הר סיני — מרגלית בישימון
לעולם לא אשכח את ההתרגשות שאחזה בי כשראיתי לראשונה את ההר המקובל כהר סיני. לאחר שהמונית שלנו פילסה דרכה בחום ובאבק בדרכיו המפותלות של חצי־האי סיני שבמצרים, הגענו לפתע למישור הפתוח והנרחב א־ראחה. הר סיני נורא ההוד הזדקר מעל למישור. הוא נראה כמרגלית השוכנת בישימון. נשימתנו נעתקה לעצם המחשבה, שייתכן שזהו ההר עצמו שבו נתן אלוהים למשה את התורה!
אף שהדעות חלוקות בנוגע למיקום המדויק של הר סיני המוזכר במקרא, פקדו את המקום צליינים במשך מאות שנים משום שלפי אמונתם זהו ההר המפורסם. כבר במאה השלישית הגיעו לשם נזירים כשבכוונתם להתבודד ולשקוע בהגיגים רוחניים. קיסר ביזנטיון יוּסטינְייַנוּס ה־1 ציווה במאה השישית לבנות במקום מנזר מבוצר כדי להגן על הנזירים ולהבטיח נוכחות רומית באיזור. המנזר, ששוכן למרגלות ההר המקובל כהר סיני, נקרא סנטה קתרינה. אתם מוזמנים להתלוות אלי לטיול להר סיני.
סיור בהר
לאחר נסיעה דרך הגיא הצחיח, נהג המונית הבדואי מוריד את בן־לווייתי ואותי קרוב למנזר. תוחמים את הנוף צוקים עירומים, ומקדמים אותנו בברכה העצים והחומה המקיפים את המנזר והגן הירוק. אנו חולפים על פניהם, כשיעדנו הוא להעפיל אל הפסגה הדרומית וללון שם. פסגה זו, ג׳בל מוסא (הר משה), מזוהה על־פי המסורת עם הר סיני.
לאחר שעתיים של טיול רגלי אנחנו מגיעים ל’עמק אליהו’, עמק קטן שחוצה את רכס הר סיני, כשלושה קילומטרים אורכו. לפי המסורת, שמע אליהו את קול אלוהים במערה סמוכה (מלכים א׳. י״ט:8–13). אנו עוצרים לנוח תחת ברוש בן 500 שנה. יש כאן גם באר עתיקה. בדואי ידידותי מגיש לנו ממי הבאר הקרירים והצלולים להרוות את צמאוננו.
אנו ממשיכים בנתיב המטיילים הרגיל, ומטפסים 20 דקות נוספות במעלה 750 מדרגות האבן בדרכנו לפסגה. שם ניצבת כנסייה קטנה. הנזירים טוענים שהיא נבנתה בדיוק במקום שבו קיבל משה את התורה. סמוך לכנסייה יש נקרה בסלע שבה, על־פי טענתם, מצא משה מסתור בחלוף כבוד אלוהים על פניו (שמות ל״ג:21–23). אולם לאמיתו של דבר, אין איש יודע בדיוק היכן שוכנים מקומות אלה. בכל אופן, נשקף מהפסגה נוף מרהיב עין! אנו מתבוננים ארוכות בשורות שורות של הרי גרניט אדמדמים, הרחק מאחורי המישור הסלעי שלרגלינו. בדרום־מערב מתנשא ג׳בֶּל קַתַרינה לגובה 637,2 מטר, וזוהי הנקודה הגבוהה באיזור.
טיפוס על ראס צפצפה הסמוך
יום חדש מביא עימו את ההזדמנות לטפס על ראס צפצַפה, שפסגתו נמצאת באותו רכס באורך כשלושה קילומטרים של ג׳בל מוסא. ראס צפצפה הוא הפסגה הצפונית הנמוכה במקצת מג׳בל מוסא. ראס צפצפה מזדקר במפתיע מעל מישור א־ראחה, שם לפי הסברה חנו בני ישראל כאשר עלה משה להר לקבל את התורה מאת יהוה.
בדרכנו לראס צפצפה דרך נוף של פסגות נמוכות יותר ועמקים קטנים, אנו חולפים על פני קאפלות נטושות, גנים ומעיינות — שרידי תקופה שבה יותר ממאה נזירים ומתבודדים גרו כאן במערות ובבתי תפילה קטנים עשויים אבן. כיום נותר שם נזיר אחד.
אנו נתקלים בנזיר בודד זה בגן המוקף בגדר גבוהה של תיל דוקרני. הוא מרשה לנו להיכנס ומסביר שהוא מתַחזק את הגן חמש שנים ויורד למנזר רק פעם בשבוע. הנזיר מדריך אותנו כיצד להגיע לראס צפצפה, ואנו ממשיכים לטפס עד שסוף סוף אנו עומדים במקום הגבוה מפסגות ההרים שמסביב. לרגלינו משתרע מישור א־ראחה הגדול. מנקודת תצפית זו במיוחד, אני יכול לדמיין לעצמי שזה המקום שאליו עלה משה ממחנה ישראל כדי לעמוד לפני אלוהים. כנפי הדמיון נושאות אותי אל שלושה מיליון בני ישראל שהתכנסו ”נגד ההר” במישור רחב ידיים זה. אני מתאר בעיני רוחי את משה יורד דרך גיא סמוך, כשבזרועותיו שני לוחות הברית שעליהם חקוקים עשרת הדיברות (שמות י״ט:2; כ׳:18; ל״ב:15).
בתחושת סיפוק שהטיפוס הקשה היה שווה את המאמץ, אנו חוזרים לאיטנו לאוהל שלנו בשעת בין הערביים. לאורה של מדורה קטנה אנו קוראים בספר שמות קטעים המתארים את מה שאירע כאן למשה, ולאחר מכן הולכים לישון. למחרת, בשעה מאוחרת, אנו נוקשים על דלתו של מנזר סנטה קתַרינה.
בין כותלי המנזר
מנזר סנטה קתרינה נחשב לאחד האתרים ההיסטוריים הקדושים ביותר לנצרות. במנזר מתגוררים נזירים יוונים־אורתודוקסים, ויצאו לו מוניטין לא רק בשל מיקומו אלא גם בשל האיקוֹנוֹת והספרייה שבו. במשך רוב שנות קיומו היה מנזר סנטה קתרינה כה מבודד, שמבקרים שפקדו אותו לעתים נדירות נתקבלו בזרועות פתוחות. הנזירים נהגו לחבק את אורחיהם, לנשקם בחום ואף לרחוץ את רגליהם. האורחים הורשו לשוטט בחופשיות בשטח הגדול של בניינים הפזורים בין חומות המנזר, המתנשאות לגובה כ־15 מטר. ’הישארו שבוע, חודש, כמה זמן שתרצו’, נהגו הנזירים להציע בנימוס. אולם בימים אלה הכנסת אורחים הפכה למשימה קשה ומתישה לכתריסר הנזירים שנותרו שם. כעת פוקדים את המנזר 000,50 מבקרים בשנה.
בשל המוני המבקרים, הוגבלו שעות הביקור לשלוש שעות ביום, חמישה ימים בשבוע. המבקרים מורשים להיכנס לאיזור קטן בלבד של המנזר — לחצר שבה נמצאת ”באר משה” (המקום שבו לפי האגדה פגש משה את אשתו המיועדת), ל”כנסיית ההשתנוּת” (שטוענים שהיא הכנסייה הפעילה הקדומה בעולם) ולחנות ספרים. התיירים צופים גם ב”קאפלת הסנה” — שלדברי הנזירים במקום זה עצמו התגלה אלוהים למשה לראשונה. הנזירים מאמינים שזהו המקום הקדוש ביותר עלי אדמות ולכן המבקרים מתבקשים להשיל נעליהם מעל רגליהם, כפי שציווה אלוהים על משה (שמות ג׳:5).
לאכזבתנו לא מרשים לנו להציץ בספרייה המפורסמת של המנזר, שהיא הסיבה העיקרית לביקורנו. בקשתנו לחריגה מהכללים נתקלת בתגובת המדריך: ”בלתי אפשרי! המנזר ייסגר תוך דקות ספורות”. אך כעבור כמה דקות, לאחר שאנו מתרחקים מקבוצת התיירים, לוחש לנו המדריך: ”בואו אחרי!” אנחנו עוברים מתחת לחבלים, מטפסים במעלה גרמי מדרגות וחולפים על פני נזיר צרפתי שמופתע לראותנו. והנה הגענו לאחת הספריות העתיקות והמפורסמות בעולם! יש בה יותר מ־500,4 יצירות ביוונית, בערבית, בסורית ובמצרית. בעבר אף נשמר בה ”קודֶקס סינָאִיטִיקוּס” שאין ערוך לו. (ראה מסגרת בעמוד 18.)
פרידה קודרת
ביקור בחדר הגולגלות, הממוקם מחוץ לחומות המנזר, חותם את סיורנו. בחדר זה נערמו לערימות גבוהות עצמות נזירים ומתבודדים לדורותיהם, כאשר מוקצות ערימות נפרדות לעצמות רגליים, ידיים, גולגלות וכיוצא בזה. הגולגלות מגיעות כמעט עד לתקרה. מדוע רואים לנחוץ להחזיק מקום מבעית כזה? לנזירים יש בית קברות קטן מאוד. כאשר נזיר נפטר, על פי המנהג מועברות עצמות מהקבר הישן ביותר כדי לפנות לו חלקת קבר. כל נזיר יודע שביום מן הימים יצורפו עצמותיו לאלה של עמיתיו בחדר הגולגלות.
כך מסתיים סיורנו באווירה קודרת משהו. אולם הוא בהחלט היה שווה את המאמץ. נהנינו לצפות בנופים המרהיבים ובמנזר המפורסם. בעוזבנו, מותירה בנו את חותמה המחשבה, שייתכן שפסענו באותם השבילים שבהם צעדו משה ועם ישראל לפני 500,3 שנה, כאן בהר סיני — מרגלית בישימון (תרומת עט).
[תיבה בעמוד 18]
תגלית מרעישה
במאה שעברה גילה חוקר המקרא הגרמני קונסטנטין פוֹן טישֶנדוֹרף במנזר סנטה קתרינה כתב־יד של כתבי־הקודש ביוונית מן המאה הרביעית, המכונה קודקס סינָאִיטִיקוּס. הוא מכיל חלק גדול מהתנ״ך בתרגום השבעים ליוונית וכן את כתבי־הקודש המשיחיים בשלמותם. כתב־היד הוא אחד העותקים העתיקים השלמים הקדומים ביותר הידועים של כתבי־הקודש המשיחיים.
טישֶנדוֹרף כינה את כתב־היד ”אבן חן שאין דומה לה”, ורצה להוציא לאור את תוכנו. לדבריו, הוא הציע לנזירים לתת את כתב־היד לצאר הרוסי, מגינה של הכנסייה היוונית־אורתודוקסית, אשר יכול היה לנצל את השפעתו לטובת המנזר.
על קיר המנזר מוצג תרגום של מכתב שהשאיר טישֶנדוֹרף, שבו הוא מבטיח ’להשיב, עם הבקשה הראשונה, את כתב־היד במצב תקין ושמוּר היטב לאגודה הקדושה של הר סיני’. אולם טישֶנדוֹרף סבר שהנזירים לא העריכו נכונה את חשיבותו הגדולה של כתב־היד או את הצורך להוציאו לאור. כתב־היד לא הושב לסנטה קתרינה. אף שבסופו של דבר שילמה הממשלה הרוסית 000,7 רובל לנזירים עבור כתב־היד, הם חשדניים מאוד עד עצם היום הזה בנוגע לכל ניסיון של למדנים לחשוף את אוצרותיהם. קודקס סינָאִיטִיקוּס הגיע לבסוף למוזיאון הבריטי, שם ניתן לראותו כיום.
חשוב לציין, שנתגלו ב־1975 מתחת לחומה הצפונית של מנזר סנטה קתרינה איקונות וגיליונות קלף שממלאים 47 ארגזים. תגלית זו כוללת יותר מתריסר גיליונות קלף החסרים בקודקס סינָאִיטִיקוּס. עד כה קטעים אלה נגישים רק לחוג למדנים מצומצם.
[מפות בעמוד 17]
הר סיני
[שלמי תודה]
NASA photo
.Mountain High Maps® Copyright © 1997 Digital Wisdom, Inc
[תמונה בעמודים 16, 17]
מישור א־ראחה וראס צפצַפה
[שלמי תודה]
.Est (Near Eastern History) Pictorial Archive
[תמונה בעמוד 18]
ג׳בל מוסא ומנזר סנטה קתרינה
[שלמי תודה]
.Est (Near Eastern History) Pictorial Archive
התמונה באדיבות The British Museum