סיפור חיים

חיפשנו ומצאנו אוצרות נצחיים

סיפורן של דורותיאה סמית’‏ ודורה וורד

אילו אוצרות חיפשנו?‏ היינו שתי צעירות חדורות רצון עז להשתתף בקיום הצו שנתן ישוע:‏ ”‏לכו ועשו תלמידים מאנשי כל העמים”‏ (‏מתי כ״ח:‏19‏,‏ ע״ח)‏.‏ הרשו לנו לספר לכם כיצד חיפשנו ומצאנו אוצרות נצחיים.‏

דורותיאה:‏ נולדתי בשנת 1915,‏ זמן קצר לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה.‏ הייתי בת הזקונים במשפחה בת חמש נפשות.‏ התגוררנו בקרבת העיר האואל שבמדינת מישיגן,‏ ארצות־הברית.‏ אבי לא היה אדם דתי,‏ אך אימי הייתה אישה יראת אלוהים.‏ היא השתדלה ללמד אותנו לקיים את עשרת הדברות,‏ אבל הייתה מודאגת מכך שאחי ויליס,‏ אחותי ויולה ואני,‏ לא השתייכנו לשום כנסייה.‏

כשהייתי בת 12,‏ החליטה אימי שעליי להיטבל כחברה בכנסייה הפרסביטרית.‏ אני זוכרת היטב את היום הזה,‏ מכיוון שיחד איתי נטבלו עוד שני תינוקות,‏ אחוזים בידי אימותיהם.‏ עד כמה התביישתי להיטבל עם תינוקות.‏ הכומר הזליף כמה טיפות מים על ראשי ומלמל מספר מילים שלא הבנתי.‏ למען האמת,‏ לא ידעתי יותר משני התינוקות האלה מה פשר הטבילה!‏

יום אחד בשנת 1932,‏ נכנסה מכונית לכביש הגישה שהוביל לביתנו.‏ בדלת נעמדו שני צעירים שהציעו ספרי דת.‏ אחד מהם,‏ שהציג את עצמו כאלברט שרודר,‏ הראה לאימי מספר ספרים מטעם עדי־יהוה.‏ היא לקחה את הספרים,‏ ובעזרתם אימצה את האמת המקראית.‏

חיפוש האוצרות מתחיל

לימים,‏ עברתי לגור עם אחותי בדטרויט.‏ שם פגשתי אישה קשישה שביקרה את אחותי ולימדה אותה את המקרא.‏ דיונים מקראיים אלה הזכירו לי תוכנית רדיו שבועית שאימי ואני נהגנו להקשיב לה.‏ התוכנית הייתה מורכבת מנאום בנושא מקראי בן 15 דקות,‏ בהגשתו של ג׳.‏ פ.‏ רתרפורד,‏ שעמד אז בראש הפעילות של עדי־יהוה.‏ בשנת 1937 התחלנו להתרועע עם הקהילה הראשונה של עדי־יהוה בדטרויט,‏ וכעבור שנה נטבלתי.‏

בתחילת שנות ה־40 התבשרנו כי עדי־יהוה עומדים להקים בסַאוּת לַנְסִינְג’‏,‏ ניו־יורק,‏ בית־ספר בשם גלעד שישמש להכשרת שליחים.‏ כאשר נודע לי שחלק מבוגרי גלעד יישלחו לארצות אחרות,‏ חשבתי לעצמי,‏ ’‏זה בדיוק בשבילי!‏’‏ מני אז ואילך שמתי לי למטרה ללמוד בגלעד.‏ איזו זכות אדירה תהיה זו לחפש ”‏אוצרות”‏ בארצות אחרות,‏ כלומר,‏ לחפש אנשים שרוצים להיות תלמידיו של ישוע המשיח!‏ (‏חגי ב׳:‏6,‏ 7‏)‏.‏

צעד צעד עד להגשמת מטרתי

באפריל 1942 התפטרתי ממקום עבודתי והתחלתי לשרת כחלוצה,‏ כלומר מבשרת בשירות מורחב,‏ בפיינדליי שבאוהיו,‏ יחד עם חמש עדות־יהוה אחרות.‏ לא הייתה שם קהילה עם אסיפות קבועות,‏ ולכן כדי לעודד ולחזק זו את זו קראנו יחדיו מאמרים מהספרות המשיחית שלנו.‏ בחודש הראשון שלי כחלוצה חילקתי 95 ספרים למעוניינים!‏ לאחר כשנה וחצי,‏ נשלחתי לשרת כחלוצה מיוחדת בעיר צ׳אמברסבורג שבפנסילבניה.‏ שם הצטרפתי לחמש חלוצות,‏ וביניהן דורה וורד,‏ אחות משיחית מאַיוֹבָה.‏ דורה הפכה להיות שותפתי לחלוציות.‏ שתינו נטבלנו באותה שנה,‏ ושתינו רצינו ללמוד בבית־הספר גלעד ולשרת כשליחות בארצות זרות.‏

היום הגדול הגיע בתחילת 1944.‏ דורה ואני הוזמנו ללמוד בכיתה הרביעית של גלעד.‏ באוגוסט של אותה השנה כבר התחלנו את לימודינו.‏ אך לפני שאמשיך,‏ אתן לדורה לספר לכם מה עבר עליה עד אשר הפכה להיות לי לשותפה ותיקה בחיפוש אחר אוצרות.‏

להוטה לבשר בשירות מורחב

דורה:‏ אימי השתוקקה להבין את דבר־אלוהים והתפללה על כך בכל לבה.‏ באחד מימי ראשון,‏ שמענו ברדיו נאום מפי ג׳.‏ פ.‏ רתרפורד.‏ בסוף הדרשה,‏ קראה אימי בהתלהבות:‏ ”‏זו האמת!‏”‏ זמן קצר לאחר מכן התחלנו ללמוד את הספרות של עדי־יהוה.‏ בשנת 1935,‏ כשהייתי בת 12,‏ שמעתי נאום טבילה מפי עד־יהוה,‏ והדבר הצית בי את הרצון להקדיש את חיי ליהוה.‏ כעבור שלוש שנים הקדשתי את עצמי ליהוה ונטבלתי.‏ ההקדשה והטבילה סייעו לי להישאר ממוקדת במטרותיי בשנים שנותרו לי עד לסיום לימודיי.‏ ציפיתי בקוצר רוח לסיים את הלימודים כדי שאוכל להתחיל לשרת כחלוצה.‏

באותה תקופה,‏ השתייכנו לקהילת פורט דודג’‏,‏ אַיוֹבָה.‏ כדי לקיים את האסיפות נדרשו מאיתנו מאמצים נמרצים.‏ בזמנו,‏ המאמרים הלימודיים בחוברת המצפה לא כללו שאלות לדיון קהילתי.‏ לפיכך,‏ התבקשנו לחבר שאלות ולהגיש אותן לאח שהדריך את שיעור המצפה‏.‏ בערבי שני,‏ חיברנו אימי ואני שאלות לכל סעיף וסעיף,‏ והמדריך בחר באילו מהן להשתמש.‏

מפעם לפעם,‏ ביקר את קהילתנו משגיח נודד.‏ אחד מהם,‏ אח ג׳ון בות’‏,‏ עזר לי לבשר לראשונה מבית לבית — הייתי אז בת 12.‏ כשהייתי בת 17 פניתי אליו בנוגע למילוי טופס בקשה לחלוציות,‏ והוא שוב עזר לי.‏ לא תיארתי לעצמי שדרכינו יצטלבו מאוחר יותר בחיי,‏ ותתפתח בינינו ידידות ארוכת ימים.‏

כחלוצה,‏ שירתתי רוב הזמן עם אחות דורותי ארונסון,‏ מבשרת בשירות מורחב שהייתה מבוגרת ממני ב־15 שנה.‏ בישרנו יחדיו עד שהוזמנה ללמוד בכיתה הראשונה של גלעד,‏ שנפתחה בשנת 1943.‏ לאחר מכן,‏ המשכתי לבשר לבדי כחלוצה.‏

להמשיך למרות התנגדות

שנות ה־40 היו שנים קשות עבורנו בשל האווירה הלאומנית שנוצרה בעקבות מלחמת העולם השנייה.‏ לא פעם כשבישרנו מבית לבית זרקו עלינו ביצים סרוחות,‏ עגבניות,‏ ואפילו אבנים!‏ התמודדנו עם מבחן אמונה גדול יותר כאשר הצגנו בפינת רחוב את כתבי העת המצפה ונחמה (‏היום,‏ עורו!‏‏)‏.‏ בהסתת גורמים דתיים,‏ ניגשו אלינו שוטרים ואיימו שיעצרו אותנו אם שוב נבשר בפומבי.‏

כמובן,‏ סירבנו להפסיק לבשר ולכן נלקחנו לחקירה בתחנת המשטרה.‏ לאחר ששוחררנו,‏ חזרנו לאותה פינת רחוב והצענו את אותן החוברות.‏ בעצת האחים האחראים,‏ ציטטנו את ישעיהו ס״א:‏1,‏ 2 כדי להגן על עמדתנו.‏ פעם אחת ניגש אליי שוטר צעיר.‏ הייתי אומנם לחוצה,‏ אך הצלחתי לצטט באוזניו את הפסוקים.‏ להפתעתי,‏ הוא חזר על עקבותיו ועזב את המקום!‏ נראה לי שהמלאכים הגנו עלינו.‏

יום בלתי נשכח

בשנת 1941 היה לי העונג לנכוח בכינוס בן שמונה ימים של עדי־יהוה שנערך בסנט לואיס,‏ מיזורי.‏ במהלך הכינוס,‏ ביקש אח רתרפורד מכל הילדים בגילים 5–18 להתאסף בחלק המרכזי של האיצטדיון.‏ אלפי ילדים התגודדו.‏ אח רתרפורד נופף לעברנו במטפחתו,‏ ואנו נופפנו לו בחזרה.‏ לאחר נאום בן שעה,‏ אמר:‏ ”‏כל הילדים המוכנים לעשות את רצון אלוהים ותומכים בממשלתו התיאוקרטית שבראשות ישוע המשיח,‏ ובזאת מסכימים לשמוע בקול אלוהים ובקול מלכו,‏ עימדו נא”‏.‏ כל 000,‏15 הילדים נעמדו כגוף אחד — הייתי ביניהם!‏ הנואם הוסיף:‏ ”‏כל אחד מכם שמתכוון לעשות כל שביכולתו כדי לספר לאחרים על מלכות אלוהים ועל הברכות שהיא תביא בכנפיה,‏ יאמר נא כן”‏.‏ השבנו ”‏כן”‏,‏ וכל הקהל פצח במחיאות כפיים סוערות.‏

אחר כך הוכרז על צאתו לאור של הספר ילדיםa (‏אנג׳)‏.‏ על הבמה השתרך טור ארוך של צעירים,‏ שקיבלו מאח רתרפורד עותק של הספר החדש.‏ זה היה מאוד מרגש!‏ רבים מאלה שקיבלו את הספר באותו כינוס,‏ עודם משרתים את יהוה במסירות ברחבי תבל ומבשרים על מלכות אלוהים ועל צדקתו (‏תהלים קמ״ח:‏12,‏ 13‏)‏.‏

לאחר ששירתתי לבד כחלוצה שלוש שנים,‏ כמה שמחתי על כך שהועברתי לשרת כחלוצה מיוחדת בצ׳אמברסבורג.‏ שם פגשתי את דורותיאה,‏ ועד מהרה לא ניתן היה להפריד בינינו.‏ היינו צעירות מלאות מרץ והתלהבות.‏ שתינו השתוקקנו להרחיב את פעילותנו בהטפת הבשורה,‏ ויחדיו יצאנו לחפש אחר אוצרות נצחיים (‏תהלים ק״י:‏3‏)‏.‏

מספר חודשים לאחר שהתחלנו לשרת כחלוצות מיוחדות,‏ פגשנו את אלברט מאן,‏ בוגר הכיתה הראשונה של גלעד.‏ היה זה זמן קצר לפני שנסע אל הארץ שאליה נשלח,‏ והוא עודד אותנו לגלות נכונות להישלח לכל ארץ שהיא.‏

לומדות יחדיו

דורה ודורותיאה:‏ תארו לעצמכם עד כמה היינו מאושרות להתחיל את הכשרתנו כשליחות.‏ ביום הראשון ללימודים נרשמנו אצל אלברט שרודר,‏ האח שנתן לאימה של דורותיאה 12 שנה קודם לכן את הספרים עיונים בכתבי־הקודש (‏אנג׳)‏.‏ גם ג׳ון בות’‏ היה שם.‏ הוא שירת כמשגיח ”‏חוות המלכות”‏,‏ שבה התנהל בית־הספר.‏ לימים,‏ שירתו שניהם כחברים בגוף המנהל של עדי־יהוה.‏

בבית־הספר גלעד למדנו את עמוקות המקרא,‏ וזכינו להכשרה מצוינת.‏ בכיתה שלנו היו 104 תלמידים,‏ כולל תלמיד ממקסיקו,‏ שהיה הזר הראשון שלמד בגלעד.‏ הוא ניסה לשפר את האנגלית שלו ואנחנו ניסינו ללמוד ספרדית.‏ היום שבו הודיע אח נתן ה.‏ נור באילו ארצות נשרת היה מרגש עד מאוד.‏ הרוב נשלחו למרכז ולדרום אמריקה;‏ אנחנו נשלחנו לצ׳ילה.‏

חיפוש אוצרות בצ׳ילה

כדי להיכנס לצ׳ילה היינו צריכות להשיג ויזה,‏ תהליך שנמשך לא מעט זמן.‏ לכן,‏ לאחר סיום הלימודים בינואר 1945 שירתנו במשך שנה וחצי כחלוצות בוושינגטון די־סי.‏ כשקיבלנו את הוויזות,‏ נסענו לצ׳ילה יחד עם שבעה בוגרי גלעד מכיתות קודמות.‏

כשהגענו לסנטיאגו הבירה,‏ קיבלו את פנינו מספר אחים משיחיים.‏ אחד מהם היה אלברט מאן,‏ אותו בוגר גלעד שחיזק את ידינו כמה שנים קודם לכן.‏ הוא הגיע לצ׳ילה שנה לפנינו יחד עם ג׳וסף פרארי,‏ בוגר הכיתה השנייה של גלעד.‏ היו אז פחות מ־100 מבשרים בכל צ׳ילה.‏ היינו להוטות להתחיל לחפש ולמצוא אוצרות נוספים,‏ כלומר,‏ את ישרי הלב.‏

נשלחנו לבית השליחים שבסנטיאגו.‏ החיים המשותפים עם שליחים רבים היו חוויה חדשה עבורנו.‏ בנוסף למכסת השעות שהיינו צריכים למלא,‏ כל השליחים נדרשו גם לבשל למשפחה פעם בשבוע,‏ וזה הוליד כמה רגעים מביכים.‏ לדוגמה,‏ יום אחד אפינו למשפחתנו הרעבה לחמניות לארוחת הבוקר.‏ אבל כשהוצאנו אותן מהתנור נדף מהן ריח נוראי.‏ הסתבר שהשתמשנו בסודה לשתייה במקום באבקת אפייה!‏ מישהו הכניס את הסודה לתוך צנצנת אבקת אפייה ריקה.‏

אבל הטעויות שעשינו בזמן שלמדנו ספרדית היו מביכות הרבה יותר.‏ לימדנו משפחה מרובת ילדים את המקרא,‏ והם כמעט הפסיקו ללמוד משום שלא הבינו את הספרדית שלנו.‏ אך הם קראו את הפסוקים בתרגומי המקרא שלהם,‏ וכך הצליחו ללמוד את האמת.‏ חמישה מהם הפכו לעדים.‏ בזמנו,‏ לא היו קורסים ללימוד שפה עבור שליחים חדשים.‏ לכן מייד התחלנו לבשר ותוך כדי כך ניסינו לקלוט את השפה מהאנשים שלהם בישרנו.‏

ניהלנו שיעורי מקרא רבים והיו שנענו לבשורה במהירות.‏ עם אחרים היינו צריכים להיות סבלניים יותר.‏ למשל,‏ צעירה בשם תרזה טילו הקשיבה לבשורת האמת ואמרה:‏ ”‏תחזרו בבקשה ותספרו לי עוד”‏.‏ חזרנו אליה 12 פעם ולא מצאנו אותה.‏ כעבור שלוש שנים נכחנו בכינוס שהתקיים בתיאטרון בסנטיאגו.‏ בצאתנו משם ביום ראשון בגמר הכינוס,‏ שמענו מישהי קוראת,‏ ”‏גברת דורה,‏ גברת דורה!‏”‏ הסתובבנו ומולנו עמדה תרזה.‏ היא ביקרה את אחותה שהתגוררה מעבר לרחוב ובאה לתיאטרון כדי לראות מה קורה שם.‏ כל כך שמחנו לפגוש אותה שוב!‏ התחלנו ללמד אותה את המקרא,‏ וזמן קצר לאחר מכן היא נטבלה.‏ לימים שירתה כחלוצה מיוחדת.‏ היום,‏ בערך לאחר 45 שנה,‏ היא עודנה משרתת בשירות מורחב (‏קהלת י״א:‏1‏)‏.‏

מציאת אוצרות ב”‏חולות”‏

בשנת 1959 נשלחנו לעיר פּוּנְטָה אַרֶנַס (‏מספרדית:‏ ”‏נקודת החולות”‏)‏.‏ העיר שוכנת בקצה הדרומי ביותר של קו החוף של צי’‏לה,‏ המשתרע לאורך 300,‏4 קילומטר.‏ פּוּנְטָה אַרֶנַס שוכנת באזור מיוחד.‏ בחודשי הקיץ הימים ארוכים,‏ ויש אור עד לשעה 30:‏23 בלילה.‏ הדבר איפשר לנו לבשר במשך שעות רבות,‏ אך ידענו לא מעט קשיים מפני שהקיץ הביא עימו גם רוחות חזקות מכיוון אנטארקטיקה.‏ חודשי החורף,‏ לעומת זאת,‏ קרים והימים קצרים.‏

בכל אופן,‏ לפּוּנְטָה אַרֶנַס יש קסם מיוחד.‏ במהלך הקיץ מתכסים שמי המערב במעטה של ענני גשם.‏ מדי פעם,‏ הם מורידים על ראשך מטחי גשם עזים,‏ אבל אז באה הרוח ומייבשת אותך.‏ אחר כך,‏ השמש מגיחה מבעד לעננים ומביאה איתה קשת יפהפייה.‏ לעתים למשך מספר שעות,‏ מופיעה הקשת ונעלמת לסירוגין,‏ כשקרני השמש מבליחות מבעד לענני הגשם (‏איוב ל״ז:‏14‏)‏.‏

באותם ימים לא היו מבשרים רבים בפּוּנְטָה אַרֶנַס.‏ הייתה שם קהילה מקומית קטנה שאסיפותיה נוהלו בידי אחיות,‏ ויהוה בירך את מאמצינו.‏ ביקרנו שם כעבור 37 שנה,‏ ומה מצאנו?‏ שש קהילות משגשגות ושלושה אולמי מלכות יפים.‏ עד כמה אנו מאושרות שיהוה איפשר לנו למצוא אוצרות רוחניים באותם חולות דרומיים!‏ (‏זכריה ד׳:‏10‏)‏.‏

אוצרות נוספים ב’‏חוף הרחב’‏

לאחר שלוש שנים וחצי בפּוּנְטָה אַרֶנַס,‏ נשלחנו לשרת בעיר הנמל וַלְפַּרַאִיסו.‏ העיר שוכנת על 41 גבעות הפרושות מסביב למפרץ,‏ וצופָה על האוקיינוס השקט.‏ בישרנו בעיקר באחת מהגבעות,‏ פְּלָיַיה אָנְצָ’‏ה (‏מספרדית:‏ ”‏חוף רחב”‏)‏.‏ במשך 16 שנות שירותנו שם,‏ היינו עדות להתקדמותם הרוחנית של אחים צעירים המשרתים כיום כמשגיחים נודדים וכזקני־קהילה משיחיים ברחבי צ׳ילה.‏

יעד שליחותנו הבא היה העיר וִינִיָה דְל מַאר.‏ לאחר ששירתנו שם שלוש שנים וחצי פקדה את האזור רעידת אדמה שגרמה לנזקים בבית השליחים.‏ בעקבות זאת חזרנו לסנטיאגו,‏ היכן שהתחלנו את שליחותנו 40 שנה קודם לכן.‏ דברים השתנו.‏ עד אז נבנו כבר מבני סניף חדשים,‏ ובניין הסניף הקודם הוסב למעונם של כל השליחים שנשארו בצ׳ילה.‏ מאוחר יותר,‏ הוא שימש כבית־ספר להכשרת משרתים.‏ גם הפעם נהג עימנו יהוה בחסד.‏ חמישה מאיתנו,‏ שהיו שליחים קשישים,‏ הוזמנו לגור בבית־אל.‏ בכל שנותינו בצ׳ילה שירתנו ב־15 מקומות שונים,‏ וראינו איך 100 מבשרים הפכו ליותר מ־000,‏70 מבשרים!‏ עד כמה שמחנו לחפש אוצרות בצ׳ילה במשך 57 שנה!‏

שתינו חשות מבורכות מאוד על כך שיהוה איפשר לנו למצוא אנשים רבים — אוצרות של ממש — הממשיכים לשמש ככלים בידיו.‏ לאחר יותר מ־60 שנה שבהן אנחנו משרתות את יהוה ביחד,‏ אנו מזדהות עם מילותיו המרגשות של דוד המלך:‏ ”‏מה רב טובך,‏ אשר צפנת ליראיך”‏ (‏תהלים ל״א:‏20‏)‏.‏

‏[‏הערת שוליים]‏

‏[‏תמונות בעמוד 9]‏

דורותיאה ב־2002 ובפעילות הבישור ב־1943

‏[‏תמונה בעמוד 10]‏

מבשרת ברחובות בפורט דודג’‏ שבאַיוֹבָה,‏ 1942

‏[‏תמונה בעמוד 10]‏

דורה,‏ 2002

‏[‏תמונה בעמוד 12]‏

דורותיאה ודורה מחוץ לבית השליחים הראשון שלהן בצ׳ילה,‏ 1946