מאבקנו על הזכות לבשֵׂר

גרייס מרש מספרת

לפני כמה שנים ראיינה אותי פרופסור ניוטון,‏ אז פרופסור־חבר במכללת הנטינגדון במונטגומרי,‏ אלבמה,‏ בקשר לאירועים שהתרחשו לפני יותר מ־50 שנה.‏ משפט שבו עלתה לדיון פעילותי כמבשרת מטעם עדי־יהוה,‏ הגיע ב־1946 להכרעת בית המשפט העליון של ארצות־הברית.‏ זיכרונות רבים הציפו אותי בעקבות התעניינותה של פרופסור ניוטון באירועים אלו.‏ אספר תחילה על ילדותי.‏

נולדתי ב־1906 ברנדולף,‏ אלבמה,‏ ארה״ב,‏ דור רביעי במשפחה של תלמידי־מקרא,‏ שמם של עדי־יהוה בימים ההם.‏ לואיס וולדרופּ,‏ אבי סבי,‏ וסים וולדרופּ,‏ סבי,‏ נטבלו כתלמידי־מקרא בסוף המאה ה־19.‏

ג׳וזף,‏ בנו של סים וולדרופּ,‏ היה אבי.‏ נערה ששמה בֶּל קיבלה מג׳וזף ספרון שהציג את עיקר האמונה הכנסייתי של אש גיהינום במערומיו.‏ היא התרשמה מאוד.‏ הדברים שקראה הלהיבו אותה והיא נתנה גם לאביה לקרוא את הספרון.‏ גם בו ניעורה סקרנות.‏ לימים,‏ נשא ג׳וזף את בֶּל לאשה,‏ ונולדו להם שישה ילדים.‏ הייתי הבת השנייה.‏

ערב ערב היה אבי מקבץ את המשפחה ליד האח ומקריא קטעים מהמקרא ומחוברת המצפה.‏ כשסיים,‏ כרענו כולנו ברך ואבא נשא תפילה מעומק לבו.‏ מדי שבוע נסענו כמה קילומטרים בעגלה רתומה לסוסים לאסיפה של תלמידי־המקרא בביתו של סבא סים.‏

הילדים בבית־הספר לעגו לנו וקראו לנו ראסליסטים.‏ אבל לא ראיתי בזה עלבון,‏ מכיוון שהערכתי מאוד את צ׳ארלס טייז ראסל,‏ הנשיא הראשון של חברת המצפה לכתבי־קודש ועלונים.‏ עד כמה נרגשתי לראותו במו־עיניי בכינוס בברמינגהם,‏ אלבמה,‏ ב־1914!‏ אני עדיין זוכרת אותו עומד על הבמה ומסביר את ה”‏פוטו־דרמה של הבריאה”‏,‏ תוכנית שקופיות ותמונות נעות.‏

ב־1920,‏ עברה משפחתי לרוברטסדייל,‏ עיירה השוכנת מזרחית למובּיל,‏ אלבמה.‏ כעבור חמש שנים נישאתי להרברט מרש.‏ הרברט ואני עקרנו לשיקגו,‏ אילינוי,‏ שם נולד כעבור זמן קצר בננו ג׳וזף הרולד.‏ למרבה הצער,‏ התרחקתי מהדת שעל ברכיה גדלתי,‏ אך היא נותרה בלבי.‏

נקיטת עמדה לצד האמת המקראית

ב־1930,‏ קרה מקרה שזעזע אותי וגרם לי להתעשת.‏ ראיתי את בעל הבית שלנו דוחף תלמיד־מקרא במורד המדרגות.‏ כעסתי מאוד ודיברתי איתו על התנהגותו.‏ הוא אמר לי חד־משמעית שאם אזמין את האיש לדירתנו,‏ בעלי ואני נצטרך לעזוב.‏ ברור מאליו שמייד הזמנתי את תלמיד־המקרא לביתי לכוס תה.‏

בעלי ואני נכחנו באסיפה של תלמידי־המקרא ביום ראשון באותו שבוע ושמחנו לפגוש את ג׳וזף פ.‏ רתרפורד,‏ שהתמנה לנשיא חברת המצפה בעקבות מות ראסל.‏ רצה המקרה ורתרפורד ביקר אז בשיקגו.‏ מאורעות אלו עוררו בי את הרצון לשוב לפעילות בשירות המשיחי.‏ זמן קצר לאחר מכן,‏ חזרנו לרוברטסדייל,‏ אלבמה.‏

בכינוס בקולומבוס,‏ אוהיו,‏ ב־1937,‏ החלטתי לשרת כחלוצה (‏כך נקראים עדי־יהוה המבשרים במלוא זמנם)‏.‏ כעבור זמן,‏ נטבל בעלי הרברט,‏ ולא חלף זמן רב והוא התמנה למשגיח היושב־ראש בקהילת רוברטסדייל.‏ בננו הרולד התלווה אלי בדרך כלל לשירות מבית לבית.‏

ב־1941,‏ קיבלתי הזמנה לשרת כחלוצה מיוחדת בברוקהֵיבן,‏ מיסיסיפי.‏ ויולט בבן,‏ אחות משיחית מניו אורלינס,‏ היתה שותפתי.‏ נענינו לאתגר ולקחנו את הקרוואן ואת הילדים לברוקהֵיבן,‏ שם קבענו את מקומנו.‏ הבעלים היו אמורים להצטרף בעתיד.‏

בהתחלה,‏ השירות היה מוצלח והרולד ובתה של ויולט הסתדרו יפה בבית־הספר.‏ אך לאחר שהפציצו היפנים את פרל הרבור בדצמבר 1941 וארצות־הברית הכריזה מלחמה,‏ השתנתה התגובה לפעילותנו מן הקצה אל הקצה.‏ רוח הפטריוטיות נשבה בעוז וחשש מפני קשירת קשר ריחף באוויר.‏ הואיל ושמרנו על ניטרליות פוליטית,‏ התייחסו אלינו בחשדנות ואפילו טענו שאנחנו מרגלות גרמניות.‏

הרולד סולק מבית־הספר בשל סירובו להשתתף בטקס הצדעה לדגל.‏ המורה שלו אמר לי שהרולד הוא ילד חכם ומחונך,‏ אבל המנהל סבור שהוא משמש דוגמה רעה משום שלא הצדיע לדגל.‏ מפקח בתי־הספר כל־כך כעס על החלטת המנהל והמועצה הפדגוגית,‏ עד שהתפטר והציע לממן להרולד לימודים בבית־ספר פרטי!‏

מדי יום קיבלנו איומים על התפרעות אספסוף אלימה.‏ פעם אחת,‏ כשעמדנו בכניסה לביתה של גברת,‏ דחפה אותנו המשטרה החוצה,‏ הטיחה את הפונוגרפים שלנו בעץ וריסקה אותם,‏ שברה את התקליטים של ההרצאות המקראיות,‏ קרעה את ספרי המקרא והספרות שלנו לגזרים והציתה את כל החפצים שהחרימה.‏ השוטרים פקדו עלינו לעזוב את העיר לפני רדת החשיכה,‏ וָלא ניגרר החוצה על־ידי האספסוף.‏ מייד כתבנו מכתבים ודאגנו שיגיעו לידי גורמי ציבור בעיר,‏ כדי לזכות להגנתם.‏ הם סירבו לעזור.‏ התקשרתי אפילו לבקש את עזרתה של לשכת החקירות הפדרלית (‏אף־בי־אי)‏ בג׳קסון,‏ מיסיסיפי.‏ גם הם יעצו לנו לעזוב את העיר.‏

קרוב למאה גברים זועמים הקיפו את הקרוואן שלנו באותו ערב.‏ היינו לבד,‏ שתי נשים עם ילדינו.‏ נעלנו את הדלתות,‏ כיבינו אורות והתפללנו בלהט ליהוה.‏ לבסוף,‏ התפזר ההמון מבלי לפגוע בנו.‏

על רקע מאורעות אלה,‏ החליט הרברט להצטרף אלינו לברוקהֵיבן מייד.‏ החזרנו את הרולד לרוברטסדייל,‏ לבית סבו וסבתו,‏ שם הבטיח לנו מנהל בית־הספר המקומי שהוא יזכה להשכלה.‏ כשחזרנו לברוקהֵיבן מצאנו את הקרוואן הרוס,‏ ועל אחד מקירותיו היה תלוי צו מעצר.‏ למרות ההתנגדות,‏ עמדנו איתן והמשכנו בשירותנו.‏

מעצר וסבל

בפברואר 1942,‏ נעצרנו הרברט ואני בעת שיעור־מקרא שניהלנו בבית צנוע וקטן.‏ בעל הבית כל־כך כעס על היחס שקיבלנו,‏ עד כדי כך שהושיט יד אל רובה שהיה תלוי על הקיר ואיים לירות בשוטר!‏ הואשמנו בהסגת גבול,‏ ונמצאנו אשמים במשפט שנערך למחרת.‏

שהינו בתא מטונף וקר במשך 11 יום.‏ כומר בפטיסטי מקומי ביקר אותנו,‏ והבטיח לנו שאם נסכים לעזוב את העיר,‏ הוא ינצל את קשריו כדי לשחרר אותנו.‏ חשבנו על האירוניה שבהצעתו,‏ שהרי בגלל קשריו נכנסנו לכלא מלכתחילה.‏

אחת מפינות התא שימשה קודם לכן כשירותים.‏ המקום שרץ פשפשים.‏ המזון הוגש בכלי פח מטונפים.‏ בעקבות תנאים אלה,‏ לקיתי בדלקת ריאות.‏ לאחר שהגיע רופא לבדוק אותי,‏ שוחררנו.‏ בערב,‏ התקהל אספסוף ליד הקרוואן,‏ לכן נסענו לביתנו ברוברטסדייל וחיכינו למשפט.‏

המשפט

מכל רחבי המדינה נהרו בפטיסטים למשפט בברוקהֵיבן,‏ לאות תמיכה בכומר הבפטיסטי שהביא למעצרנו.‏ תמיכתם דרבנה אותי לכתוב לגיסי אוסקר סקוּגלנד,‏ חבר נאמן בכנסייה הבפטיסטית,‏ שנשא בה בתפקיד אחראי.‏ המכתב ביטא סערת רגשות ולא ממש היה טקטי.‏ אף־על־פי־כן,‏ היחס שקיבלתי והדברים שכתבתי השפיעו כנראה על אוסקר לטובה.‏ כעבור זמן קצר הפך לעד נלהב של יהוה.‏

עורכי הדין שלנו,‏ ג.‏ ס.‏ קלארק וּויקטור בלקוול,‏ גם הם עדי־יהוה,‏ היו משוכנעים שלא נזכה למשפט הוגן בברוקהֵיבן.‏ משום כך,‏ החליטו להתנגד לכל דברי התביעה,‏ עד שהמשפט יבוטל.‏ התובע רק פצה פה,‏ ואחד מפרקליטינו השמיע קריאת התנגדות.‏ הם קראו קריאות התנגדות לפחות 50 פעם.‏ לבסוף ביטל השופט את כל ההאשמות.‏

שליחות חדשה

לאחר תקופת מנוחה,‏ שהשיבה אותי לאיתני מבחינה בריאותית,‏ חזרתי לשרת כחלוצה עם בני הרולד.‏ ב־1943 נשלחנו לאיזור קרוב יותר לביתנו:‏ וִיסלֶר וצ׳יקַסו,‏ יישובים קטנים ליד מובּיל,‏ אלבמה.‏ חשבתי שיהיה פחות מסוכן לבשר באזורים אלה,‏ משום שבית המשפט העליון של ארה״ב פסק לטובת עדי־יהוה בכמה מקרים,‏ והיחס של הציבור כלפינו התחיל להשתפר.‏

כעבור זמן קצר התגבשה קבוצה של תלמידי־מקרא בוויסלר,‏ והיינו צריכים מקום לאסיפות.‏ כל מי שידע להחזיק פטיש בידו השתתף בבניית אולם־המלכות הקטן שלנו,‏ ובאסיפה הראשונה נכחו 16 איש.‏ אבל בצ׳יקסו היה המצב שונה לגמרי,‏ כי העיירה היתה שייכת לחברת ‏-building Corporation Gulf Ship.‏ בכל מקרה,‏ היא נראתה כעיירה לכל דבר.‏ היו בה איזור מסחרי,‏ סניף דואר ומרכז קניות.‏

יום אחד בדצמבר 1943,‏ כשאֵילין סטיבנס,‏ ששירתה כחלוצה,‏ ואני הצענו את ההוצאות האחרונות של כתבי־העת המקראיים שלנו לעוברי אורח בצ׳יקסו,‏ אמר לנו הסגן צ׳טהאם שאין לנו זכות לבשר,‏ מאחר שזה שטח פרטי.‏ הסברנו לו שאיננו רוכלוֹת,‏ ושפעילותנו נושאת אופי דתי ומוגנת בתיקון הראשון לחוקת ארה״ב.‏

מעצרים ומאסרים נוספים

שבוע לאחר מכן,‏ פגשנו אילין ואני את א.‏ ב.‏ פּיבֶּלס,‏ סגן נשיא החברה שהעיירה בבעלותה,‏ והסברנו לו מהי חשיבות פעילותנו הדתית.‏ הוא הזהיר אותנו שהפעילות של עדי־יהוה תיאסר בצ׳יקסו.‏ אמרנו שהתושבים קיבלו אותנו לבתיהם במאור פנים.‏ האם הוא יכול לשלול מהם את הזכות ללמוד את המקרא?‏ הוא נעשה עוין ואיים להשליך אותנו לכלא בעוון הסגת גבול.‏

חזרתי שוב ושוב לצ׳יקסו,‏ ובכל פעם נעצרתי.‏ אך תמיד שוחררתי בערבות.‏ בסופו של דבר,‏ הסכום שנדרש כערבות הרקיע שחקים,‏ ומעצריי הלכו והתארכו עד שגייסנו את הסכומים הדרושים.‏ תנאי התברואה בכלא היו מתחת לכל ביקורת — העדר בתי שימוש,‏ מזרונים מזוהמים ללא סדינים ושמיכה מטונפת אחת לכל אסיר.‏ בעקבות זאת,‏ שוב סבלתי מבעיות בריאות.‏

ב־27 בינואר 1944,‏ עמדו למשפט משותף שישה עדים שנעצרו ב־24 בדצמבר 1943.‏ העדות שמסרתי ייצגה את שאר הנאשמים.‏ אף שהאפליה נגד עדי־יהוה היתה ברורה כשמש במשפט,‏ נמצאתי אשמה.‏ ערערנו על ההחלטה.‏

ב־15 בינואר 1945,‏ הודיע בית המשפט לערעורים על פסיקתו:‏ הייתי אשמה בהסגת גבול.‏ בנוסף לכך,‏ בית המשפט העליון של אלבמה סירב לדון בענייני.‏ ב־3 במאי 1945,‏ היידן קווינגטון,‏ אחד מעדי־יהוה ועורך דין נועז ונמרץ,‏ הגיש ערעור לבית המשפט העליון של ארה״ב.‏

בזמן שאילין ואני חיכינו לתשובה מבית המשפט העליון,‏ החלטנו להפוך את הקערה על פיה.‏ הגשנו תביעת נזיקין אזרחית נגד א.‏ ב.‏ פיבלס ושותפיו במשרד השריף.‏ מאשימינו ניסו לשנות את ההאשמה מהסגת גבול להפרעה לתנועה.‏ אך כשהייתי בכלא,‏ הברחתי מסמך המאשים אותנו בהסגת גבול,‏ חתום בידי הסגן צ׳טהאם.‏ כשהוצגה הראיה בבית המשפט,‏ זינק השריף הוֹלקוּם ממקומו וכמעט שבלע את הסיגר שבפיו!‏ חבר המושבעים לא הצליח להגיע להכרעה במשפט,‏ אשר נערך בפברואר 1945.‏

בית המשפט העליון פוסק

בית המשפט העליון של ארה״ב מצא עניין במשפט שלי,‏ מכיוון שהסגת גבול בשטח פרטי הציגה פן חדש בשאלת חופש הדת.‏ קווינגטון הוכיח שהתקנה בצ׳יקסו פגעה לא רק בחירות הנאשמות,‏ אלא בחירות התושבים כולם.‏

ב־7 בינואר 1946,‏ פסק בית המשפט העליון של ארה״ב לטובתנו,‏ בניגוד לערכאות הנמוכות יותר.‏ היתה זו פסיקה היסטורית.‏ השופט בלק הקריא את ההחלטה.‏ בין היתר נאמר בה:‏ ”‏הואיל והמדינה [‏אלבמה]‏ ניסתה להעניש בפלילים את מגישת הערעור [‏גרייס מרש]‏ על יוזמה להפצת ספרות דתית בעיירה השייכת לחברה,‏ פעולתה נפסלת”‏.‏

מאבק מתמשך

הרברט ואני התיישבנו לבסוף בפיירהופּ,‏ אלבמה,‏ והמשכנו לעמול לקידום ענייני המלכות במשך השנים.‏ הרברט נפטר ב־1981,‏ אבל אני נוצרת בלבי זיכרונות נעימים רבים מחיינו המשותפים.‏ לאחר תקופה,‏ חדל בני הרולד לשרת את יהוה ונפטר כעבור זמן קצר,‏ ב־1984.‏ זה היה אחד המקרים המצערים ביותר בחיי.‏

על כל פנים,‏ לבי מלא הודיה על כך שהרולד ואשתו אלסי נתנו לי שלוש נכדות מקסימות,‏ ושהיום יש לי גם נינים,‏ שהם עדי־יהוה טבולים.‏ שלוש מאחיותיי עודן בחיים — מרגרט,‏ אלן ג׳ו וקריסטל — וממשיכות לשרת את יהוה בנאמנות.‏ קריסטל נישאה לליימן סווינגל,‏ חבר בגוף המנהל של עדי־יהוה.‏ הם חיים במרכז העולמי של עדי־יהוה בברוקלין,‏ ניו־יורק.‏ על אף בעיות הבריאות הקשות הפוקדות אותה בשנים האחרונות,‏ ממשיכה קריסטל לשמש דוגמה נפלאה ומקור עידוד עבורי.‏

עברתי כבר את גיל ה־90,‏ ולמדתי בחיי שבשום אופן אין לחשוש מאדם,‏ מאחר שיהוה חזק יותר מכל שריף,‏ מכל שופט ומכל אדם.‏ כשאני חושבת על מאורעות העבר,‏ אני מוקירה את הזכות שהיתה לי להשתתף ב”‏הגנת הבשורה הטובה ובעיגונה בחוק”‏!‏ (‏פיליפים א׳:‏7‏,‏ ע״ח‏)‏.‏

‏[‏תיבה בעמוד 17]‏

חמושים בחוקה

ב־1995,‏ כתבה מרלין אוֹאֶן ניוטון את הספר חמושים בחוקה (‏Armed With the Constitution)‏.‏ הספר מתעד את חלקם של עדי־יהוה בהבהרת יישומו של התיקון הראשון לחוקת ארה״ב.‏ גברת ניוטון היתה אז פרופסור־חבר להיסטוריה ולמדעי המדינה במכללת הנטינגדון שבמונטגומרי,‏ אלבמה.‏ ספרה,‏ המצטיין בדייקנותו,‏ פרי מחקר שקדני,‏ עוסק בשני משפטים באלבמה,‏ שהגיעו בסופו של דבר להכרעת בית המשפט העליון של ארה״ב.‏

אחד מהם הוא משפטה של גרייס מרש,‏ שסיפורה מובא בגוף ראשון במאמר.‏ במשפט השני,‏ ג׳ונס נגד העיר אופֶּליקה,‏ נידונה הזכות לפרסם אמונות דתיות באמצעות הפצת ספרות.‏ רסקו ותלמה ג׳ונס,‏ זוג כושי נשוי,‏ היו עדי־יהוה המבשרים במלוא זמנם.‏

בהכנת ספרה,‏ נעזרה פרופסור ניוטון בתקופונים ובכתבי־עת למשפטים;‏ בביוגרפיות ובמכתבים של עדי־יהוה,‏ בראיונות עם עדי־יהוה,‏ בחומר שפורסם מטעמם ובמחקרים של למדנים על פעילויותיהם.‏ הפרטים המרתקים וחווֹת הדעת של הנאשמים,‏ הפרקליטים והשופטים בספר חמושים בחוקה הפיחו חיים באחד מפרקי ההיסטוריה המשפטית של עדי־יהוה.‏

‏[‏תמונה בעמוד 15]‏

עם סבי,‏ סים וולדרופּ

‏[‏תמונה בעמוד 18]‏

גרייס מרש כיום