האם הבלתי־ייאמן יתרחש?
לנוכח איומן של התקפות־הנגד המחרידות, יש הגורסים שאין זה מתקבל על הדעת שמדינה כלשהי תפתח במלחמה גרעינית. אך, פיתוח אמצעי־הלוחמה בעת האחרונה מראה, ש”מאזן האימה” או ”גורם ההרתעה” אינם מהווים יסוד ממשי לביטחון.
לא רק פעם אחת, אלא שלוש פעמים במשך פחות משנה, דיווח מחשב בארה״ב כי טילים סובייטים נעים בכיוון אמריקה. מיד קיבלו צוותי המפציצים 111–FB ו־52־B הוראה להתניע את המטוסים, הוכרז על מצב כוננות בצי הצוללות הגרעיניות של ארה״ב, וכן בקרב הצוותים מפעילי טילי ה’000,1 מינוטמן’ של אמריקה. בכל אחת משלוש הפעמים נתגלה שהמחשב טעה. פעמיים נמצא, שאזעקות־השווא נגרמו עקב ליקוי במעגל אלקטרוני בשווי 46 סנט. צוותי המפציצים, הצוללות והטילים קיבלו הוראה לבטל את מצב הכוננות ... עד לפעם הבאה.
”הבעיה כאן איננה ליקוי טכני, אלא אובדן צלילות־הדעת,” כתב העיתון ניו־יורק טיימס. מספר אנשי־צבא סבורים, שאין הם יכולים להרשות לעצמם להמתין עד שטילי אויב חשודים יגיעו, בטרם יהיה סיפק בידם לפתוח בהתקפת־נגד. כתוצאה מכך, הולכת וגדלה הסכנה שאזעקות־שווא יגרמו לפעולת־תגמול. בעולם עצבני, שכל מחשבתו היא הפעלת כוח־נגדי, עלולה מלחמת־עולם שלישית לפרוץ פשוט בשל טעות. אין זה מרגיע ביותר, לא כן?
כאמור, מידת הדיוק של טילים בין־יבשתיים השתפרה לאין־ערוך בשנים האחרונות. כתב־העת Nation (אומה) מציין מדוע יש לכך השלכות מזעזעות:
”יתר על כן: סוג הנשק שמפתחת עתה ארה״ב מרמז על יותר מאשר ’גורם הרתעה’ בלבד. טיל ה”קרוז”, כאשר יהיה מוכן לשיגור, יהיה מסוגל לפגוע בתחום של 15 עד 30 מטר ממטרה הרחוקה יותר מ־000,3 קילומטר.... העניין הוא, שכלי־משחית בעלי דיוק כה גבוה אינם מיועדים ל’פגיעה שנייה’, היינו, להתקפת־נגד על ערים ומרכזי אוכלוסין. אפילו פצצה המסוגלת לפגוע בתחום של כקילומטר מן המטרה, כבר נחשבת ליותר מאשר ’גורם הרתעה’. הדיוק נעשה חשוב כאשר מדינה מתכננת התקפת־פתע ראשונה, שתשלול מן האויב את יכולת התגובה. ככל שהדיוק גדול יותר, כן קטן מספר הפצצות הדרושות להשמדת המיתקנים התת־קרקעיים להחזקת טילים, המוגנים על־ידי אלפי טון פלדה וביטון.” — 27 במאי, 1978.
כמו־כן, גדל והולך מספר המדינות המפתחות נשק גרעיני. על הסכנה הברורה הטמונה בכך, אומרת THE BULLETIN OF THE ATOMIC SCIENTISTS (חוברת מדעני האטום): ”האמונה הרווחת היא, שככל שקיים יותר נשק גרעיני, כן גדל הסיכוי שתפרוץ מלחמה גרעינית. ... הטכנולוגיה של ייצור נשק גרעיני כה נפוצה כיום, שהדאגה הנוכחית היא שאירגוני־טרור ייצרו חומרי־נפץ גרעיניים — לא כל שכן ממשלות.” — ספטמבר 1979.
האם יכולים מדינה מתפתחת, או אירגון כלשהו, לבנות פצצת־אטום, אם יימצא ברשותם פלוטוניום? בשנת 1978 עלה לכותרות סטודנט מיכללה בארה״ב, כמי שתיכנן פצצת־אטום בעזרת מיסמכים שהוסר מעליהם איפול, אשר כל מאן־דהו יכול לרכשם תמורת 25 דולר. מומחים אישרו אז, שהפצצה ’היתה בעלת סיכויים טובים לפעול’. הסטודנט הסביר לאחר־מכן, שלא התכוון לבנות פצצה כלשהי, אלא ”כל מה שביקש הוא להוכיח שאם סטודנט מן השורה מסוגל לתכנן פצצה גרעינית — גם טרוריסט בעל יוזמה יכול לעשות כן.” — סופשבוע של מעריב, מ־31 באוקטובר, 1980, עמוד 16.
כאשר מדינות, בעלות מאגרי־תחמושת מעוררי־חרדה, נעשות מעורבות בסיכסוכים המעמידים בסכנה את האינטרסים החיוניים ביותר שלהן, האין אתה חושש שאחת מהן תשתמש בנשק גרעיני, בלא להתחשב בתוצאות? אם כן, הרי שאינך בודד בתחושתך.
ועידות המשמיעות קול־אזהרה
שלושים מדענים, אנשי־צבא ויועצים מדיניים, מעשר מדינות, התכנסו למשך מספר ימים במאי 1978, בדלתיים סגורות, בטורונטו, קנדה, כדי לדון בכובד־ראש על הנושא, ”הסכנה מפני מלחמה גרעינית עד לשנת 2000.” ”העובדה המזעזעת ביותר בוועידה,” הכריז היושב־ראש ג׳ון פולניי, ”היתה תחושת ההסכמה ההדדית של משתתפיה, שהולכת וגוברת סכנת מלחמה גרעינית.” בכינוסים אחרים של מומחים, שנערכו מני אז, כולל ”הוועידה הראשונה למלחמה גרעינית” שהתקיימה בארה״ב עם למעלה מ־300 משתתפים, הגיעו הנוכחים לאותה מסקנה.
אפילו אחד מ”אנשי סודו” של נשיא ברה”מ, ברז׳נייב, הביע דאגה מפני העתיד הקרוב, במסרו: ”הדעה הרווחת בברה”מ היא, שיש צורך לנקוט צעדים ללא־דיחוי, שאם לא כן עלולה לפרוץ מלחמה.” (ההדגשה שלנו)
מכיוון שונה לחלוטין מגיעים גילויי דעת ממספר מפתיע של אנשי־דת, שגם הם מאמינים בקירבתה של מלחמה גרעינית. הללו טוענים, שמסקנותיהם מבוססות על המקרא. למשל, פרופסור דתי, בהעירו על הפסוק ’באש קנאתי תיאכל כל הארץ’, הצהיר: ”מיצבורי הפצצות הגרעיניות כיום מעניקים לפסוק הזה נופך של מציאותיות.” — צפניה ג׳:8.