אהבתי לכדור־הארץ תתממש לעולם
דורותי קונלי מספרת
בילדותי אמרו לי שסופי שאגיע לגיהינום משום שאני אַבּוֹריג׳ינית. חלפו שנים, וב־1936 שמעתי הקלטה של נאום מקראי שכיבה את אש הגיהינום והפיח ניצוץ של תקווה בלבי. כיום הניצוץ הזה בוהק מתמיד. בטרם אסביר מדוע, אספר לכם על עצמי.
נולדתי בשנת 1911 בקירוב. אני אומרת ”בקירוב” מפני שבאותם ימים האבוריג׳ינים לא התעניינו בתאריכים ולא דאגו לתעודות לידה. הוריי היו אנשי עמל יראי אלוהים. גרנו בעיירה קטנה הנקראת ספרינגשוּר, קרוב לרמת קַרְנַרְבוֹן היפה והגבנונית שבמרכז קווינסלֶנד, אוסטרליה.
אבי גדל על ברכי הדת הקתולית במשפחה של לבנים. עם זאת, הוריי האבוריג׳ינים נטעו בי את מנהגיהם של הילידים ואת האהבה לכדור־הארץ. צדנו קנגורו אֵמוּ, צבים ונחשים, דגנו דגים ולכדנו זחלים. עלי נאסר לאכול אמוּ. במשפחתנו, האיסור חל רק עלי משום שהאמוּ היה הטוֹטֶם האישי שלי. לפי המסורת האבוריג׳ינית, הקרויה ”תקופת החלום”, לכל אחד מבני השבט יש טוטם אישי. המשפחה והשבט דואגים לאכוף את האיסור לפגוע בטוטם.
על אף שהטוֹטֶמיזם מקורו באמונה תפלה, אכיפת טַאבּוּ זה היוותה תזכורת לקדושת החיים. אבוריג׳ינים לא הרגו לשם הנאה. אני זוכרת כיצד כילדה התכווצתי לנוכח חמת זעמו של אבי כשתפס אותי תולשת איברים מחגבים חיים. ”מה את עושה!?” זעק. ”את לא יודעת שאלוהים שונא אכזריות? היית רוצה שגם לך יעשו את זה?”
האמנו בהרבה אמונות תפלות. לדוגמה, אם מניפתית לבנת־גבה (ציפור קטנטנה) שיחקה ליד המחנה שלנו, ציפינו לחדשות רעות. אם תנשמת החליטה לנוח על גזע כרות בקרבת מקום בשעות היום, האמנו שמישהו עומד למות. חלומות מסוימים נחשבו גם הם סימן לבאות. לדוגמה, אם הופיעו בחלום מים בוציים, משמע הדבר שמישהו במשפחה חולה. אך אם המים רוויי בוץ, אזי ההנחה היתה שמישהו מת. היינו אומנם קתולים, אך לא היה די בכך כדי להפריך את כל האמונות התפלות השבטיות שלנו.
משפחתי גם שמרה על שפתנו האבוריג׳ינית. כיום שפה זו היא אחת מני שפות גוועות רבות. בכל זאת, יש לי הזדמנויות להיעזר בה מדי פעם כאשר אני משוחחת עם אנשים על המקרא. ברוב המקרים, אני מדברת בשפה האנגלית או בניב המקומי של פִּיגִ’ין.
חינוך רב ערך מגיל צעיר
כשהייתי בת עשר בערך, גרנו בחווה לגידול בקר המרוחקת כ־30 קילומטר מספרינגשוּר. מדי יום צעדתי כמה קילומטרים לבית החווה כדי לעבוד במשק בית. שכרי היומי היה קנקן חלב וכיכר לחם. משפחתי התגוררה בבקתה עשויה קליפות עצים, שהיא הבית האבוריג׳יני המסורתי. בימים גשומים נהגנו למצוא מחסה ללינת לילה במערות הסמוכות. האם דרך החיים הפשוטה הזו נראתה לי כחיים קשים? לא. זו היתה דרך החיים האבוריג׳ינית מימים ימימה, וקיבלנו אותה כמות שהיא.
לאמיתו של דבר, אני שמחה שלא כל דבר בחיים ניתן לי ’על מגש של כסף’, ושהיו לי הורים אוהבים שחינכו אותי ולימדו אותי לעבוד קשה ולהתקיים מהאדמה. ב־1934, זמן קצר לאחר שעקרנו לשמורה ליד ווּרבּינדה, קווינסלנד, עזבתי את הבית לראשונה ופניתי מערבה. שם עבדתי בחווֹת צאן ובקר כעוזרת בית ובעבודות שונות על־פי הצורך. לבסוף עבודתי הביאה אותי מזרחה, קרוב לעיר הנמל רוֹקֶמְפְּטֶן. שם פגשתי את בעלי, שאינו בחיים היום, מרטין קונלי, שאביו היה אירי. נישאנו ב־1939.
לימוד האמת המקראית
תמיד רחשתי כבוד עמוק למקרא. בנעוריי, נהגה בעלת החווה לקבץ את כולנו, הילדים — אבוריג׳ינים ולבנים — ולספר לנו סיפורים על ישוע. באחת הפעמים, הסבירה לנו את משמעות דבריו של ישוע: ”הניחו לילדים לבוא אלי” (מתי י״ט:14). לראשונה מאז נאמר לי שנגזר עלי ללכת לגיהינום, האירה לי קרן של תקווה.
מאוחר יותר, האזנתי להרצאה המוקלטת שהזכרתי בפתח דבריי, בנושא הגיהינום שאיננו בוער. אף שההרצאה נתנה לי חומר למחשבה, לא היה לי כל קשר נוסף עם עדי־יהוה עד שנת 1949. הקשר נוצר כשגרנו בעיר אמרלד, כ־250 קילומטר מערבית לרוֹקֶמְפְּטֶן. שם ביקר אצלנו ר. בנט בריקל,a ושוחח עימנו על המקרא. לאחר מכן, ביתנו הפך גם לביתו של בן כל אימת שביקר באיזור. כולנו, כולל מרטין וארבעת ילדינו, רחשנו לו כבוד רב. מרטין לא התעניין כלל בבשורה שבמקרא, אך כשמדובר בעדים, ובמיוחד בבן, היה תמיד אדיב ומכניס אורחים.
בן סיפק לי כלי עזר רבים ללימוד המקרא, אך היתה לי בעיה רצינית — לא ידעתי קרוא וכתוב. לפיכך, בן הקריא לי ולילדים את המקרא וספרות מקראית בסבלנות, ותוך כדי כך הסביר לנו את שקרא. איזה חידוש מרענן היה הוא בהשוואה לכמרים, שלאחר שסיימו את מנהגי הדת הטקסיים לא הקדישו אפילו חמש דקות כדי ללמד אותנו לקרוא! בן הוכיח לנו מן המקרא, שהשטן ושדיו הם המקור של אמונות תפלות רבות שכובלות את האנושות, ובכלל זה בני שבטי. נוכחתי באמיתות דברי ישוע: ”האמת תשחרר אתכם”! (יוחנן ח׳:32).
ממש התרגשתי ללמוד על מטרת אלוהים לכונן גן־עדן על כדור־הארץ, שישכנו בו כל מי שיצייתו לו. ומעל לכל, אני נכספת לתחיית המתים. אמי נפטרה ב־1939 ואבי ב־1951. אני מצפה בכיליון עיניים ליום שבו אוכל לאמצם אל לבי ולקבל את פניהם לכדור־הארץ שכל כך הוקירו. איזו חוויה מרגשת תהא לי ללמד אותם על יהוה אלוהים ועל מלכותו.
מבשרת שאינה יודעת קרוא וכתוב
ככל שהידע המקראי שלי גדל, גבר רצוני לחלוק אותו עם אחרים. בישרתי לקרובים ולידידים, אבל רציתי להרחיב את שירותי. לכן, בפעם הבאה שבן ביקר אצלנו באמרלד, זירזתי את הילדים וכולנו הלכנו איתו לבשר. הוא הדגים לי דברי פתיחה פשוטים ולימד אותי להישען על יהוה בתפילה. עלי להודות כי דברי הפתיחה שלי לא היו מלוטשים במיוחד, אך הם נבעו מלבי.
בהתחלה אמרתי לבעלי הבתים שאינני יודעת לקרוא. אחר כך ביקשתי מהם לקרוא קטעים שציינתי מן המקרא. למדתי בעל־פה קטעים אלה. זכיתי לכמה מבטים מופתעים בעיירה שרוב תושביה לבנים, אך רק לעתים נדירות מישהו הגיב בגסות. במשך הזמן למדתי לקרוא. עד כמה חיזקה הקריאה את ביטחוני ועזרה לי להתקדם רוחנית!
הכינוס הראשון שלי
במרס 1951 הקדשתי את חיי ליהוה. אז הגעתי לשני ציוני דרך נוספים בחיי: טבילה ונוכחות בפעם הראשונה בכינוס של עדי־יהוה. משמע הדבר היה נסיעה לעיר הגדולה סידני — מחשבה מפחידה לאשה כפרית. נוסף על כך, לא היה לי כסף לנסיעה ברכבת. מה יכולתי לעשות?
החלטתי להמר כדי להשיג כסף לכרטיס נסיעה ברכבת. ’אני עושה את זה למען יהוה’, נימקתי לעצמי, ’אין ספק שיעזור לי להרוויח’. לאחר כמה סיבובים במשחק קלפים, חשבתי שהוא עזר לי, כי היה בידי מספיק כסף לכרטיס הלוך ושוב.
בן ידע על תוכניתי לנסוע לסידני. כשביקר אצלנו שאל אותי אם יש לי אמצעים למימון הנסיעה. ”בטח שיש לי!” עניתי. ”השגתי כסף לכרטיס נסיעה ברכבת בהימורים”. בן האדים כעגבנייה, ומייד הבנתי שאמרתי משהו לא בסדר. מיהרתי להגן על עצמי והוספתי: ”מה קרה לך? לא גנבתי את הכסף!”
כשנרגע, הסביר לי בן באדיבות מדוע המשיחיים לא מהמרים והוסיף בטון מרגיע: ”אין זו אשמתך. הייתי צריך להגיד לך קודם”.
קבלת פנים חמה
בכינוס שארך ארבעה ימים, 22–25 במרס 1951, פגשתי בפעם הראשונה עדים כה רבים. הכרתי אז רק את בן וקומץ עדים, לכן לא הייתי בטוחה כיצד יקבלו את פניי. אתם יכולים לתאר לעצמכם את ההתרגשות שלי כאשר מי שהיו לאחיי ואחיותיי הרוחניים קיבלו את פניי בחמימות ולא הראו אפילו שמץ של דעות קדומות. הרגשתי נוח, ממש כמו בבית.
כינוס זה עדיין טרי בזיכרוני, במיוחד משום שהייתי בין ה־160 שנטבלו במפרץ בּוֹטַנִי. נראה שנמניתי עם עדי־יהוה האוסטרלים האבוריג׳ינים הראשונים. תמונתי הופיעה בעיתון של יום ראשון וגם ביומן חדשות בבתי קולנוע.
העדה היחידה בעיר
חודש לאחר ששבתי מסידני עברנו למאונט אִיסָה, עיר כורים בצפון מערב קווינסלד. גרנו בצריף שש שנים והיינו ממונים על חלקת אדמה גדולה מחוץ לעיר. בנינו את קירות הצריף שלנו מקורות עץ שכרתנו במרחבי הפרא הסמוכים. את הגג התקנו מחביות ישנות של בִּיטוּמֶן, לאחר שחתכנו אותן לאורך ושיטחנו אותן. מרטין עבד במסילת הברזל. אך השתייה המופרזת שלו הרסה בסופו של דבר את בריאותו, ולכן הפכתי למפרנסת היחידה של המשפחה. הוא נפטר ב־1971.
הייתי העדה היחידה במאונט אִיסָה. בן נהג לבקר כל שישה חודשים בערך, שכן מאונט איסה נכללה בשטח השירות הנרחב שלו. ערב הזיכרון למות ישוע המשיח היה מאורע מיוחד מאוד עבור בן, שהיה בעל תקווה שמימית. אם קרה שהיה בעיר בזמן ערב הזיכרון, בן קיים אותו מדי פעם בחוץ, מתחת לעץ, עם המשפחה שלי.
על־פי־רוב בן נשאר איתנו זמן קצר, כך שהילדים ואני יצאנו לשירות לבדנו בדרך כלל. נכון שהיינו לבד. אך רוחו של יהוה הפיחה בנו כוח, וכן עשה ארגונו האוהב. משגיחים נודדים נאמנים ונשותיהם נאבקו בחום היוקד, בזבובים, באבק ובדרכי חתחתים כדי להגיע למאונט איסה לעודד אותנו, אף שמשך שנים הקבוצה שלנו היתה קטנה מאוד. בנוסף, ביקרו אצלנו לעתים עדים מהקהילה השכנה החדשה בעיר דַרווין, הרחוקה מאיתנו יותר מ־200,1 קילומטר.
קהילה חדשה
בדצמבר 1953 נוסדה קהילה במאונט איסה. בן נתמנה כמשגיח, ובתי אן ואני היינו המבשרות היחידות. עד מהרה, עדים נוספים עברו לגור בעירנו. שטח השירות שלנו החל להניב יבול הולך וגדל של תלמידים, לרבות אבוריג׳ינים שהצטרפו עם הזמן.
הקהילה המשיכה לגדול, וכעבור זמן קצר היה ברור שאנו זקוקים לאולם־מלכות כדי לערוך בו את אסיפותינו. לאחר עבודה מאומצת, סיימנו לבנות את האולם החדש שלנו במאי 1960. במהלך 15 השנים הבאות הרחבנו אותו פעמיים. באמצע שנות השבעים, השתתפו 120 איש בהטפת הבשורה, והאולם היה שוב קטן מדי. נבנה אולם יפה שבו 250 מושבים, וחנכנו אותו ב־1981. האולם גדול, ולכן אנחנו משתמשים בו גם להתכנסויות גדולות יותר הקרויות כינוסים נפתיים.
גידול בקרב האבוריג׳ינים
שמחתי כל־כך כאשר קמה ב־1996 קבוצה של אבוריג׳ינים ותושבי האיים הסמוכים לאוסטרליה. הקבוצה שייכת לקהילת מאונט איסה. יעדה העיקרי הוא לשאת עדות נרחבת יותר לאבוריג׳ינים, שחלקם מרגישים פחות בנוח במחיצת לבנים.
כ־20 קבוצות כאלה של אבוריג׳ינים פזורות ברחבי אוסטרליה. קהילות של אבוריג׳ינים נוסדו גם באַדֶלֵיד, קֵירְנְס, אִיפְּסְוִיץ׳, פֶּרְת וטאונסויל. כ־500 איש, ובכללם כמה מבני משפחתי — חברים באותן קבוצות וקהילות. כמעט 10 אחוזים מן המבשרים האבוריג׳ינים הם חלוצים, מבשרים במלוא זמנם!
חליתי בסוכרת ב־1975. עם השנים מחלה זו, שתוקפת הרבה אבוריג׳ינים, גבתה ממני מחיר כבד. הקריאה הולכת ונעשית קשה עבורי. עם זאת, יהוה ממשיך לחזק אותי ולהעניק לי שמחה.
אני אסירת תודה על המבשרים האמיצים ששירתו את משפחתי ואותי. מסירותם הבלתי־נלאית, אהבתם והאוצרות הרוחניים שנשאו על גבי אופניים בשעה שנסעו בדרכים ובשבילים עקלקלים ומאובקים באזורים הנידחים של קווינסלנד, בזכות כל אלה למדנו את האמת המקראית. היום אני מצפה בביטחון לעת שבה אהבתי לכדור־הארץ תתממש לעולם.
[הערת שוליים]
a סיפור חייו המרתק של בן בריקל הופיע בהוצאת המצפה מ־1 בספטמבר 1972, עמודים 533–536 (אנג׳).
[מפה/תמונה בעמוד 28]
(לתרשים מעומד, ראה המהדורה המודפסת)
פֶּרְת
דרווין
קֵירְנְס
טַאונסְויל
מַאונט אִיסָה
רוֹקֶמְפְּטֶן
אמרלד
ספרינגשוּר
ווּרַבּינדה
אִיפְּסְוִיץ׳
סידני
אַדֶלֵיד
דורותי היום
[תמונה בעמוד 26]
בן מלמד לבשר באמצע שנות החמישים