‏’‏התורה הייתה אומנת המדריכה אותנו’‏

כמה ילדים עומדים על חשיבות החוקים והמשמעת?‏ אך מעטים.‏ בעיניהם הגבלות הן דבר מרגיז ומייגע.‏ אולם מי שמתפקידם לעזור לצעירים יודעים שהשגחה נאותה הינה דבר חיוני.‏ קרוב לוודאי שבחלוף השנים יעריכו מרבית הצעירים את ההדרכה שקיבלו.‏ השליח פאולוס נעזר בדמות של אדם השומר על ילדים להמחשת היבט מסוים בהתפתחות היחסים בין יהוה אלוהים לבין עמו.‏

מספר משיחיים בני המאה הראשונה,‏ תושבי הפרובינציה הרומית גלטיה,‏ טענו בתוקף שאלוהים נוטה חסד אך ורק למי ששומרים את תורת משה.‏ השליח פאולוס ידע כי תפיסה זו אינה נכונה,‏ הואיל ואלוהים האציל מרוח הקודש על מספר אנשים שמעולם לא שמרו את התורה (‏מעשי השליחים ט״ו:‏12‏)‏.‏ לכן ראה פאולוס לנכון לתקן תפיסה מוטעית זו,‏ ולשם כך השתמש בדימוי.‏ באיגרתו אל המשיחיים בגלטיה כתב שהתורה הייתה ”‏אומנת המדריכה אותנו אל המשיח”‏ (‏גלטים ג׳:‏24‏)‏.‏ לדברי חוקר אחד,‏ דמות האומֵן היא דמות בעלת ”‏רקע קדום ועשיר”‏.‏ הבנת רקע זה תבהיר את דברי פאולוס.‏

האומן ותפקידיו

בבתים אמידים רבים בקרב היוונים,‏ הרומאים ואולי גם בקרב היהודים,‏ היו אומְנים שתפקידם היה להשגיח על הילדים מהינקות ועד הבגרות.‏ בדרך כלל היה האומן עבד בא בימים שזכה לאמון אדונו.‏ הוא שימש כמלווה אשר דאג לבטחון הילד וּוִידא שרצון האב עבור הבן ייעשה.‏ מבוקר ועד ערב ליווה האומן את בן חסותו לכל מקום שהלך,‏ דאג לנקיונו,‏ לקח אותו לבית־הספר,‏ כשהוא נושא תכופות את ספריו ואת שאר חפציו,‏ ועזר לו בלימודיו.‏

במרבית המקרים לא היה האומן מורה בית־ספר.‏ הוא לא הקנה לבן חסותו חינוך עיוני פורמלי,‏ אלא פשוט,‏ בתור האחראי על הילד,‏ הוציא לפועל את הנחיות האב.‏ יחד עם זאת,‏ האומן השגיח על בן חסותו והטיל עליו משמעת.‏ בין היתר לימדוֹ דרך ארץ,‏ גער בו ואף נקט ענישה גופנית כשנהג באופן בלתי הולם.‏ כך למעשה הדריך אותו בעקיפין.‏ כמובן,‏ האב והאם היו המחנכים העיקריים של הילד.‏ אך עם השנים לימד אותו האומן שעליו ללכת ברחוב ביציבה נכונה,‏ שעליו לעטות את גלימתו,‏ לשבת ולאכול כיאות ושעליו לקום מפני שיבה,‏ לאהוב את הוריו ועוד כהנה וכהנה.‏

הפילוסוף היווני אַפְּלָטוֹן (‏428–348 לפה״ס)‏ סבר בכל תוקף כי יש לרסן גחמות ילדותיות.‏ הוא כתב:‏ ”‏כשם שאין להניח לצאן או לכל בהמה אחרת להיות בלא רועה,‏ כך אל־נא יושארו ילדים בלא מדריך [‏אומן]‏,‏ ועבדים בלא אדון”‏.‏ אולי השקפה זו נשמעת קיצונית,‏ אבל כך על כל פנים ראה זאת אפלטון.‏

בשל נוכחותו המתמדת נתפס האומן כמשגיח נוקשה המשליט משמעת בקשיחות ומטיח אינסוף האשמות קטנוניות,‏ מרגיזות ולא־יעילות.‏ למרות זאת,‏ האומן סיפק הגנה,‏ הן מוסרית והן פיזית.‏ אפיאנוס,‏ היסטוריון יווני בן המאה השנייה לספירה,‏ מספר על אומן אחד שבדרך לבית־הספר עם בן חסותו כרך את זרועותיו סביב הילד כדי להגן עליו מפני מבקשי נפשו.‏ ומשלא הסכים לשחררו,‏ נרצחו שניהם.‏

הפריצות הייתה נפוצה בעולם ההלניסטי.‏ ילדים,‏ במיוחד בנים,‏ היו זקוקים להגנה מפני ניצול מיני.‏ משום כך,‏ האומן נכח בשיעורים של הילד כיוון שמורים רבים לא היו ראויים לאמון.‏ לִיבַּנִיוּס,‏ נואם יווני מהמאה הרביעית לספירה,‏ אף אמר שהיה על האומְנים לשמש כ”‏שומרי הנערים הנמצאים בימי פריחתם”‏ ו”‏להרחיק מחזרים בלתי רצויים — לסלקם ולמנוע מהם להתקרב אל הנערים ולהתרועע עימם”‏.‏ אומְנים רבים זכו לכבוד מצד בני חסותם.‏ נמצאו מצבות זיכרון של אומנים המעידות על הכרת התודה והאהבה שעדיין רחשו להם בני חסותם לשעבר גם בבגרותם.‏

התורה בתור אומנת

מדוע דימה השליח פאולוס את תורת משה לאומנת?‏ מדוע דימוי זה הולם במיוחד?‏

קודם כול,‏ לתורה היה אופי הגנתי.‏ פאולוס ציין שהיהודים ’‏נשמרו תחת יד התורה’‏.‏ הם היו כביכול תחת חסותה של אומנת (‏גלטים ג׳:‏23‏)‏.‏ התורה נגעה בכל פן בחייהם.‏ היא שמה רסן על תשוקותיהם הבזויות ועל תאווֹת הבשר שלהם.‏ היא הנחילה להם דפוסי התנהגות ותמיד הוכיחה אותם על שגיאותיהם,‏ כך שכל אחד מבני ישראל היה מודע למגרעותיו.‏

נוסף על כך,‏ התורה הגנה על העם מפני השפעות משחיתות,‏ כמו דפוסי התנהגות נלוזים ומנהגים דתיים מתועבים שרווחו בקרב עמי הסביבה.‏ לדוגמה,‏ צו אלוהים האוסר נישואי תערובת עם עובדי אלילים היה חיוני לשמירה על רווחתו הרוחנית של העם ככלל (‏דברים ז׳:‏3,‏ 4‏)‏.‏ חוקים מעין אלה הגנו על הטוהר הרוחני של עם אלוהים ונועדו לעזור להם לזהות את המשיח.‏ הם בהחלט העידו על אהבה מצד אלוהים.‏ משה הזכיר לבני עמו:‏ ”‏כאשר יְיַסֵר איש את בנו,‏ יהוה אלוהיך מייסרך”‏ (‏דברים ח׳:‏5‏)‏.‏

היבט חיוני בדימוי שהביא פאולוס הוא שסמכות האומן הינה זמנית.‏ משבגר הילד לא היה עוד נתון למרות האומן.‏ ההיסטוריון היווני כְּסֶנוֹפוֹן (‏431–352 לפה״ס)‏ כתב:‏ ”‏כאשר הופך אדם מילד קטן לעלם,‏ משחררים אותו מן [‏האומן]‏ שלו ומן [‏המורה]‏ שלו;‏ אין הוא עוד כפוף להם,‏ והוא רשאי לבחור את דרכו שלו”‏.‏

כך היה גם לגבי סמכותה של תורת משה.‏ תפקידה היה זמני — ”‏למען ייוודע הפשע כי רב הוא,‏ עד כי יבוא הזרע [‏ישוע המשיח]‏”‏ (‏גינ׳‏‏)‏.‏ השליח פאולוס הסביר שעבור היהודים התורה הייתה ’‏אומנת המדריכה אל המשיח’‏.‏ כדי לזכות בחסד אלוהים,‏ היה על היהודים בני דורו של פאולוס להכיר בתפקידו של ישוע במטרת אלוהים.‏ היו מקרבם שעשו כן,‏ ובזאת מילאה האומנת את תכליתה (‏גלטים ג׳:‏19,‏ 24,‏ 25‏)‏.‏

התורה שנתן אלוהים לבני ישראל הייתה מושלמת.‏ היא מילאה עד תום את המטרות שהועיד לה אלוהים — להגן על עמו ולעזור להם להיות מודעים לאמות המידה הגבוהות שלו (‏רומים ז׳:‏7–14‏)‏.‏ התורה הייתה אומנת טובה.‏ אולם ייתכן כי היו מבין הכפופים לה שראו בדרישותיה מעמסה מעיקה.‏ אי לכך,‏ פאולוס כתב שכאשר מלאה העת שקבע אלוהים,‏ ’‏פדה אותנו המשיח מקללת התורה’‏.‏ התורה הייתה ’‏קללה’‏ אך ורק במובן זה שהיא דרשה מהיהודים כבני אדם לא־מושלמים לציית לחוקים שלא היה בכוחם לשמור לחלוטין.‏ היא דרשה שיקיימו טקסי פולחן בהקפדה רבה על כל פרט ופרט.‏ אך יהודי שקיבל את האמצעי הנעלה יותר,‏ קורבן הכופר של ישוע,‏ לא צריך היה להוסיף להיכנע להגבלות שהטילה האומנת (‏גלטים ג׳:‏13;‏ ד׳:‏9,‏ 10‏)‏.‏

ובכן,‏ פאולוס השווה את תורת משה לאומנת כדי להבליט את אופייה ההשגחתי ואת טבעה הזמני.‏ ניתן לזכות בחסד יהוה לא על־ידי ציות לתורה,‏ אלא על־ידי הכרה בתפקיד ישוע ואמונה בו (‏גלטים ב׳:‏16;‏ ג׳:‏11‏)‏.‏

‏[‏תיבה/‏תמונה בעמוד 21]‏

‏”‏אפוטרופוסים ואנשים המופקדים על הבית”‏

מלבד דימוי האומנת השתמש השליח פאולוס ב”‏אפוטרופוסים”‏ וב”‏אנשים המופקדים על הבית”‏ כדימויים נוספים.‏ בגלטים ד׳:‏1,‏ 2 נאמר:‏ ”‏כל עוד היורש קטין אין הוא שונה מעבד,‏ אף כי הוא אדון כל הנחלה.‏ ואולם הוא נתון למרות של אפוטרופוסים ואנשים המופקדים על הבית עד למועד שקבע אביו”‏.‏ תפקידיהם של ”‏אפוטרופוסים”‏ ושל ”‏אנשים המופקדים על הבית”‏ היו שונים מתפקידי האומן,‏ אך בעיקרו של דבר רצה פאולוס להבהיר את אותה הנקודה.‏

לפי המשפט הרומי,‏ ה’‏אפוטרופוס’‏ התמנה על־פי חוק להשגיח על יתום קטין ולנהל את ענייניו הכספיים עד הגיעו לבגרות.‏ פאולוס אומר,‏ אם כן,‏ שאף כי תיאורטית היה הילד ”‏אדון כל הנחלה”‏,‏ לא היה הוא שונה מעבד במובן זה שלא הייתה לו שום זכות לגביה כל עוד היה ילד.‏

מאידך,‏ האדם ’‏המופקד על הבית’‏ היה סוכן הממונה על העניינים הכספיים של הבית.‏ ההיסטוריון היהודי יוסף בן מתתיהו מספר על צעיר ששמו הורקנוס אשר ביקש מאביו לכתוב מכתב שיְיַפֶּה את כוחו של הסוכן לתת לו,‏ להורקנוס,‏ כסף לקניית כל הנחוץ לו.‏

לפיכך,‏ כאדם הנתון להשגחת האומן,‏ כך גם הכפוף ל’‏אפוטרופוס’‏ או לאדם ’‏המופקד על הבית’‏ היה במצב של חירות מוגבלת כל עוד היה קטין.‏ עד העת שקבע אביו,‏ התנהלו חיי הילד בידי אחרים.‏

‏[‏תמונה בעמוד 19]‏

ציור על כד יווני עתיק המתאר אומן ובידו מקל

‏[‏שלמי תודה]‏

Athens ,‏National Archaeological Museum

‏[‏תמונה בעמוד 19]‏

תמונה על ספל מהמאה החמישית לפה״ס,‏ ובה רואים אומן (‏אוחז במקל)‏ המשגיח על בן חסותו בשעה שזה לומד שירה ומוזיקה

‏[‏שלמי תודה]‏

NY ,‏Bildarchiv Preussischer Kulturbesitz/Art Resource