אהבתי לכדור־הארץ תתממש לעולם

דורותי קונלי מספרת

בילדותי אמרו לי שסופי שאגיע לגיהינום משום שאני אַבּוֹריג׳ינית.‏ חלפו שנים,‏ וב־1936 שמעתי הקלטה של נאום מקראי שכיבה את אש הגיהינום והפיח ניצוץ של תקווה בלבי.‏ כיום הניצוץ הזה בוהק מתמיד.‏ בטרם אסביר מדוע,‏ אספר לכם על עצמי.‏

נולדתי בשנת 1911 בקירוב.‏ אני אומרת ”‏בקירוב”‏ מפני שבאותם ימים האבוריג׳ינים לא התעניינו בתאריכים ולא דאגו לתעודות לידה.‏ הוריי היו אנשי עמל יראי אלוהים.‏ גרנו בעיירה קטנה הנקראת ספרינגשוּר,‏ קרוב לרמת קַרְנַרְבוֹן היפה והגבנונית שבמרכז קווינסלֶנד,‏ אוסטרליה.‏

אבי גדל על ברכי הדת הקתולית במשפחה של לבנים.‏ עם זאת,‏ הוריי האבוריג׳ינים נטעו בי את מנהגיהם של הילידים ואת האהבה לכדור־הארץ.‏ צדנו קנגורו אֵמוּ,‏ צבים ונחשים,‏ דגנו דגים ולכדנו זחלים.‏ עלי נאסר לאכול אמוּ.‏ במשפחתנו,‏ האיסור חל רק עלי משום שהאמוּ היה הטוֹטֶם האישי שלי.‏ לפי המסורת האבוריג׳ינית,‏ הקרויה ”‏תקופת החלום”‏,‏ לכל אחד מבני השבט יש טוטם אישי.‏ המשפחה והשבט דואגים לאכוף את האיסור לפגוע בטוטם.‏

על אף שהטוֹטֶמיזם מקורו באמונה תפלה,‏ אכיפת טַאבּוּ זה היוותה תזכורת לקדושת החיים.‏ אבוריג׳ינים לא הרגו לשם הנאה.‏ אני זוכרת כיצד כילדה התכווצתי לנוכח חמת זעמו של אבי כשתפס אותי תולשת איברים מחגבים חיים.‏ ”‏מה את עושה!‏?‏”‏ זעק.‏ ”‏את לא יודעת שאלוהים שונא אכזריות?‏ היית רוצה שגם לך יעשו את זה?‏”‏

האמנו בהרבה אמונות תפלות.‏ לדוגמה,‏ אם מניפתית לבנת־גבה (‏ציפור קטנטנה)‏ שיחקה ליד המחנה שלנו,‏ ציפינו לחדשות רעות.‏ אם תנשמת החליטה לנוח על גזע כרות בקרבת מקום בשעות היום,‏ האמנו שמישהו עומד למות.‏ חלומות מסוימים נחשבו גם הם סימן לבאות.‏ לדוגמה,‏ אם הופיעו בחלום מים בוציים,‏ משמע הדבר שמישהו במשפחה חולה.‏ אך אם המים רוויי בוץ,‏ אזי ההנחה היתה שמישהו מת.‏ היינו אומנם קתולים,‏ אך לא היה די בכך כדי להפריך את כל האמונות התפלות השבטיות שלנו.‏

משפחתי גם שמרה על שפתנו האבוריג׳ינית.‏ כיום שפה זו היא אחת מני שפות גוועות רבות.‏ בכל זאת,‏ יש לי הזדמנויות להיעזר בה מדי פעם כאשר אני משוחחת עם אנשים על המקרא.‏ ברוב המקרים,‏ אני מדברת בשפה האנגלית או בניב המקומי של פִּיגִ’‏ין.‏

חינוך רב ערך מגיל צעיר

כשהייתי בת עשר בערך,‏ גרנו בחווה לגידול בקר המרוחקת כ־30 קילומטר מספרינגשוּר.‏ מדי יום צעדתי כמה קילומטרים לבית החווה כדי לעבוד במשק בית.‏ שכרי היומי היה קנקן חלב וכיכר לחם.‏ משפחתי התגוררה בבקתה עשויה קליפות עצים,‏ שהיא הבית האבוריג׳יני המסורתי.‏ בימים גשומים נהגנו למצוא מחסה ללינת לילה במערות הסמוכות.‏ האם דרך החיים הפשוטה הזו נראתה לי כחיים קשים?‏ לא.‏ זו היתה דרך החיים האבוריג׳ינית מימים ימימה,‏ וקיבלנו אותה כמות שהיא.‏

לאמיתו של דבר,‏ אני שמחה שלא כל דבר בחיים ניתן לי ’‏על מגש של כסף’‏,‏ ושהיו לי הורים אוהבים שחינכו אותי ולימדו אותי לעבוד קשה ולהתקיים מהאדמה.‏ ב־1934,‏ זמן קצר לאחר שעקרנו לשמורה ליד ווּרבּינדה,‏ קווינסלנד,‏ עזבתי את הבית לראשונה ופניתי מערבה.‏ שם עבדתי בחווֹת צאן ובקר כעוזרת בית ובעבודות שונות על־פי הצורך.‏ לבסוף עבודתי הביאה אותי מזרחה,‏ קרוב לעיר הנמל רוֹקֶמְפְּטֶן.‏ שם פגשתי את בעלי,‏ שאינו בחיים היום,‏ מרטין קונלי,‏ שאביו היה אירי.‏ נישאנו ב־1939.‏

לימוד האמת המקראית

תמיד רחשתי כבוד עמוק למקרא.‏ בנעוריי,‏ נהגה בעלת החווה לקבץ את כולנו,‏ הילדים — אבוריג׳ינים ולבנים — ולספר לנו סיפורים על ישוע.‏ באחת הפעמים,‏ הסבירה לנו את משמעות דבריו של ישוע:‏ ”‏הניחו לילדים לבוא אלי”‏ (‏מתי י״ט:‏14‏)‏.‏ לראשונה מאז נאמר לי שנגזר עלי ללכת לגיהינום,‏ האירה לי קרן של תקווה.‏

מאוחר יותר,‏ האזנתי להרצאה המוקלטת שהזכרתי בפתח דבריי,‏ בנושא הגיהינום שאיננו בוער.‏ אף שההרצאה נתנה לי חומר למחשבה,‏ לא היה לי כל קשר נוסף עם עדי־יהוה עד שנת 1949.‏ הקשר נוצר כשגרנו בעיר אמרלד,‏ כ־250 קילומטר מערבית לרוֹקֶמְפְּטֶן.‏ שם ביקר אצלנו ר.‏ בנט בריקל,‏a ושוחח עימנו על המקרא.‏ לאחר מכן,‏ ביתנו הפך גם לביתו של בן כל אימת שביקר באיזור.‏ כולנו,‏ כולל מרטין וארבעת ילדינו,‏ רחשנו לו כבוד רב.‏ מרטין לא התעניין כלל בבשורה שבמקרא,‏ אך כשמדובר בעדים,‏ ובמיוחד בבן,‏ היה תמיד אדיב ומכניס אורחים.‏

בן סיפק לי כלי עזר רבים ללימוד המקרא,‏ אך היתה לי בעיה רצינית — לא ידעתי קרוא וכתוב.‏ לפיכך,‏ בן הקריא לי ולילדים את המקרא וספרות מקראית בסבלנות,‏ ותוך כדי כך הסביר לנו את שקרא.‏ איזה חידוש מרענן היה הוא בהשוואה לכמרים,‏ שלאחר שסיימו את מנהגי הדת הטקסיים לא הקדישו אפילו חמש דקות כדי ללמד אותנו לקרוא!‏ בן הוכיח לנו מן המקרא,‏ שהשטן ושדיו הם המקור של אמונות תפלות רבות שכובלות את האנושות,‏ ובכלל זה בני שבטי.‏ נוכחתי באמיתות דברי ישוע:‏ ”‏האמת תשחרר אתכם”‏!‏ (‏יוחנן ח׳:‏32‏)‏.‏

ממש התרגשתי ללמוד על מטרת אלוהים לכונן גן־עדן על כדור־הארץ,‏ שישכנו בו כל מי שיצייתו לו.‏ ומעל לכל,‏ אני נכספת לתחיית המתים.‏ אמי נפטרה ב־1939 ואבי ב־1951.‏ אני מצפה בכיליון עיניים ליום שבו אוכל לאמצם אל לבי ולקבל את פניהם לכדור־הארץ שכל כך הוקירו.‏ איזו חוויה מרגשת תהא לי ללמד אותם על יהוה אלוהים ועל מלכותו.‏

מבשרת שאינה יודעת קרוא וכתוב

ככל שהידע המקראי שלי גדל,‏ גבר רצוני לחלוק אותו עם אחרים.‏ בישרתי לקרובים ולידידים,‏ אבל רציתי להרחיב את שירותי.‏ לכן,‏ בפעם הבאה שבן ביקר אצלנו באמרלד,‏ זירזתי את הילדים וכולנו הלכנו איתו לבשר.‏ הוא הדגים לי דברי פתיחה פשוטים ולימד אותי להישען על יהוה בתפילה.‏ עלי להודות כי דברי הפתיחה שלי לא היו מלוטשים במיוחד,‏ אך הם נבעו מלבי.‏

בהתחלה אמרתי לבעלי הבתים שאינני יודעת לקרוא.‏ אחר כך ביקשתי מהם לקרוא קטעים שציינתי מן המקרא.‏ למדתי בעל־פה קטעים אלה.‏ זכיתי לכמה מבטים מופתעים בעיירה שרוב תושביה לבנים,‏ אך רק לעתים נדירות מישהו הגיב בגסות.‏ במשך הזמן למדתי לקרוא.‏ עד כמה חיזקה הקריאה את ביטחוני ועזרה לי להתקדם רוחנית!‏

הכינוס הראשון שלי

במרס 1951 הקדשתי את חיי ליהוה.‏ אז הגעתי לשני ציוני דרך נוספים בחיי:‏ טבילה ונוכחות בפעם הראשונה בכינוס של עדי־יהוה.‏ משמע הדבר היה נסיעה לעיר הגדולה סידני — מחשבה מפחידה לאשה כפרית.‏ נוסף על כך,‏ לא היה לי כסף לנסיעה ברכבת.‏ מה יכולתי לעשות?‏

החלטתי להמר כדי להשיג כסף לכרטיס נסיעה ברכבת.‏ ’‏אני עושה את זה למען יהוה’‏,‏ נימקתי לעצמי,‏ ’‏אין ספק שיעזור לי להרוויח’‏.‏ לאחר כמה סיבובים במשחק קלפים,‏ חשבתי שהוא עזר לי,‏ כי היה בידי מספיק כסף לכרטיס הלוך ושוב.‏

בן ידע על תוכניתי לנסוע לסידני.‏ כשביקר אצלנו שאל אותי אם יש לי אמצעים למימון הנסיעה.‏ ”‏בטח שיש לי!‏”‏ עניתי.‏ ”‏השגתי כסף לכרטיס נסיעה ברכבת בהימורים”‏.‏ בן האדים כעגבנייה,‏ ומייד הבנתי שאמרתי משהו לא בסדר.‏ מיהרתי להגן על עצמי והוספתי:‏ ”‏מה קרה לך?‏ לא גנבתי את הכסף!‏”‏

כשנרגע,‏ הסביר לי בן באדיבות מדוע המשיחיים לא מהמרים והוסיף בטון מרגיע:‏ ”‏אין זו אשמתך.‏ הייתי צריך להגיד לך קודם”‏.‏

קבלת פנים חמה

בכינוס שארך ארבעה ימים,‏ 22–25 במרס 1951,‏ פגשתי בפעם הראשונה עדים כה רבים.‏ הכרתי אז רק את בן וקומץ עדים,‏ לכן לא הייתי בטוחה כיצד יקבלו את פניי.‏ אתם יכולים לתאר לעצמכם את ההתרגשות שלי כאשר מי שהיו לאחיי ואחיותיי הרוחניים קיבלו את פניי בחמימות ולא הראו אפילו שמץ של דעות קדומות.‏ הרגשתי נוח,‏ ממש כמו בבית.‏

כינוס זה עדיין טרי בזיכרוני,‏ במיוחד משום שהייתי בין ה־160 שנטבלו במפרץ בּוֹטַנִי.‏ נראה שנמניתי עם עדי־יהוה האוסטרלים האבוריג׳ינים הראשונים.‏ תמונתי הופיעה בעיתון של יום ראשון וגם ביומן חדשות בבתי קולנוע.‏

העדה היחידה בעיר

חודש לאחר ששבתי מסידני עברנו למאונט אִיסָה,‏ עיר כורים בצפון מערב קווינסלד.‏ גרנו בצריף שש שנים והיינו ממונים על חלקת אדמה גדולה מחוץ לעיר.‏ בנינו את קירות הצריף שלנו מקורות עץ שכרתנו במרחבי הפרא הסמוכים.‏ את הגג התקנו מחביות ישנות של בִּיטוּמֶן,‏ לאחר שחתכנו אותן לאורך ושיטחנו אותן.‏ מרטין עבד במסילת הברזל.‏ אך השתייה המופרזת שלו הרסה בסופו של דבר את בריאותו,‏ ולכן הפכתי למפרנסת היחידה של המשפחה.‏ הוא נפטר ב־1971.‏

הייתי העדה היחידה במאונט אִיסָה.‏ בן נהג לבקר כל שישה חודשים בערך,‏ שכן מאונט איסה נכללה בשטח השירות הנרחב שלו.‏ ערב הזיכרון למות ישוע המשיח היה מאורע מיוחד מאוד עבור בן,‏ שהיה בעל תקווה שמימית.‏ אם קרה שהיה בעיר בזמן ערב הזיכרון,‏ בן קיים אותו מדי פעם בחוץ,‏ מתחת לעץ,‏ עם המשפחה שלי.‏

על־פי־רוב בן נשאר איתנו זמן קצר,‏ כך שהילדים ואני יצאנו לשירות לבדנו בדרך כלל.‏ נכון שהיינו לבד.‏ אך רוחו של יהוה הפיחה בנו כוח,‏ וכן עשה ארגונו האוהב.‏ משגיחים נודדים נאמנים ונשותיהם נאבקו בחום היוקד,‏ בזבובים,‏ באבק ובדרכי חתחתים כדי להגיע למאונט איסה לעודד אותנו,‏ אף שמשך שנים הקבוצה שלנו היתה קטנה מאוד.‏ בנוסף,‏ ביקרו אצלנו לעתים עדים מהקהילה השכנה החדשה בעיר דַרווין,‏ הרחוקה מאיתנו יותר מ־200,‏1 קילומטר.‏

קהילה חדשה

בדצמבר 1953 נוסדה קהילה במאונט איסה.‏ בן נתמנה כמשגיח,‏ ובתי אן ואני היינו המבשרות היחידות.‏ עד מהרה,‏ עדים נוספים עברו לגור בעירנו.‏ שטח השירות שלנו החל להניב יבול הולך וגדל של תלמידים,‏ לרבות אבוריג׳ינים שהצטרפו עם הזמן.‏

הקהילה המשיכה לגדול,‏ וכעבור זמן קצר היה ברור שאנו זקוקים לאולם־מלכות כדי לערוך בו את אסיפותינו.‏ לאחר עבודה מאומצת,‏ סיימנו לבנות את האולם החדש שלנו במאי 1960.‏ במהלך 15 השנים הבאות הרחבנו אותו פעמיים.‏ באמצע שנות השבעים,‏ השתתפו 120 איש בהטפת הבשורה,‏ והאולם היה שוב קטן מדי.‏ נבנה אולם יפה שבו 250 מושבים,‏ וחנכנו אותו ב־1981.‏ האולם גדול,‏ ולכן אנחנו משתמשים בו גם להתכנסויות גדולות יותר הקרויות כינוסים נפתיים.‏

גידול בקרב האבוריג׳ינים

שמחתי כל־כך כאשר קמה ב־1996 קבוצה של אבוריג׳ינים ותושבי האיים הסמוכים לאוסטרליה.‏ הקבוצה שייכת לקהילת מאונט איסה.‏ יעדה העיקרי הוא לשאת עדות נרחבת יותר לאבוריג׳ינים,‏ שחלקם מרגישים פחות בנוח במחיצת לבנים.‏

כ־20 קבוצות כאלה של אבוריג׳ינים פזורות ברחבי אוסטרליה.‏ קהילות של אבוריג׳ינים נוסדו גם באַדֶלֵיד,‏ קֵירְנְס,‏ אִיפְּסְוִיץ׳,‏ פֶּרְת וטאונסויל.‏ כ־500 איש,‏ ובכללם כמה מבני משפחתי — חברים באותן קבוצות וקהילות.‏ כמעט 10 אחוזים מן המבשרים האבוריג׳ינים הם חלוצים,‏ מבשרים במלוא זמנם!‏

חליתי בסוכרת ב־1975.‏ עם השנים מחלה זו,‏ שתוקפת הרבה אבוריג׳ינים,‏ גבתה ממני מחיר כבד.‏ הקריאה הולכת ונעשית קשה עבורי.‏ עם זאת,‏ יהוה ממשיך לחזק אותי ולהעניק לי שמחה.‏

אני אסירת תודה על המבשרים האמיצים ששירתו את משפחתי ואותי.‏ מסירותם הבלתי־נלאית,‏ אהבתם והאוצרות הרוחניים שנשאו על גבי אופניים בשעה שנסעו בדרכים ובשבילים עקלקלים ומאובקים באזורים הנידחים של קווינסלנד,‏ בזכות כל אלה למדנו את האמת המקראית.‏ היום אני מצפה בביטחון לעת שבה אהבתי לכדור־הארץ תתממש לעולם.‏

‏[‏הערת שוליים]‏

‏[‏מפה/‏תמונה בעמוד 28]‏

‏(‏לתרשים מעומד,‏ ראה המהדורה המודפסת)‏

פֶּרְת

דרווין

קֵירְנְס

טַאונסְויל

מַאונט אִיסָה

רוֹקֶמְפְּטֶן

אמרלד

ספרינגשוּר

ווּרַבּינדה

אִיפְּסְוִיץ׳‏

סידני

אַדֶלֵיד

דורותי היום

‏[‏תמונה בעמוד 26]‏

בן מלמד לבשר באמצע שנות החמישים