מנקודת המבט המקראית
האם המשיחיים צריכים לבשר?
אולי בשל החינוך שקיבלת או התרבות שגדלת בה אין זה מקובל בעיניך לדבר על ענייני דת מחוץ לחוג המשפחה או מחוץ למסגרת בית התפילה. ולכן, אולי אתה מתרגז אם מישהו בא לביתך מבלי שיוזמן וספר מקרא בידו. יש שגיבשו לעצמם דעה זו עקב מעשי האלימות שהכתימו את תולדות הדת, מעשים שנעשו במסווה של הצלת נפשות.
בדברי ימי עמים רבים מסופר על המרות דת המוניות שלא נעשו מתוך אהבת המשיח אלא מכוח החרב. רבים ירדו למחתרת, ברחו מביתם ומארצם ואף איבדו את חייהם — חלקם אף הועלו על המוקד — ובלבד שלא להמיר את דתם לזו של רודפיהם.
כתבי־הקודש אינם תומכים בהמרת דת מאונס. אם כן, האם המסקנה היא שאסור לך לשתף אחרים באמונתך הדתית? התשובה מצויה במקרא.
ללמד בסמכותיות
ראשית, תן דעתך לדוגמה שהציב ישוע המשיח. הוא היה מורה בחסד עליון שהשפיע על חיי מאזיניו (יוחנן י״ג:13, 15). בדרשת ההר לימד בפשטות, אך מסריו היו רבי עוצמה. כתוצאה מכך, ”השתומם המון העם על תורתו, כי לימד אותם כבעל סמכות” (מתי ז׳:28, 29). היום, כעבור 000,2 שנה בערך, משנתו עדיין משפיעה על חייהם של בני אדם. הד להשקפה זו ניתן למצוא בדבריו של פרופסור הנס דיטר בטס: ”ההשפעה של דרשת ההר חוצה את גבולות היהדות והנצרות ומתעלה על תרבות המערב”.
זמן קצר לפני עלייתו השמיימה, נתן ישוע מצווה שתבטיח שמלאכת ההוראה שהחל בה תימשך אחרי מותו ואף תתרחב (יוחנן י״ד:12). הוא הורה לתלמידיו ללכת לאנשים מכל הגויים ’וללמד אותם לשמור את כל מה שציווה’. את המטרה העיקרית של המשימה הבהיר ישוע באומרו: ”לכו ועשו תלמידים” (מתי כ״ח:19, 20, ע״ח; מעשי השליחים א׳:8).
ראה גם את דוגמתו של השליח פאולוס. לאחר שהפך למשיחי, לא היסס לחלוק את אמונתו החדשה (מעשי השליחים ט׳:17–19, 22). היה זה ממנהגו לדבר בבתי כנסת ’ולהסביר ולהוכיח כי המשיח היה צריך לסבול ולקום מן המתים’. הוא ”דרש לפניהם מתוך הכתובים” במיומנות כדי ’לשכנע הן יהודים והן יוונים’. ספר עיון אחד מציין שהמילה היוונית שתורגמה ל”שִיכנע” משמעה ”הביא לידי שינוי דעה מכוח ההיגיון או מכוח שיקולים מוסריים”. עקב הסבריו ההגיוניים, פאולוס ”שיכנע... המון רב” (מעשי השליחים ט״ו:3; י״ז:1–4, 17; י״ח:4; י״ט:26).
כפייה או שכנוע?
המונח ”המרת דת” משמש בימינו לעתים ככינוי לשינוי דת בכפייה. המקרא אינו תומך בקו פעולה זה. הוא מלמד שהאדם ניחן בבחירה חופשית עם הזכות והאחריות לבחור כיצד לחיות את חייו. הדבר כולל את ההחלטה כיצד לעבוד את אלוהים (דברים ל׳:19, 20; יהושע כ״ד:15).
ישוע כיבד את הזכות האלוהית הזו ולא השתמש בכוחו ובסמכותו האדירים כדי לכפות את דעותיו (יוחנן ו׳:66–69). כדי להניע את מאזיניו לפעולה הוא השתמש בטיעונים משכנעים, במשלים ובשאלות שעודדו אותם להביע את השקפתם. הכול במטרה למצוא מסילות ללבם (מתי י״ג:34; כ״ב:41–46; לוקס י׳:36). ישוע לימד את תלמידיו לכבד את הזולת באותו אופן (מתי י׳:14).
אין ספק שפאולוס ראה בישוע מודל לחיקוי במלאכת ההטפה. הוא שיכנע את מאזיניו בטיעונים מקראיים מבוססים, ועם זאת כיבד את רגשותיהם ואת דעותיהם (מעשי השליחים י״ז:22, 23, 32). הוא הבין שהמניע הנכון שצריך לדחוק בנו לשרת בפועל את הבורא הוא אהבה לאלוהים ולמשיח (יוחנן ג׳:16; כ״א:15–17). לפיכך, החלטתנו בנידון היא החלטה אישית.
החלטה אישית
אדם בר דעת בבואו להחליט החלטות גדולות, כמו איזו דירה לקנות, היכן לעבוד ואיך לגדל את ילדיו, לא יקבל החלטה באופן אימפולסיבי. לפני שיחליט, הוא יבחן את האפשרויות, יחשוב על המסקנות וסביר להניח שיתייעץ עם אחרים.
ההחלטה כיצד לעבוד את אלוהים ראויה לזמן ולמאמצים רבים יותר מכל החלטה אחרת בחיים. החלטה זו תשפיע על כל מהלך חיינו כיום, וחשוב מכך, היא תשפיע על סיכויינו לחיות חיי־נצח בעתיד. יהודי בראה במאה הראשונה הבינו זאת היטב. השליח פאולוס הבהיר להם אישית את הבשורה הטובה, ובכל זאת בדקו הם היטב את הכתובים יום יום כדי לראות אם מה שהם לומדים הוא אכן אמת לאמיתה. עקב כך, ”האמינו רבים מהם” (מעשי השליחים י״ז:11, 12).
עדי־יהוה ממשיכים כיום במלאכת ההוראה ועשיית התלמידים שהנהיג ישוע (מתי כ״ד:14). הם מכבדים את זכותו של כל אדם לבחור בדתו. עם זאת, הם נוהגים על־פי הדוגמה המקראית וחולקים את אמונתם הדתית עם אחרים. העדים משתמשים בטיעונים הגיוניים מתוך המקרא במסגרת פעילות שנחשבת בעיניהם לפעילות מצילת חיים (יוחנן י״ז:3; טימותיאוס א׳. ד׳:16).