֶלס ציין שקיימים ’הבדלים עמוקים’ בין הנצרות של המאה הרביעית לבין ”תורת ישו מנצרת”. ’הבדלים עמוקים’ אלו הטביעו חותמם גם בעיקרי אמונה בסיסיים הקשורים באלוהים ובישוע.
שינוי דמותו של אלוהים
ישוע ותלמידיו לימדו שיש ”אלוהים אחד, האב” ולו שם ייחודי, יהוה, המופיע כ־000,7 פעם בכתבי־היד העתיקים של המקרא (קורינתים א׳. ח׳:6; תהלים פ״ג:19). את ישוע ברא אלוהים; הוא ”בכור כל בריאה” (קולוסים א׳:15). כיציר כפיים הודה ישוע: ”האב גדול ממני” (יוחנן י״ד:28).
במאה השלישית החלו כמה כמרים רבי השפעה, חסידי תורת השילוש של אפלטון, פילוסוף עובד אלילים יווני, לשנות את דמותו של אלוהים ולהתאימה לשילוש. במאות שחלפו מאז, רוממה תורה לא־מקראית זו את ישוע למעמד שווה לזה של יהוה והפכה את רוח קודשו של אלוהים, כלומר את כוחו הפעיל, ליישות חיה.
בעניין אימוץ תורת השילוש הפגאנית בידי הכנסייה אומרת האנציקלופדיה הקתולית החדשה: ”הנוסחה של ’אלוהים אחד בשלוש דמויות’ לא קנתה אחיזה, לא כל שכן נטמעה לגמרי, בחיים המשיחיים ובאמונה המשיחית המוצהרת לפני תום המאה הרביעית לספירה. אלא שדווקא נוסחה זו היא הטוענת הראשונה לתואר דוֹגמה (דוֹגמת השילוש). בקרב האבות האפוסטוליים לא היה דבר הדומה כהוא זה למנטאליות ולזווית ראייה אלו”.
האנציקלופדיה אמריקנה אומרת בנימה דומה: ”תורת השילוש במאה הרביעית לא שיקפה בדייקנות את תורתם של המשיחיים הקדומים באשר לטבעו של אלוהים; ההיפך, זו היתה סטייה מתורתם”. ספר עזר למקרא בהוצאת אוקספורד מכנה את השילוש אחד מ”עיקרי האמונה המאוחרים”. אם כן, השילוש אינו המושג האלילי היחיד שחדר לכנסייה.
שינוי דמותה של הנפש
אחת האמונות הרווחות כיום היא שלכל אדם נפש בת אלמוות הממשיכה לחיות אחרי מות הגוף. הידעת שגם תורה כנסייתית זו היא תוספת מאוחרת? ישוע נתן משנה תוקף לאמת המקראית שהמתים ”אינם יודעים מאומה”, שהם כביכול ישנים (קהלת ט׳:5; יוחנן י״א:11–13). הדרך היחידה לחיות שוב היא בתחיית המתים, בשעה שישני עפר יקיצו משנתם (יוחנן ה׳:28, 29). נפש בת אלמוות, אם היא קיימת, אינה זקוקה לתחיית המתים משום שהאלמוות מוציא את המוות מכלל אפשרות.
ישוע הקים מתים והדבר תרם להמחשת עיקר האמונה המקראי של תחיית המתים. ראה, לדוגמה, את סיפורו של אלעזר, שהיה מת ארבעה ימים. כשהקימוֹ ישוע לתחייה, יצא אלעזר מן הקבר חי ונושם. לא מסופר שאיזו נפש בת אלמוות ירדה מחיי עונג שמימיים ונכנסה לגופו של אלעזר. אילו כך קרה, לא ניתן היה לומר שישוע עשה עימו חסד (יוחנן י״א:39, 43, 44).
אם כן, מניין צמחה תורת הישארות הנפש? המילון לתיאולוגיה נוצרית בהוצאת וֶסטמיניסטר מציין שמושג זה ”חב את קיומו יותר לפילוסופיה היוונית מאשר להתגלות המקראית”. האנציקלופדיה היהודית מציינת: ”האמונה שהנפש ממשיכה להתקיים לאחר מות הגוף, איננה אלא השערה פילוסופית או תיאולוגית, ולא אמונה מוחלטת, שכן אין המקרא מלמד עליה במפורש בשום מקום”.
לא אחת קורה ששקר מוליד שקר, והוא הדין בתורת הישארות הנפש. תורה זו סללה את הדרך לתורה האלילית של עינויי נצח באש גיהינום.b לעומת זאת, המקרא אומר מפורשות ש”שכר החטא הוא מוות” (רומים ו׳:23). בכתבי־הקודש נאמר: ”הים נתן את המתים אשר בו, מוות ושאול נתנו את מתיהם” (ההתגלות כ׳:13). יוצא מכך ששוכני ה”שאול” — מילה המתורגמת בתרגומים אחרים ל”גיהינום” — הם פשוט מתים או ’ישנים’, כפי שאמר ישוע (ההתגלות כ׳:13).
האם אתה סבור שתורת עינויי הנצח בגיהינום מציגה את אלוהים באור חיובי? סביר להניח שלא. מחשבה זו מעוררת סלידה בקרב אנשים הוגנים ואוהבים. המקרא, לעומת זאת, מלמד ש”האלוהים הוא אהבה”, ויחס אכזרי כזה, גם כלפי בעלי־החיים, הוא דבר מתועב בעיניו (יוחנן א׳. ד׳:8; משלי י״ב:10; ירמיהו ז׳:31; יונה ד׳:11).
סילוף ה”דיוקן” בזמננו
סילוף דמותו של אלוהים ושל הדת המשיחית האמיתית נמשך גם היום. פרופסור לדתות תיאר לאחרונה את המאבק הניטש בכנסייתו הפרוטסטנטית ”בין סמכותם של כתבי־הקודש ועיקרי האמונה לבין סמכותן של אידיאולוגיות זרות והומניסטיות, בין נאמנותה של הכנסייה לראשות המשיח לבין התאמת הנצרות לרוח התקופה. סלע המחלוקת הוא: מי קובע את סדר יומה של הכנסייה... כתבי־הקודש או האידיאולוגיה השלטת של ימינו?”
לצערנו, ידה של ”האידיאולוגיה השלטת של ימינו” עדיין על העליונה. אין זה סוד, למשל, שכנסיות רבות שינו את עמדתן בסוגיות שונות כדי להצטייר כפרוגרסיביות ורחבות אופקים. הן נעשו ליברליות מאוד, בעיקר בענייני מוסר, כפי שהוזכר במאמר הראשון. אלא שהמקרא מראה חד וחלק כי זנות, ניאוף והומוסקסואליות הם חטאים חמורים בעיני אלוהים ושכל עושי מעשים אלו ”לא יירשו את מלכות האלוהים” (קורינתים א׳. ו׳:9, 10; מתי ה׳:27–32; רומים א׳:26, 27).
כשכתב השליח פאולוס את המילים המובאות לעיל, היה העולם היווני־הרומי שמסביבו נגוע בצורות שונות של רשעות. הוא יכול היה לומר לעצמו: ’נכון שאלוהים הפך את סדום ועמורה לעפר ואפר בשל חטאי מין חמורים, אבל זה קרה לפני 000,2 שנה. עקרונות אלו ודאי אינם תקפים בעידן נאור זה’. אך פאולוס לא ניסה להצדיק דפוסי התנהגות שליליים ולא סילף את האמת המקראית (גלטים ה׳:19–23).
הבט ב”דיוקן” המקורי
אל מנהיגי הדת היהודים בימיו אמר ישוע שעבודתם אינה אלא הבל, משום שיראתם את אלוהים היתה ”מצוות אנשים מלומדה”, כלומר, על־פי תורות של בני אדם (מתי ט״ו:9). אנשי דת אלו עשו בתורה שנתן אלוהים ביד משה כפי שאנשי הכמורה בנצרות עשו, ועדיין עושים בתורת המשיח — הם ”התיזו” את צבעי המסורת על האמת האלוהית. ישוע הסיר את כל צבעי השקר, לתועלתם של ישרי הלב (מרקוס ז׳:7–13). הוא תמיד דיבר אמת, גם כאשר צרמו דבריו לאוזני שומעיו. כמו כן, הוא תמיד נשען על דבר־אלוהים (יוחנן י״ז:17).
איזה הבדל בין ישוע לבין רוב הנוצרים! המקרא חזה: ”[האנשים] יאספו להם מורים לפי מאווייהם לשם שעשועי אוזניים, ומן האמת יטו אוזניהם לפנות אל האגדות” (טימותיאוס ב׳. ד׳:3, 4). אגדות אלו, שעל מקצתן דיברנו, הרסניות מבחינה רוחנית, ואילו האמת שבדבר־אלוהים בונה ומובילה לחיי־נצח. זו האמת שעדי־יהוה מעודדים אותך לבחון (יוחנן ד׳:24; ח׳:32; י״ז:3).
[הערות שוליים]
a במשל החיטים והעשבים הרעים ובמשלו על הדרך המרווחת והדרך הצרה (מתי ז׳:13, 14), גילה ישוע שלאורך הדורות יהיו שיקיימו את הדת המשיחית האמיתית. אלא שהרוב, המשולים לעשבים רעים, ידחקו אותם לקרן זווית ויציגו את עצמם ואת תורותיהם כפניה האמיתיים של הדת המשיחית. על פנים אלו מדבר המאמר.
b המילה ”גיהינום” (Hell) מתורגמת מן המילה ”שאול” בעברית ו”הָאדֶס” ביוונית, אשר משמעותן היא ”קבר”. מתרגמי תרגום המלך ג׳יימס (אנגלית) תירגמו את המילה שאול 31 פעם ל”גיהינום”, 31 פעם ל”קבר” ו־3 פעמים ל”בור”. בזאת הראו שמונחים אלו ביסודו של דבר מצביעים על אותו הדבר.
[תיבה/תמונה בעמוד 7]
מניין בא הכינוי משיחי?
במשך עשר שנים לפחות אחרי מותו של ישוע, היו מוכרים תלמידיו כמי ששייכים ל”דרך” (מעשי השליחים ט׳:2; י״ט:9, 23; כ״ב:4). מדוע? משום שדרך חייהם נסובה סביב האמונה בישוע המשיח, אשר הוא ”הדרך והאמת והחיים” (יוחנן י״ד:6). זמן מה אחרי שנת 44 לספירה, באנטיוכיה שבסוריה, זכו התלמידים ”בהשגחת אלוהים” לכינוי ”משיחיים” (מעשי השליחים י״א:26, ע״ח). הכינוי נעשה מהר מאוד שגור אפילו בפיהם של פקידי הממשל דאז (מעשי השליחים כ״ו:28). הכינוי החדש לא הוביל לשינוי אורח חייהם של המשיחיים, והם המשיכו ללכת בעקבות דוגמתו של המשיח (פטרוס א׳. ב׳:21).
[תמונות בעמוד 7]
בפעילותם בציבור מפנים עדי־יהוה את האנשים לדבר־אלוהים, המקרא
[שלמי תודה בתמונה בעמוד 4]
שלישי משמאל: United Nations/Photo by Saw Lwin