’ברכות לצדיק’
”נער הייתי, גם זקנתי, ולא ראיתי צדיק נעזב, וזרעו מבקש לחם”, אמר דוד המשורר לעת זִקנה (תהלים ל״ז:25). יהוה אלוהים אוהב את הצדיקים ודואג להם מכל הלב. במקרא מאיץ אלוהים בעובדיו האמיתיים לבקש צדק (צפניה ב׳:3).
צדיק הוא מי שחי על־פי אמות המידה של אלוהים המשמשים להבחנה בין טוב לרע. פרק י׳ בספר משלי מעודד אותנו להתאים את חיינו לרצון אלוהים ומצביע על הברכות הרוחניות שהן מנת חלקו של כל העושה כן. עימן נמנים שפע של מזון רוחני מזין, עבודה מהנה ומשביעת רצון ויחסים טובים עם אלוהים ועם הזולת. הבה נדון במשלי י׳:1–14.
תמריץ מעולה
מילות הפתיחה של הפרק אינן מותירות כל ספק לגבי זהות האדם שכתב את החלק הבא של ספר משלי. בפסוק נאמר: ”משלי שלמה”. כתמריץ מעולה לבחור בדרך הישר אומר שלמה מלך ישראל: ”בן חכם ישַמַח אב, ובן כסיל תוגַת אמו” (משלי י׳:1).
גדולה תוגת ההורים שילדם פונה עורף לעבודת אלוהים האמיתית. המלך החכם מבליט דווקא את תוגת האֵם, אולי ברמיזה על כך שצערה עמוק יותר. כך קרה לדוריס.a היא מספרת: ”כשבננו בן ה־21 עזב את האמת, בעלי, פרנק, ואני היינו שבורי לב. כאבי הרגשי עמוק יותר משל פרנק. חלפו כבר 12 שנה והפצע עדיין לא הגליד”.
בידי הילדים להשפיע על שמחת אביהם ולגרום כאב לב לאמם. הבה ננהג בחוכמה ונסב שמחה להורינו. וחשוב מכך, הבה נשמח את לב יהוה אבינו השמימי.
’נפש צדיק תשבע’
”לא יועילו אוצרות רשע”, אומר המלך, ”וצדקה תציל ממוות” (משלי י׳:2). מילים אלו יקרות מאוד למשיחיים האמיתיים החיים בשלהי עת הקץ (דניאל י״ב:4). השמדת עולם הרשע ניצבת בפתח. ב”צרה הגדולה” הממשמשת ובאה לא ניתן יהיה לחסות בשום אמצעי ביטחון שימציא האדם — אם חומריים, כספיים או צבאיים (ההתגלות ז׳:9, 10, 13, 14). רק ”ישרים ישכנו ארץ, ותמימים יוותרו בה” (משלי ב׳:21). אל נחדל אפוא ’לבקש תחילה את מלכות [אלוהים] ואת צדקתו’ (מתי ו׳:33).
משרתי יהוה אינם צריכים לחכות עד בוא העולם החדש המובטח כדי ליהנות מברכותיו של אלוהים. ”לא ירעיב יהוה נפש צדיק, והַוַּת [תאוות] רשעים יֶהדוֹף” (משלי י׳:3). יהוה מספק שפע של מזון רוחני דרך ”העבד הנאמן והנבון” (מתי כ״ד:45, דל’). לצדיק יש בהחלט סיבות טובות ’לרון מטוב לב’ (ישעיהו ס״ה:14). הידע שהוא רוכש משובב את נפשו. הוא נהנה לחפש אחר אוצרות רוחניים. הרשע אינו יודע טעמם של הנאות אלו.
”יד חרוצים תעשיר”
הצדיק מבורך גם בדרך אחרת. ”ראש עושה כף רמייה, ויד חרוצים תעשיר. אוגר בקיץ בן משכיל; נרדם בקציר בן מביש” (משלי י׳:4, 5).
חשובים במיוחד הם דברי המלך לקוצרים. בעונת הקציר אסור להירדם, אלא לעבוד בחריצות שעות ארוכות. זו עת של דחיפות.
ישוע דיבר בפסוקים שלהלן על קציר של בני אדם ולא של תבואה. הוא אמר אל תלמידיו: ”הקציר רב, אבל הפועלים מעטים. לכן התפללו אל אדון הקציר [יהוה אלוהים] שישלח פועלים לקצירו” (מתי ט׳:35–38). בשנת 2000 נכחו בטקס הזיכרון למות ישוע יותר מ־14 מיליון איש — למעלה מכפליים ממספר עדי־יהוה. מי יכול אפוא להכחיש שהשדות ”לבנים הם ובשלים לקציר”? (יוחנן ד׳:35) עובדי האל האמיתיים מבקשים מן האדון שישלח פועלים נוספים, ובו בזמן משקיעים כל מאמץ במלאכת עשיית התלמידים בהתאם לתפילותיהם (מתי כ״ח:19, 20). ויהוה אכן מברך את מאמציהם. במרוצת שנת 2000 נטבלו יותר מ־000,280 איש. גם הם משתדלים להיות מורי דבר־אלוהים. הבה נשתתף כמיטב יכולתנו במלאכת עשיית התלמידים וכך נטעם מן השמחה והסיפוק שבעונת הקציר.
’ברכות לראשו’
שלמה מוסיף ואומר: ”ברכות לראש צדיק, ופי רשעים יכסה חמס [אלימות]” (משלי י׳:6).
צדקתו של אדם בעל לב טהור וישר תתבטא בדרכים רבות. דיבורו נעים ובונה, ומעשיו חיוביים ומעידים על רוחב לב. חברתו רצויה בעיני אחרים. מדברים עליו טובות, והוא זוכה להוקרה ולברכות מצד הזולת.
הרָשע, לעומת זאת, אכול שנאה ורשעות וכוונתו היא להרע. ייתכן שהוא מדבר במתק שפתיים כדי ’לכסות חמס’ החבוי בלבו, אך בסופו של דבר הוא משתלח באחרים באופן פיסי או מילולי (מתי י״ב:34, 35). אפשרות אחרת להבין את הפסוק היא שב”חמס” יכוסה או ייסכר פיו של הרשע. משמע הדבר שיחס העוינות שנותן הרשע חוזר אליו כבומרנג, ויחס זה מכסה או סוכר את פיו ומשתיקו. האם אדם כזה יכול לצפות לברכות מפי אחרים?
”זֵכֶר צדיק לברכה”, כותב מלך ישראל, ”ושֶם רשעים יִרקָב” (משלי י׳:7). הצדיק זכור לטובה על־ידי הבריות, וחשוב מכל, על־ידי יהוה אלוהים. בזכות נאמנותו עד מוות ’ירש [ישוע] שם נעלה’ משל המלאכים (עברים א׳:3, 4). המשיחיים האמיתיים כיום זוכרים גברים ונשים נאמנים מן התקופה הטרום משיחית כאנשי מופת הראויים לחיקוי (עברים י״ב:1, 2). בניגוד גמור לכך, שם הרשעים הופך לדבר מחליא ורקוב. ”נבחר שם מעושר רב, מכסף ומזהב חן טוב” (משלי כ״ב:1). הבה נעשה לעצמנו שם טוב לפני יהוה ולפני הזולת.
”הולך בתום יֵלֶך בֶּטַח”
כדי להציג את הניגוד בין החכם לבין האוויל, אומר שלמה: ”חכם לב יקח מצוות, ואוויל שפתיים יִלָבֵט” (משלי י׳:8). החכם יודע כי ”לא לאיש הולך והָכין את צעדו” (ירמיהו י׳:23). הוא מכיר בצורך לבקש הדרכה מאת יהוה ומקבל בנפש חפצה את מצוותיו. מצד שני, אוויל שפתיים אינו מבין עובדה בסיסית זו. פטפוטיו המטופשים יביאו לידי אובדנו.
הצדיק גם נהנה מסוג מסוים של ביטחון שאינו ממנת חלקו של הרשע. ”הולך בתום ילך בטח, ומעקש דרכיו יִוָּדֵע. קורץ עין יתן עַצָבֶת, ואוויל שפתיים יִלָבֵט” (משלי י׳:9, 10).
מי שהולך בתום נוהג ביושר. ויושרו מזכה אותו בכבוד ובאמון. שכיר ישר הוא שכיר מוערך, ובדרך כלל מופקדת בידיו אחריות כבדה יותר. ייתכן שבזכות יושרו לא יאבד את מקור פרנסתו אפילו בתקופה שבה קשה למצוא מקומות תעסוקה. יתרה מזו, יושרו תורם ליצירת אווירה נעימה ושלווה בבית (תהלים ל״ד:14, 15). הוא נהנה מתחושת ביטחון ביחסיו עם בני משפחתו. הביטחון הוא בהחלט מפירותיה של היושרה.
לא כך הוא במקרה של אדם הנוהג בחוסר יושר מטעמים אנוכיים. הרמאי ינסה להסתיר את שקריו בעיקשות פה או בשפת גוף (משלי ו׳:12–14). הוא קורץ בעיניו מתוך כוונת זדון או כדי להתעות וגורם כאב רגשי רב לקורבנותיו. אלא שבמוקדם או במאוחר תתגלה עיקשות דרכיו. השליח פאולוס כתב: ”יש בני אדם שחטאיהם גלויים עוד לפני המשפט, אך יש שחטאיהם מתבררים אחרי כן. כך גלויים גם המעשים הטובים; ואלה שאינם גלויים לא יוכלו להיחבא” (טימותיאוס א׳. ה׳:24, 25). אי־יושר במגעים עם כל אדם — הורה, ידיד, בן זוג לנישואין או מכר — יֵצא בסופו של דבר לאור. מי יכול לבטוח באדם הידוע באי־יושרו?
’פיו מקור חיים’
”מקור חיים פי צדיק”, אומר שלמה, ”ופי רשעים יכסה חמס” (משלי י׳:11). מילים היוצאות מן הפה יכולות לרפא או לפצוע. בכוחן לרענן ולהפיח רוח חיים באדם ובכוחן גם לרפות את ידיו.
להצגת המניע העומד מאחורי המילים הנאמרות, מציין מלך ישראל: ”שנאה תעורר מדנים, ועל כל פשעים תכסה אהבה” (משלי י׳:12). שנאה מובילה למריבות בין בני אדם. אוהבי יהוה חייבים לשרש את השנאה מחייהם. כיצד? על־ידי האהבה. ”על רוב פשעים תכסה אהבה” (פטרוס א׳. ד׳:8). האהבה ”את כל תישא” (קורינתים א׳. י״ג:7, דל’). אהבה אלוהית אינה מצפה לשלימות מבני אדם לא־מושלמים. במקום לדבר על טעויות של אחרים, אהבה זו תעזור לנו להבליג על משגיהם, אלא אם כן מדובר בחטא חמור. האהבה גם נושאת יחס נבזי בשירות השדה, במקום העבודה או בבית־הספר.
המלך החכם מוסיף: ”בשפתי נבון תימצא חוכמה, ושבט לְגֵו חסר־לב” (משלי י׳:13). חוכמת הנבון מכוונת את צעדיו. מילים בונות היוצאות משפתיו מסייעות לאחרים ללכת בדרך צדקה. הוא ושומעיו אינם זקוקים לשבט מוסר שייאלץ אותם לצעוד בכיוון הנכון.
’צפון דעת’
כיצד יכול מוצא פינו להיות כ’נחל נובע של חוכמה’ ולא פלג מפכפך של דברים פעוטי ערך? (משלי י״ח:4) שלמה משיב על השאלה: ”חכמים יצפנו דעת, ופי אוויל מְחִיתָּה [אסון] קרובה” (משלי י׳:14).
ראשית, עלינו למלא את שכלנו בדעת בונה, הלא היא דעת אלוהים. דעת זו נובעת ממקור אחד בלבד. השליח פאולוס כתב: ”כל הכתוב נכתב ברוח אלוהים, ומועיל הוא להוראה, לתוכחה, לתיקון, לחינוך במעגלי צדק, למען יהיה איש האלוהים מושלם, ומוכשר לכל מעשה טוב” (טימותיאוס ב׳. ג׳:16, 17). עלינו לצפון דעת ולחפור בדבר־אלוהים כמי שמחפשים מטמון. חיפוש זה מרגש ומועיל כאחד.
כדי שהחוכמה תימצא בשפתינו, הידע שאנו צוברים מתוך המקרא חייב גם לחדור ללבנו. ישוע אמר לקהל שומעיו: ”האיש הטוב, מאוצר לבו הטוב מפיק את הטוב, והאיש הרע, מאוצר לבו הרע מפיק את הרע; כי מתוך השופע בלב מדבר פיו” (לוקס ו׳:45). על כן, עלינו להרהר דרך קבע במה שאנו לומדים. נכון, הלימוד וההרהורים כרוכים במאמצים, אך לימוד זה מעשיר אותנו מבחינה רוחנית. אין שום סיבה ללכת בדרכם ההרסנית של הפטפטנים האומרים דברים חסרי טעם.
החכם עושה את הישר בעיני אלוהים ונודע בהשפעתו החיובית על הזולת. הוא נהנה משפע של מזון רוחני והוא עתיר פועל בעבודתו משיבת הגמול של האדון (קורינתים א׳. ט״ו:58). כאדם של תום ויושרה, הוא הולך בֶּטַח ואלוהים עימו. ברכות רבות הן מנת חלקו של הצדיק. הבה נבקש צדקה ונחיה את חיינו בהתאם לאמות המידה של אלוהים המשמשים להבחנה בין טוב לרע.
[הערת שוליים]
a שם בדוי.
[תמונה בעמוד 25]
היושר תורם לחיי משפחה מאושרים
[תמונה בעמוד 26]
’החכם צופן דעת’