נייטרליות בעולם מפולג
בעידן זה, שמאפיינים אותו פילוגים וסיכסוכים בינלאומיים, פוליטיים, גזעניים וצבאיים, ידועים עדי־יהוה בכל רחבי העולם כמי שנוקטים נייטרליות מוחלטת ומסרבים לצדד באי־מי מן הצדדים היריבים. לא הכול מבינים את הטעמים לעמדתם. מאמר זה יאפשר לך לעמוד על העקרונות הכרוכים בדבר.
ארבעים שנה ויותר עברו מאז ה־1 בנובמבר, 1939. בתאריך ההוא הופיע בחוברת המצפה מאמר ראשי תחת הכותרת ”נייטרליות”. היה זה, ללא ספק, מידע בעיתו!
חודשיים בלבד קודם־לכן, ב־1 בספטמבר, פתחה מכונת המלחמה הנאצית במיתקפה על פולין, ללא התגרות מצידה. כעבור חמישה שבועות הכניעה גרמניה את פולין, בסיועם של הרוסים שפלשו מן המזרח. בינתיים, הכריזו בריטניה הגדולה, קנדה, אוסטרליה, ניו־זילנד, הודו, דרום־אפריקה וצרפת מלחמה על גרמניה. אך, במשך שבעה חודשים תמימים שרר שקט יחסי בחזית המערב. היא נקראה, איפוא, חזית ”המלחמה המדומה”.
במהלך התקופה ההיא הקדישו לא־מעט צעירים מחשבה עמוקה למקרא ולחומר שהוגש במאמר ”נייטרליות”, שבחוברת המצפה. השאלה שעמדה על הפרק, לנוכח ענני מלחמת־העולם החולפים ומתעבים, היתה: איזו עמדה על עדי־יהוה המשיחיים לנקוט? האם על צעיריהם, משני צידי המיתרס, לצאת לקרב ולטבוח אלה את אלה, בשעה שאנשי־כמורה קתולים ופרוטסטנטים, משני עברי הגבול, הכריזו שזאת חובתו של הפרט לפני אלהים? אם ייצא העולם למלחמה, היהא זה מחובתם של אותם צעירים ליטול חלק בשפיכת־דמים, בכל אחד מן הצדדים היריבים?
עקב עיונם המעמיק בכתבי־הקודש, גמלה בלבם של צעירים אלה החלטה. איש לא החליט עבורם. היתה זו החלטתם האישית, על־יסוד מצפונם המודרך לאור עקרונות המקרא. החלטתם הנחושה היתה, להימנע מכל מעשי–איבה ואלימות נגד בני אומות אחרות. הם האמינו, ורצו ליטול חלק, בהתגשמות נבואת ישעיהו הידועה: ”ושפט בין הגויים והוכיח לעמים רבים, וכיתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות. לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה.”(ישעיהו ב׳:4) וזאת אמנם עשו אותם צעירים, בני כל העמים והלאומים.
תוצאות הנייטרליות
כך אירע, שבמרוצת שש השנים הסוערות שהתרגשו ובאו לאחר־מכן, איש מעדי־יהוה, בכל אומה שהיא, לא הרג את אחיו־לאמונה שהיה בן לאומה אחרת. פרוטסטנטים רבים נטבחו על־ידי פרוטסטנטים,וקתולים רבים על־ידי קתולים, אולם אף אשה ששיכלה את בעלה, או את בנה, לא יכלה לתלות את הקולר בצווארו של אחד מעדי־יהוה. צא וחשוב מה היה קורה, אילו כל הקתולים, הפרוטסטנטים וגם היהודים בכל רחבי העולם, היו נוקטים עמדה דומה! לא היתה מתחוללת מלחמה. יתרה מזאת: אילו היה האפיפיור פיוס השנים־עשר מכריז חרם על היטלר הקתולי, כפי שדחקו בו לעשות, במה הרג וצער היו נחסכים מן העולם! זאת, אם היה הדבר עוצר בעד היטלר וחבר־מרעיו.
אך, מלחמת–העולם השנייה נמשכה עד תום. ומה היה מחירה? האנציקלופדיה העולמית מציינת: ”מלחמת־העולם השנייה קטלה יותר קרבנות, עלתה יותר כסף, גרמה יותר נזק לרכוש, פגעה ביותר אנשים, ואולי אף חוללה שינויים מרחיקי־לכת יותר מכל מלחמה אחרת בתולדות אנוש. היא פתחה את עידן האטום, והביאה לשינויים מהפכניים בשיטות הלוחמה.” נהרגו בה קרוב לששה־עשר מיליון חיילים, ופי שניים–וחצי כמספר הזה אזרחים. היא ”עלתה יותר מ–000,000,000,150 דולר. למעלה מחמישים ארצות השתתפו במלחמה, והעולם כולו חש את תוצאותיה.”
אכן, היתה זו מלחמה עולמית, והעולם קצר את קציר־הדמים שלה. אך, מה באשר לאלה שקיבלו על עצמם את ההחלטה לפעול לאור נבואת ישעיהו? מבחינות מסוימות, מצבם היה קשה יותר מזה של האנשים שבחרו לשחות עם הזרם. דבר אחד הוא לנהוג בגבורה בלהט הקרב, אך דבר שונה לחלוטין הוא לציית באומץ־לב לצוו המצפון, ולהיות מטרה לחיצי בוז ולעג, ולעמוד בכך בבתי־כלא שורצי־רמשים, ולעתים מול כיתת יורים, או בצל הגרדום. האנשים הנייטרליים של מלחמת־העולם השנייה לא השתייכו לתנועת סרבני־המלחמה הפציפיסטים. הם לחמו במובן רוחני, והיו מאומנים היטב בשימוש ב־”חרב הרוח, שהיא דבר האלהים”. (אפסיים ו׳:17) היו אלה אנשים נקיי־כפיים. לא אחת שילמו הם על כך בחייהם. הם לא חששו למות על מזבח־הצדק.
הוכיחו זאת צעירים משיחיים רבים, אשר פתיל חייהם קופד בידי היטלר ואנשיו. בהקשר לכך נמסר בספר־השנה ל־1974 של עדי־יהוה: ”ההוצאות־להורג הרבות שאירעו [בגרמניה] בתקופת הרייך השלישי, תופשות מקום מיוחד בתולדות הרדיפות. בהתאם לדו״ח לא–שלם, נורו למוות ונערפו ראשיהם של 203 עדים ועדות לפחות. אין מספר זה כולל את אלה שגוועו מהרעבה, ממחלות ומטיפול אכזרי אחר.” כל זה אירע בתואם עם דברי המשיח: ”אילו הייתם [חלק] מן העולם, העולם היה אוהב את שלו. אינכם מן העולם, אלא שאני בחרתי אתכם מן העולם. משום כך העולם שונא אתכם.... אם רדפו אותי, גם אתכם ירדפו.” – יוחנן ט״ו:18–20.
תן דעתך לדוגמאות אחדות מני רבות של אנשים נקיי־כפיים אלה:
זמן קצר לפני הוצאתו־להורג ב־9 בנובמבר, 1940, כתב עד צעיר לאביו: ”עתה ניתנה גם לי שעת־כושר להוכיח את נאמנותי לאלהים עד מוות, נאמנות לא רק עד מוות, אלא גם אלי מוות. כבר גזרו עלי פסק־דין מוות, ואני קשור יומם ולילה באזיקים – הסימנים (שעל הנייר) הם סימני האזיקים שעל ידי – אך עדיין לא ניצחתי עד תום. אין מקלים על עד־יהוה להחזיק בנאמנותו. ... אבי היקר, אני מבקשך בכל נפשי, הישאר נאמן, כשם שהשתדלתי אני להישאר נאמן, כדי שנתראה שוב. אהרהר בך עד לרגע מותי. – בנך יוהנס. להתראות!”
עדה אחת מתארת את שיא הניסיון המר שעבר עליה במשך חודשים ארוכים, במלים אלה: ”ב־11 באוקטובר, 1941, הלך בעלי לגרדום. במכתבו האחרון, שהורשה לכתבו שעות ספורות בלבד לפני הוצאתו להורג, הוא אמר: ’משתקבלו את מכתבי זה, מריה יקירתי וארבעת ילדי, וולטר, וולטראוד, וולפגאנג וקריסטה, כבר ייסתם הגולל ואני אזכה בניצחון האמונה. תקוותי היא שאהיה מנצח. אני מאחל לכם, מקרב לבי, כניסה ברוכה אל מלכות יהוה. הישארו נאמנים! שלושה אחים צעירים, הצפויים לאותו גורל מחר בבוקר, נמצאים כאן עמי. עיניהם קורנות!”
אכן, ’לא חלק מן העולם’
בתארה את העמדה שנקטו עדי־יהוה במחנות־הריכוז הנאציים, כתבה הסוציולוגית הפולניה, אנה פאוולצינסקה, את הדברים הבאים בספרה Values and Violence in Auschwitz (ערכים ואלימות באושוויץ), שיצא לראשונה לאור ב־1973:
”קבוצה קטנה זו של אסירים היוותה כוח אידיאולוגי איתן והם ניצחו במאבקם נגד הנאציזם. הקבוצה הגרמנית של כת זו היוותה מעין אי זעיר של התנגדות מתמדת, בחיקו של עם מוכה־אימה, ובאותה רוח עשויה ללא־חת פעלו הם גם במחנה אושוויץ. הם הצליחו לזכות ברגשי הכבוד של עמיתיהם האסירים .... של הנוגשים באסירים ואפילו של קציני הס”ס. הכול ידעו, שאיש מעדי־יהוה לא ימלא פקודה בניגוד לאמונתו ולהשקפתו הדתית, ולא יבצע פעולה כלשהי נגד אדם אחר, ויהיה זה רוצח או קצין ס”ס. מאידך גיסא, הוא יעשה כל עבודה אחרת, ואפילו הבזויה ביותר, כמיטב יכולתו, אם היא נייטרלית מבחינה מוסרית. האסירים הפוליטיים ניהלו מאבק פעיל במחנה, אירגנו התנגדות ונלחמו כדי שחבריהם יישארו בחיים. לעומתם, גילו עדי־יהוה התנגדות פאסיבית למען אמונתם, אשר שללה כל מלחמה או אלימות.” (ההדגשה שלנו)
אך, לא היה זה מיוחד לגרמניה. בכל האומות הלוחמות, בעולם כולו, קיימו עדי־יהוה כאיש אחד את הכלל ”ואהבת לרעך כמוך”, ולא שעו לקריאת העמים לשנוא איש את רעהו. (ויקרא י״ט:18) בהתחשב במדינה בה חיו, נע עונשם מעונש־מוות ועד למאסר של חודשים ואפילו שנים. בכלא אחד אמר אסיר, שריצה עונש מאסר־עולם, לאחד העדים: ”אני יושב כאן בעוון הריגת שוטר, ואילו אתה – משום שסירבת להרוג. האין זה נראה מוזר בעיניך?” אך, בין שזה נראה ”מוזר” בעיני אחרים, ובין שלא, דבקו עדי־יהוה בעקרונות המקרא. הם לא היוו ’חלק מן העולם’ ולא השתתפו בהילולת הדמים שלו.
להימנע מאשמת־דמים
יחסו של אלהים לאנשים שלבם רוחש שנאה לזולתם, מוגדר בבירור במלים אלה: ”כל השונא את אחיו, רוצח הוא.” (יוחנן א׳. ג׳:15) המקרא מעודדנו להיות רודפי שלום ולהימנע ממעשי אלימות, ואפילו מחרי־אף ומצורת דיבור אלימה. (משלי ט״ז:7, 32) כיון שכך, חותרים תמיד עדי־יהוה להיות שוחרי־שלום בעולם מפולג זה ומשתדלים לרסן בקרבם נטיות העלולות להביאם לידי מריבות ופעולות איבה. – תהלים ל״ד:15.
אם כן, מלחמתם היא מלחמה רוחנית במהותה, שאינה מפירה את השלום. זאת, כפי שנאמר למשיחיים בני־המאה הראשונה לספירה: ”שכן כלי מלחמתנו עוצמתם אינה מבשר־ודם, אלא עוצמת אלהים בהם, להרוס מבצרים. אנחנו ממוטטים תחבולות וכל דבר רם שמתנשא נגד דעת אלהים, ומכניעים כל מחשבה לשם ציות למשיח.”(קורינתיים ב׳. י׳:4, 5) כך נמנעו עדי־יהוה מאשמת־דמים.
אשמת־דמים היוותה גורם לא־מבוטל למפלתה של ממלכת יהודה הקדומה, ובהקשר לכך מעניין לעקוב אחר פעולותיו של המלך מנשה. נאמר עליו: ”וייבן מזבחות לכל צבא השמים בשתי חצרות בית יהוה. והוא העביר את בניו באש [בקרבנות אנוש] בגי בן הינום, ועונן וניחש וכישף ועשה אוב וידעוני, הירבה לעשות הרע בעיני יהוה להכעיסו.”(דברי הימים ב׳. ל״ג:5, 6) בתקופה מאוחרת יותר בחמישים־וחמש שנות מלכותו, חזר בו מנשה מדרכו הרעה ופעל לעקירת עבודת־האלילים מירושלים. אף על פי כן, אשמת־הדמים דבקה בו, כיון ש”גם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד, עד אשר מילא ירושלים פה לפה.” (מלכים ב׳. כ״א:16) שפיכת דם זו נעשתה בזדון, ולא במלחמת־צדק שעליה ציווה אלהים.
אשמת–הדמים שרבצה על הממלכה בשל מעשיו של מנשה, לא סרה ממנה במותו. היא הכתימה את ישראל. לא נעשה דבר על־מנת לכפר עליה. כיון שכך, שלח יהוה את נבוכדנאצר מלך בבל, כמוציא– לפועל של משפטו נגד ירושלים. ”על־פי [מצוות] יהוה היתה ביהודה, להסיר מעל פניו בחטאות מנשה ככל אשר עשה; וגם דם הנקי אשר שפך, וימלא את ירושלים דם נקי, ולא אבה יהוה לסלוח.” – מלכים ב׳. כ״ד:1–4.
בימינו מקבילה הנצרות לירושלים הלא־נאמנה הקדומה, משום שבתחומיה פרצו שתי המלחמות העולמיות העקובות מדם של המאה העשרים. בדומה לירושלים, הקריבה הנצרות ’בנים ובנות’ רבים לאל המלחמה. (ירמיהו ז׳:31) אשמת־הדמים הרובצת על הנצרות כבדה מנשוא, ומגיעה עד לעשרות מיליוני נפשות! אם אשמת־הדמים של מנשה לא היתה ראויה למחילה, על אחת כמה וכמה לא זו של הנצרות! אירגונים דתיים שתמכו בהרג של שתי המלחמות העולמיות, ושל מלחמות אחרות במאה הנוכחית, נוטלים חלק באשמת־הדמים שלה. – ראה חזון־יוחנן י״ז:5, 6; י״ח:4, 5.
הגם שגורל הנצרות נחרץ, כתוצאה מעבודת־האלילים ואשמת־הדמים שלה, יצאו ממנה מאות אלפי אנשים ישרי–לב, ניתקו את קשריהם עימה וגמרו אומר ללכת באורחות יהוה, ולחלות את פניו. (ישעיהו ב׳:3) בין אלה נמנים אלפי אנשים שלחמו כחיילים במלחמות העולמיות ובסיכסוכים אחרים בתקופתנו. אנשים אלה, שהתחרטו על מעשיהם ושחזרו בתשובה, יכולים להיות סמוכים ובטוחים שאלהים ימחל להם. (ישעיהו א׳:15–18; יחזקאל ל״ג:14–16) בירכתו תנוח עליהם, בהוכיחם עצמם עתה כתלמידי המשיח, ’שר השלום’, שאמר בעת מעצרו ומשפטו; ”מלכותי איננה מן העולם הזה. אילו היתה מלכותי מן העולם הזה, היו משרתי נלחמים.” (יוחנן י״ח:36; ישעיהו ט׳:5, 6) כיון שכך, אף הם אינם ’חלק מן העולם’ הזה, האשם בשפיכת–דמים. הם מבקשים להיות תחת חסותו והגנתו של אלהים. – השווה במדבר ל״ה:11, 32.
הנייטרליות כהגנה
עדי־יהוה רבים בגרמניה הנאצית ובארצות אחרות קיפחו, כאמור, את חייהם עקב עמדתם הנייטרלית. בעמדם מול המוות, שאבו הם נוחם מן ההבטחה המקראית לתחיית־המתים, בנבואת ישעיהו: ”יחיו מתיך, נבלתי יקומון. הקיצו ורננו שוכני עפר.” (ישעיהו כ״ו:19; דניאל י״ב:2, 13) תחייתם מן המתים מובטחת. לעומת זאת, במקרים אחרים שימשה עמדתם הנייטרלית של עדי־יהוה להגנתם, לעתים בנסיבות מיוחדות במינן.
מה שאירע באפריקה מהווה דוגמה אחת לכך. למשל, העדים הפזורים בכפרים הם אנשים מכניסי– אורחים, וכל אימה שבא אל ביתם אדם זר, הם מקבלים אותו בסבר פנים יפות ומכבדים אותו בארוחה. אך, הם מסרבים בכל תוקף להשתייך או לפעול למען מפלגה פוליטית כלשהי. יום אחד, כאשר חיילי גרילה זימנו את הכפריים המקומיים לאסיפה תעמולתית, מיאנו העדים להיות נוכחים בה. וכך אירע, שכאשר יריבי המפלגה התפרצו אל האסיפה וירו למוות ב־105 הנוכחים, ניצלו העדים בגלל היעדרותם. כשהלכו מעשי האיבה והתעצמו, נקלעו העדים למצבים קשים יותר, אך תמיד הוכיחו כי אינם ’חלק מן העולם’.
במרוצת ה”עת צרה” הממשמשת ובאה, תפעל שוב עמדתם הנייטרלית של עדי־יהוה להגנתם. (דניאל י״ב:1) מאחר שאין הם מהווים ’חלק מן העולם’, יהיו הם נקיים מאשמת־דמים. מאידך גיסא, אלהים יביא על הנצרות, שאשמת־דמים כבדה רובצת עליה (ובעצם על העולם כולו), אותו גזר־דין שהוציא נגד ירושלים הקדומה, שעליה ניבא יחזקאל: ”כה אמר אדני יהוה: ’עיר שופכת דם בתוכה לבוא עיתה, ועשתה גילולים עליה לטמאה, בדמך אשר שפכת אשמת, ובגילולייך אשר עשית טמאת. ... והנה הכיתי כפי ... על דמך אשר היו בתוכך ... והתימותי טומאתך ממך. ... וידעת כי אני יהוה.’” – יחזקאל כ״ב:3, 4, 13–16.
אותם עקרונות של אחדות חובקת־עולם ושל היבדלות מסדר־הדברים הזה, שבשליטת השטן, מתייחסים גם לעניינים פוליטיים מקומיים ולגילויי לאומנות בתחומים שונים, כולל הפגנות והפיכות פוליטיות. עדי־יהוה נשבעו אמונים למלכות אלהים, המתעלה על כל הפילוגים והסיכסוכים מעשה־ידי־אדם. הם מקבלים את הממשלות הקיימות במדינות בהן הם חיים, בידעם כי בעתיד הקרוב תביא מלכות אלהים פתרון לכל תחלואי האנושות.
”קרוב יום יהוה הגדול”! (צפניה א׳:14) לא רחוק היום בו יישמד עולם שלם, האשם בשפיכות דמים. אך, לאלה שדבקו ללא־חת בנייטרליות, ושלא היוו ’חלק מן העולם’, יאמר יהוה : ”לך, עמי, בוא בחדריך וסגור דלתיך בעדך. חבי כמעט רגע, עד יעבור זעם. כי הנה יהוה יוצא ממקומו לפקוד עוון יושב הארץ עליו, וגילתה הארץ את דמיה ולא תכסה עוד על הרוגיה.” (ישעיהו כ״ו:20, 21) לאחר שהעולם האשם בשפיכת־דמים ייתן את הדין על כך, ייצאו עובדי אלהים נקיי־הכפיים ממקום המיסתור, שסופק להם בדרך־נס, וייהנו משלום נצחי בעולם ששוב לא יוכתם בדם מלחמות ואלימות. (תהלים מ״ו:9, 10) הם ייוותרו בסדר־הדברים החדש, ויעשו את רצון אלהים לנצח. (משלי ב׳:21, 22; תהלים קל״ג:3) כל זאת, בזכות תרומתם לשמם הטוב של עובדי יהוה, הנקיים משפיכת דם והדבקים בנייטרליות בעולם מפולג.