”תורת חכם מקור חיים”
”מה עומק עושר האלוהים, מה עומק חוכמתו ודעתו! אין חקר למשפטיו ואין משיג את דרכיו”, הצהיר השליח פאולוס (רומים י״א:33). ואיוב הנאמן אמר על יהוה אלוהים שהוא ”חכם לבב” (איוב ט׳:4). כן, אין מי שישווה לבורא השמים והארץ בחוכמתו. ומה ניתן לומר על חוקיו של הבורא, על דברו הכתוב?
מחבר התהלים שר: ”תורת יהוה תמימה, משיבת נָפש. עדות יהוה נאמנה, מחכימת פתי. פיקודי יהוה ישרים, משמחי לב; מצוות יהוה ברה, מאירת עיניים” (תהלים י״ט:8, 9). אין ספק ששלמה המלך העריך את נכונות המילים הללו. הוא אמר: ”תורת חכם מקור חיים, לסור ממוקשי מוות” (משלי י״ג:14). ב־13 הפסוקים הקודמים שבמשלי פרק י״ג, שלמה הראה כיצד ההדרכה שבדבר־אלוהים יכולה לעזור לנו לשפר את איכות חיינו ולהימנע מלסכן אותם.
הייה מוכן ללמוד
”בֵּן חָכָם מוּסַר אָב, וְלֵץ לֹא שָׁמַע גְּעָרָה”, נאמר במשלי י״ג:1. הטלת המוסר מצד האב יכולה להיות מתונה או מחמירה. תחילה אפשר שהמוסר יבוא בצורה של חינוך, אך במקרה שהוא אינו מתקבל, ייתכן שתהיה כרוכה בו גם ענישה. בן שמקבל את מוסר אביו נוהג בחוכמה.
”את אשר יאהב יהוה יוכיח”, אומר המקרא, ”יכאיב את בן ירצה” (עברים י״ב:6). דרך אחת שבה יהוה מוכיח אותנו היא באמצעות המקרא, דברו הכתוב. כשאנו קוראים במקרא בתחושת הוקרה ומגיבים לדברים שאנו לומדים, דברו למעשה מטיל עלינו מוסר. הדבר פועל לטובתנו, משום שכל מה שיהוה אומר הוא לתועלתנו (ישעיהו מ״ח:17).
המוסר יכול גם להתבטא בתיקון שאנו מקבלים מאח לאמונה שאכפת לו מטובתנו הרוחנית. כל עצה מועילה העולה בקנה אחד עם דבר־אלוהים יכולה להיחשב כעצה שבעצם נובעת מן המקור העליון של האמת ולא מנותן העצה עצמו, ואכן מן התבונה לראות בה עצה מיהוה. כשאנו נוהגים כך ומאפשרים לה לעצב את חשיבתנו, לשפר את הבנתנו בכתבי־הקודש ולהיטיב את דרכנו, אנו מפיקים תועלת מן המוסר. אותו הדבר נכון לגבי העצות שאנו שומעים באסיפות הקהילה ומעל דפי פרסומים מקראיים. היענות למה שאנו לומדים דרך המילה הכתובה או המדוברת היא דרך מעולה לקבל מוסר.
הלץ, לעומת זאת, אינו שומע למוסר. ”הוא חושב שהוא יודע טוב יותר מכולם”, נאמר באחד מספרי העיון, ”ולכן אינו מוכן ללמוד”. הוא אינו נענה אפילו לגערה, שהיא מוסר תקיף יותר. אבל האם הוא מסוגל להוכיח שהמוסר של אלוהים שגוי? יהוה מעולם לא שגה, והוא גם לא יטעה לעולם. הלץ שדוחה את המוסר שם עצמו ללעג. אכן, במעט מילים נבחרות מראה שלמה עד כמה חשוב שנהיה מוכנים ללמוד!
נצור לשונך!
מלך ישראל ממשיך ומראה כמה חיוני שדבר־אלוהים ינחה את אופן דיבורנו, והוא משווה את הפה לעץ נושא פירות. הוא אומר: ”מִפְּרִי פִי אִישׁ יֹאכַל טוֹב, וְנֶפֶשׁ בּוֹגְדִים [כלומר, תשוקתם של הבוגדים] חָמָס” (משלי י״ג:2). מילים הן הפרי שמניב הפה, והאדם קוצר את מה שזרע בדבריו. ”אם דבריו מכוונים לטוב ומטרתם ליצור קשרי ידידות עם רעהו”, מציין פרשן אחד, ”הוא יאכל טוב, ייהנה מחיים מאושרים ושלווים”. אבל לא כך הוא אצל הבוגד. הוא רוצה לעשות חמס — לפעול באלימות — ולהזיק לזולת. חמס הוא זומם וחמס גם יקצור. מוקשי מוות אורבים לו בפתח ביתו.
”נוֹצֵר פִּיו שׁוֹמֵר נַפְשׁוֹ”, ממשיך שלמה. ”פּוֹשֵׂק שְׂפָתָיו מְחִיתָּה לוֹ” (משלי י״ג:3). אובדן שם טוב, רגשות פגועים ואפילו נזקים פיזיים יכולים כולם להיות השלכותיו של דיבור חסר התחשבות ואווילי. חוסר שליטה על הלשון גם יכול לעורר את מורת רוחו של אלוהים, הואיל ובעיניו כל אחד אחראי למוצא פיו (מתי י״ב:36, 37). אכן, שמירה קפדנית על פינו תציל אותנו ממחיתה, כלומר משבר ומאסון. אך כיצד נלמד לנצור את לשוננו?
דרך פשוטה אחת היא לא לדבר יותר מדי. ”ברוב דברים לא יחדל פשע”, אומר המקרא (משלי י׳:19). דרך נוספת היא לחשוב לפני שמדברים. הכותב בהשראה מצהיר: ”יש בוטה [אדם המדבר ללא מחשבה תחילה] כמדקרות חָרב” (משלי י״ב:18). כאשר אומרים דברים מבלי לחשוב תחילה, הן הדובר והן השומע עלולים להינזק. לפיכך, המקרא נותן לנו את העצה המעשית: ”לב צדיק יהגה לענות” (משלי ט״ו:28).
הייה חרוץ
שלמה אומר: ”מִתְאַוָּה וָאַיִן נַפְשׁוֹ עָצֵל” [כלומר, נפש העצל מתאווה ואין לה מאומה], ”וְנֶפֶש חָרוּצִים תְּדוּשָּׁן” (משלי י״ג:4). ”פירושו [של המשל] הוא שהתאווה לבדה אין בה מועיל”, מציין ספר עיון אחד, ו”השקדנות היא החשובה. העצלנים נופלים קורבן לתאוות... אשר מכלות אותם, ולבסוף אין להם שום מעשה להציג”. לעומת זאת, הנפש, כלומר התאווה, של החרוצים מדושנת — שבעה כל טוּב.
מה ניתן לומר על מי שנמנעים מלהקדיש את חייהם ליהוה משום שאינם רוצים לשאת באחריות? אולי הם מתאווים לחיות בעולם החדש שיכונן אלוהים, אך האם הם מוכנים לעשות משהו בנידון? אלה ש”באים מן הצרה הגדולה” צריכים לגלות אמונה בקורבן הכופר של ישוע, להקדיש את חייהם ליהוה ולהיטבל במים כסמל להקדשתם (ההתגלות ז׳:14, 15).
חשוב גם על מה שכרוך בשאיפה למלא תפקיד השגחה בקהילה. אין ספק ששאיפה זו ראויה לשבח וכתבי־הקודש מעודדים גישה כזו (טימותיאוס א׳. ג׳:1). אך אין זה מספיק רק לרצות בתפקיד. על הפרט לפתח את התכונות והיכולות הנחוצות, וכרוך בכך מאמץ אישי שקדני.
צדקה מספקת הגנה
אדם צדיק מטפח תכונות כרצון אלוהים ואומר את האמת. הוא מודע לכך שהשקר מנוגד לחוקי אלוהים (משלי ו׳:16–19; קולוסים ג׳:9). בעניין זה מציין שלמה: ”דְּבַר שֶׁקֶר יִשְׂנָא צַדִּיק, וְרָשָׁע יַבְאִישּׁ וְיַחְפִּיר” (משלי י״ג:5). לא זו בלבד שהצדיק אינו משקר, אלא שהוא גם שונא שקרים. ידוע לו שגם אם השקרים נראים תמימים, הם פוגעים ביחסי אנוש טובים. יתרה מזו, אמינותו של השקרן נהרסת לחלוטין. הרשע מבאיש, כלומר פועל בצורה מבישה, אם על־ידי אמירת שקרים ואם בדרכים אחרות, וכך מחפיר — מביא על עצמו חרפה.
כדי להראות שעשיית הישר בעיני אלוהים היא לתועלתנו, המלך החכם אומר: ”צְדָקָה תִּיצּוֹר תָּם־דָּרֶךְ, וְרִשְׁעָה תְּסַלֵּף חַטָּאת [איש חוטא]” (משלי י״ג:6). הצדקה היא כמבצר הנוצר את האדם, אך הרִשעה הורסת אותו.
אל תעמיד פנים
מלך ישראל מגלה בקיאות לגבי טבע האדם ומציין: ”יֵשׁ מִתְעַשֵּׁר [מתחזה להיות עשיר] וְאֵין כֹּל; מִתְרוֹשֵׁשׁ [מתחזה להיות עני] וְהוֹן רָב” (משלי י״ג:7). האדם אינו בהכרח מה שהוא נראה מבחוץ. ישנם עניים שמעמידים פני עשירים — אולי כדי להתגאות בנכסיהם, כדי לתת רושם של מצליחנים או פשוט כדי לשמור על מעמד נכבד. מצד שני, עשיר יכול להעמיד פני עני, רק כדי להסתיר את עושרו.
אין זה ראוי להעמיד פנים או להסתיר את מצבנו האמיתי. אם אנו מוגבלים מבחינה כספית אך מבזבזים כספים על מותרות רק כדי לתת את הרושם שאנו בעלי אמצעים, אנו עלולים להחסיר ממשפחתנו את צורכי המחיה הבסיסיים. ואדם שמעמיד פני עני אף־על־פי שיש לו משאבים רבים יכול להפוך לקמצן, וכך למנוע מעצמו את הכבוד העצמי ואת תחושת האושר שהם נחלת הנדיבים (מעשי השליחים כ׳:35). ללא ספק, חיי יושר הם חיים טובים יותר.
שמור על שאיפות צנועות
”כּוֹפֶר נֶפֶשׁ־אִישׁ עוֹשְׁרוֹ”, אומר שלמה, ”וְרָשׁ לֹא שָׁמַע גְּעָרָה” (משלי י״ג:8). איזה לקח טמון במשל חכם זה?
העשירים נהנים מיתרונות מסוימים, אבל עושרם הוא בגדר אָליה וקוץ בה. בימים טרופים אלה, העשירים ובני משפחתם נתונים לעתים בסכנה שייחטפו וידרשו תמורתם דמי כופר. לעתים מצליח העשיר לשלם את דמי הכופר כדי להציל את חייו או את חיי משפחתו. אבל בהרבה מקרים החטוף נרצח. סכנה זו תמיד מרחפת מעל ראשו של העשיר.
לאיש שהפרוטה אינה מצויה בכיסו אין דאגות כאלו. אולי אין הוא נהנה מכל הנוחיות והדברים החומריים שיש לעשיר, אך גם פחות סביר שמישהו ירצה לחטוף אותו. זהו אחד היתרונות שנזכה להם אם נשמור על שאיפות צנועות ולא נשקיע זמן ואנרגיה ברדיפה אחר עושר (טימותיאוס ב׳. ב׳:4).
שמח ב”אור”
שלמה ממשיך ומראה שיישום דרכי הפעולה של יהוה פועל לטובתנו המרבית. ”אוֹר צַדִּיקִים יִשְׂמָח”, הוא אומר, ”וְנֵר רְשָׁעִים יִדְעָךְ” (משלי י״ג:9).
הנר הוא סמל למה שאנו נסמכים עליו כדי שיאיר את משעול חיינו. ’דבר אלוהים הוא נר לרגלי הצדיק ואור לנתיבתו’ (תהלים קי״ט:105). הוא מכיל את ידיעותיו האינסופיות ואת חוכמתו הבלתי נדלית של הבורא. ככל שניטיב להבין את רצונו ואת מטרתו של אלוהים, כך יתבהר האור הרוחני שמנחה אותנו. איזה מקור נהדר לשמחה! לכן, מדוע שנרשה לחוכמת העולם או ל”מה שבכזב מכונה ’דעת’” להסיח את דעתנו? (טימותיאוס א׳. ו׳:20; קורינתים א׳. א׳:20; קולוסים ב׳:8).
ובאשר לרשע, גם אם מנורתו מפיצה כביכול אור נגוהות וגם אם נראה שהוא עושה חיל, נרו לבסוף ידעך. סופו יהיה בחשיכה וצעדיו ייכשלו. יתרה מזו, לאותו אדם ”לא תהיה אחרית [עתיד]” (משלי כ״ד:20).
אך כיצד עלינו לפעול כאשר איננו יודעים בוודאות איזה צעד לנקוט במצב נתון? מה אם איננו בטוחים אם יש לנו בכלל הסמכות לפעול? משלי י״ג:10 מזהיר: ”רַק בְּזָדוֹן [עזות מצח] יִתֵּן מַצָּה [קטטה]”. נקיטת פעולה בחוסר דעת או שלא בתחום סמכותנו מבטאת עזות מצח ומובילה לחיכוכים. האם לא מוטב להתייעץ עם בעלי ידע ותבונה? הרי ”אֶת נוֹעָצִים חוֹכְמָה”, אומר המלך החכם.
הישמר מציפיות שווא
הכסף יכול להועיל. וטוב שיהיו לאדם משאבים די צורכו מאשר שיחיה חיי סגפנות או בעוני מחפיר (קהלת ז׳:11, 12). עם זאת, היתרונות למראית עין מעושר שהושג בדרכים לא כשרות עלולים להתעות. שלמה מזהיר: ”הוֹן מֵהֶבֶל יִמְעָט, וְקוֹבֵץ עַל יָד יַרְבֶּה” (משלי י״ג:11).
חשוב למשל על הפיתוי להמר. המהמר מבזבז כספים שאולי השיג בעמל רב ומקווה להרוויח סכום גדול יותר. אבל במקרים רבים הוא עושה זאת על חשבון משפחתו! ומה קורה אם המהמר מרוויח? הואיל והכסף בא לו בקלות, הוא ככל הנראה יזלזל בערכו. יתר על כן, אולי אין לו הכישורים לנהל את הכסף שזכה בו. האין זה סביר שעושרו ייעלם באותה מהירות שבה הגיע אל כיסו? לעומת זאת, כספים שנחסכו בהדרגה, טיפין טיפין ובעמל כפיים, מצטברים בהתמדה ולבסוף אפשר לעשות בהם שימוש מועיל.
”תּוֹחֶלֶת מְמוּשָּׁכָה [תקווה הנמשכת ונדחית] מַחֲלָה־לֵב”, מציין שלמה, ”וְעֵץ חַיִּים תַּאֲוָה בָאָה” (משלי י״ג:12). ציפיות שאינן מתממשות מובילות בסופו של דבר לאכזבה שגורמת ללב לחלות. כך קורה בחיי היומיום. אך לא כך הוא לגבי ציפיות המבוססות היטב על דבר־אלוהים. נוכל להיות בטוחים במאת האחוזים שהן יתגשמו. אפילו מה שנראה לנו כעיכוב לא יאכזב אותנו.
לדוגמה, ידוע לנו שהעולם החדש שיכונן אלוהים כבר עומד בפתח (פטרוס ב׳. ג׳:13). אנו מצפים בכליון עיניים ובשמחה להתגשמותן של הבטחות אלוהים. כיצד נרגיש אם ננצל את זמן ההמתנה כדי להיות עסוקים ”בעבודתו של האדון”, כדי לעודד את אחינו לאמונה וכדי לפתח קשר הדוק יותר עם יהוה? אזי במקום להיות ’חולי לב’, נתמלא שמחה (קורינתים א׳. ט״ו:58; עברים י׳:24, 25; יעקב ד׳:8). כאשר התאווה הממושכת באה ומתממשת, היא עץ חיים — יש לה השפעה ממריצה ומרעננת על האדם.
תורת אלוהים — מקור חיים
הכתוב במשלי י״ג:13 ממחיש את הצורך לציית לאלוהים: ”בָּז לְדָבָר, יֵחָבֶל לוֹ; וִירֵא מִצְוָה הוּא יְשׁוּלָּם”. אם בעל חוב בז למילה שלו ולא מחזיר הלוואה, הוא יאבד את משכונו. בדומה לכך, אנו עלולים לסבול אובדן אם לא נשמור את מצוות אלוהים. באיזה אובדן מדובר?
”תּוֹרַת חָכָם מְקוֹר חַיִּים, לָסוֹר מִמוֹקְשֵי מָוֶת” (משלי י״ג:14). לחיות ללא תורתו של יהוה אלוהים כליל החוכמה פירושו לחיות ללא ההדרכה שיכולה לעזור לנו לנהל חיים טובים וארוכים יותר. איזה אובדן עצום! אם כן, מן התבונה שנקדיש את מלוא תשומת הלב לדבר־אלוהים ונאפשר לו להשפיע על מחשבותינו, דיבורנו ומעשינו (קורינתים ב׳. י׳:5; קולוסים א׳:10).
[תמונות בעמוד 23]
היענות להנחיות מקראיות היא דרך מעולה להטיל מוסר על עצמנו
[תמונות בעמודים 24, 25]
”לב צדיק יהגה לענות”
[תמונות בעמודים 24, 25]
לבנו מתמלא שמחה כשאנו ”עתירי פועל בעבודתו של האדון”