המבול – מבט מארם־נהריים הקדומה
בן–שיחי הצעיר היה סטודנט להיסטוריה. כשסיפרתי לו על התעניינותי בהיסטוריה המקראית, אמר לי משהו שעדיין לא מש מזכרוני: ”וכי מה מצפה אתה ללמוד מן התנ״ך? האינך יודע על קיומם של מיסמכים היסטוריים עתיקים בהרבה?”
”לאילו מיסמכים אתה מתכוון?” שאלתי. ”לעלילות גילגמש,” השיב. ”הלא הן קדומות בהרבה מן הסיפור המקראי.”
ידעתי שעלילות־גילגמש הכילו תיאור מליצי על מבול אדיר, שהשמיד את האנושות כולה. רבים גורסים, שאגדת המבול הזאת מבוססת על היסטוריה עתיקה בהרבה מזו של פרשת המבול הקשורה בנוח, המופיעה בבראשית פרקים ו׳ עד ח׳.
מאחר שנתעוררה סקרנותי, גמרתי אומר לרדת לעובי הקורה. הספרייה הלאומית הגדולה בוינה, עיר מגורי, העמידה לרשותי מספר ספרי מחקר על עלילת־גילגמש. ברשותכם, אחלוק עימכם כמה וכמה פרטים מתוצאות מחקרי.
סיפורי המבול הבבליים
גיליתי, כי בראשית המאה התשע־עשרה היתה פרשת המבול העולמי, ממנו ניצלו נוח ומשפחתו, כמתואר במקרא, נתונה לביקורת חריפה ורבים ביטלוה כאגדה גרידא. אך, בעקבות גילויים ארכיאולוגיים באביב של ,1850 שב והתעורר עניין נרחב במבול המקראי. חפירות שנערכו בנינווה, הובילו לחשיפת חדר מלא וגדוש לוחות־חרס. ארכיאולוגים מצאו את ספריית לוחות־החרס הידועה של המלך אשורבניפל.
לאחר מכן, כשהחל ג׳ורג׳ סמית מן המוזיאון הבריטי לפענח את הכתובות, החקוקות בכתב–היתדות, מתוך האוסף הזה, הוא נתקל בסידרת לוחות הידועים בשם עלילות־גילגמש, או ’אפוס’ גילגמש. בשעה שטרח על פיענוח אחד הלוחות הללו, נפעם סמית משמחה. הוא צירף אות לאות, והתוצאה היתה:
”אתה, איש שוריפאק, בן אוברה־חותו! הרוס ביתך, בנה אוניה! נטוש עושר! דרוש (להציל) חיים! ... קח אל האוניה מזרע כל חי. האוניה אשר תבנה, מידותיה יימדדו (במדויק) ...”
עתה נתחוור לסמית, כי לפניו מיסמך על המבול מנקודת־ראות אשורית־בבלית.
אף כי זמנו של הנוסח הזה נקבע למאה השביעית לפה״ס, הגיעו הלמדנים לכלל מסקנה, כי החומר המקורי ששימש יסוד לחיבורו היה עתיק בהרבה. כיום נתגלו כמה מן הכתובות הקדומות יותר. התיאור הלא־מקראי העתיק ביותר הידוע על המבול, נמצא בסיפור־מעשה שומרי. קטעים מתוכו, על שבר לוח־חרס, נתגלו בניפור שבדרום מסופוטמיה (ארם־נהריים). מספר מומחים סבורים, שהוא נכתב בין המאה העשרים־ואחת והמאה השמונה־עשרה לפה״ס. פיסקה אחת מתוך המיסמך השומרי אומרת: ”[הטו] אוזן למיצוותי: ... מבול [ימחה] את מרכזי־הפולחן: להשמיד זרע אנוש ... יצאה ההחלטה, דבר מועצת [האלים].”
עלילות־גילגמש
אך, הבה נחזור אל עלילות־גילגמש. למדתי, כי לדעת החוקרים היה גילגמש מלך קדום של העיר אורוק (הקרויה ארך בבראשית י׳:10). רשימת מלכים שומרית מציינת את שמו בשושלת הראשונה של אורוק. אחד המילונים אומר עליו: ”אוסף שירים עלילתיים־אגדיים שומריים חוברו על גילגמש, ונמסרו לדורות הבאים מאז 1900 לפה״ס, אם כי לא בשלימותם.”
עלילות־גילגמש עצמן מכילות כמה וכמה בתי־שיר, שקובצו ליצירה אחת. הן חקוקות על שנים–עשר לוחות־חרס גדולים, והלוח האחד־עשר מגולל בפנינו את סיפור המבול, שכה עניין אותי. אביא בפניכם בקצרה את תוכנו: לאזני גילגמש הגיעה השמועה כי ידידו, אנקידו, מת. האימה מפני המוות מניעה את גילגמש לצאת למסע ארוך אל אותנפשתים, האמור להיות בן־התמותה היחידי שזכה לאלמוות. גילגמש חוצה את נהר המוות בעזרת איש־מעבורת ופוגש את אותנפשתים, המספר לו על המבול וכיצד עלה בידו להינצל ממנו. בסיפור בבלי עתיק יותר על המבול, נקרא אותנפשתים בשם אתרהאסיס, שמשמעו, ”חכם ביותר”.
למידע זה, החקוק על לוחות־חרס, נודעת חשיבות רבה. אף־על־פי שמרובים בו הפרטים הדמיוניים, הוא מלמד כי מבול אדיר־ממדים נחקק בזכרונה של האנושות.
חילוקי דעות
לאחר שמומחים בדקו בקפידה את עלילת־גילגמש, נחלקו דעותיהם באשר לשאלה, איזה מהסיפורים על המבול עתיק יותר – זה מארם־נהריים המתואר בעלילה, או זה המופיע במקרא? רבים אימצו את ההשקפה, שהסיפור הלא־מקראי הוא הראשון. למשל, בספר Gods, Graves, and Scholars (אלים, קברים ולמדנים), טען ק. וו. סראם, כי ”אין להטיל ספק בעובדה, שנתגלה הנוסח הראשוני של אגדת המבול המקראית.” יתכן שבן־שיחי הצעיר התבסס על הצהרה מעין זו.
אך, האמנם נכון הדבר? האם פרשת המבול שבספר בראשית נבעה, במקורה, מאגדות שומריות ובבליות? נראה לי, שכדי לקבל תשובה מניחה את הדעת, כדאי לערוך השוואה בין סיפור המקרא על המבול, לבין התיאור שבעלילת־גילגמש.
מספר קווי־דמיון
המבול הכלל־עולמי תופש מקום נכבד בתולדות עמי־קדם. עד כה נתגלו למעלה ממאה סיפורי מבול נפרדים, מכל רחבי העולם, כולל זה שבעלילת־גילגמש.
כפי שהעלה מחקרי, סיפור המבול מארם־נהריים דומה באי־אלו פרטים לזה המופיע במקרא. שני המקורות מציינים, שכל המין האנושי הושמד, להוציא ניצולים אחדים. אדם אחד מצטווה לבנות תיבה, או כלי־שייט, כדי להישאר בחיים. מבול מים יורד ממרום במשך ימים רצופים. לאחר־מכן, נשלחים עופות מתוך כלי־השייט כדי לבדוק באם הופיעה היבשה. בצאתם מכלי־השייט, שהציל את נפשם, מקריבים הניצולים קרבנות.
היש בקווי־דמיון אלה משום ראיה לכך, שעלילת־גילגמש, או אגדות עתיקות יותר על המבול מארם־נהריים, קדמו לסיפור המקראי? בטרם אסיק את מסקנותי, מצאתי לנכון לעמוד על כמה מן...
ההבדלים המהותיים
ראשית, הבה אתייחס לסיבת המבול. על–פי עלילת־גילגמש, גמרו האלים אומר להשמיד את האנושות על־ידי מבול. אף כי החלטה זו צריכה היתה להישמר בסוד, הזהיר האל ’אאה’ (בסיפור השומרי ’אנקי’) מפניו את מעריצו, אותנפשתים. אגדת אתרהאסיס הבבלית, העתיקה יותר, מציינת כי שנתו של אחד האלים (’אנליל’) הופרעה על־ידי רעש שחוללו בני־האדם. הוא פנה לעזרת מועצת ”האלים הגדולים”, אשר שלחו רעב שנמשך שש שנים, אך השקט המיוחל לא הושג. כשהחליטו האלים להביא מבול, גילה ’אאה’ את המזימה לאתהראסיס, שבנה כלי־שייט שישאירנו בחיים, על־פי מידות שהוכתבו לו ממעל.
מאידך גיסא, פרשת המבול במקרא שונה בתכלית. היא מביאה סיבה מוסרית מוצדקת למבול:
”וירא יהוה כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום. ותישחת הארץ לפני האלהים ותימלא הארץ חמס. וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה, כי השחית כל בשר דרכו על הארץ. ויאמר אלהים לנח: ’קץ כל בשר בא לפני, כי מלאה הארץ חמס מפניהם; והנני משחיתם את הארץ.’” – בראשית ו׳:5, 11–13.
באשר לברירה באם להישמד במבול, או להינצל ממנו, מציינים כתבי־הקודש כי בני־האדם מתו, משום ש’לא שמו לב’ לעבודה הכבירה שביצעו נוח ובני־משפחתו בבניית התיבה המצילה, וגם לא לדברי נוח כ”מטיף הצדק”. (מתי כ״ד:39; פטרוס ב׳. ב׳:5) אילו היטו אוזן לאזהרת נוח, ולדוגמתו האישית, היו הם ניצלים.
כמו־כן, לא נאמר במקרא שנוח נצטווה לשמור בסוד את העובדה, שאלהים אמר להביא מבול עולמי. לעומת זאת, האגדה שהתהלכה בארם־נהריים ציינה, שהאל ’אאה’ הרחיק לכת עד כדי כך שהציע לאותנפשתים להונות את בני־דורו ולהעלים מהם כליל את השואה העומדת להתחולל.
יש לתת את הדעת גם להבדלים חשובים בנוגע להשפעת המבול. עלילת־גילגמש מספרת, שהאלים נחרדו מן המבול ונמלטו אל מרומי הרקיע של האל ’אנו’. בטרם נכנסו לשם, הם רבצו בעצב, נלחצים אל הקיר, ”מפוחדים ככלבים”. הם מחו על כך, כשהם רכונים ובוכים. אפילו האלה ’אישתר’ קוננה מרות על שנתנה את הסכמתה להשמדת האנושות, בהתכנסות מועצת האלים.
ועדיין לא תמו ההבדלים. עלילת־גילגמש יודעת לספר, כי בעקבות המבול, כאשר אותנפשתים עמד להקריב קרבן, ”עטו האלים כזבובים על המקריב”. אישתר, ”האלה הגדולה”, ביקשה למנוע את אנליל מליטול חלק בקרבן, ונזפה בו על שגרם את השואה. המיסמך של ארם־נהריים מתאר את אנליל כמי שנתמלא כעס על שבן־אנוש אחד ניצל.
השוואה זו בין המשותף והשונה בין השניים, סייעה לי רבות לקבוע מי מהם היה הראשון, וספרי עזר נוספים בספרייה הלאומית אישרו את מסקנותי.
’ההסתמכות איננה סבירה’
לאחר שהצביע על ההבדלים שבין סיפור המבול במקרא, ובבבל הקדומה, כותב פ. י. וייסמן בספר New Discoveries in Babylonia About Genesis (גילויים חדשים בבבל על בראשית): ”הרעיונות בתנ״ך מובעים בפשטות, ומלמדים על אלהים בצורה נקייה מדופי, בשעה שלוחות־החרס הבבליים מסובכים ודוגלים בריבוי־אלים. ניתן להשוות זאת להבדל שבין מי המעיינות הצלולים של מקורות נהר־התמזה, לבין המים העכורים של נמל לונדון. יש קווי־דמיון בין המקורות לבין שפך הנהר, שהרי שניהם מהווים את אותו הנהר עצמו: בדומה לכך, אנו מוצאים בבראשית את הסיפור במקורו הצלול, בעוד שאצל הבבלים הוא מתגלה בהתפתחותו העכורה.”
באשר לטענה, שהמקרא הסתמך על מיסמכים בבליים קדומים בנושא המבול, מציין Lexicon zur Bibel (מילון התנ״ך), מאת פריץ ריינקר: ”נראה שאין זה סביר כלל, שסיפור המבול המקראי, שאין בו דבר מרוח האגדה, הסתמך על סיפורים בבליים, בגלל ההבדלים שבין שני הנוסחים הן באופי והן בתוכן.”
מידיעותי על לוח־הזמנים המקראי, היה ברור לי שכותב ספר בראשית לא נצטרך לשאוב חומר מאגדה בבלית כלשהי. לאור חייהם החופפים של האנשים בתקופה ההיא, יכולה היתה האמת על המבול להימסר בנקל על־ידי שם בן־נוח (שהיה עד־ראייה), למשה, כותב בראשית, באמצעות שלוש חוליות אנושיות בלבד. אין זה מתקבל על הדעת שהעברים, שעבדו את האל שעבד נוח, לא כללו בתולדותיהם מאורע בעל חשיבות כה עליונה.
יתר על כן: הייתי מודע לכך שספרים אחרים במקרא אישרו את הכתוב בבראשית. למשל, ישעיהו ויחזקאל הזכירו את פרשת נוח והמבול. (ישעיהו נ״ד:9; יחזקאל י״ד:14, 18, 20) גם בכתבים המשיחיים קיימת התייחסות למבול. (פטרוס א׳. ג׳:20; ב׳. ב׳:5; ג׳:5, 6; עברים י״א:7) וכל כותבי המקרא, כולל משה, כתבו בהשראת ”רוח יהוה”, דבר שחיזק את ביטחוני באמיתות המיסמך המקראי. – שמואל ב׳. כ״ג:2.
המשיח גם הוא הכיר בכך, שהכתוב בבראשית הינו אמת לאמיתה. בנבואתו על השמדת העולם המושחת הזה, אמר: ”כפי שבאותם ימים שלפני המבול, היו אוכלים ושותים, גברים מתחתנים ונשים נישאות, עד לאותו יום שבו נכנס נוח אל התיבה; ולא שמו־לב, עד כי בא המבול וסחף את כולם,” כך יהיה גם בקץ סדר־הדברים הזה. – מתי כ״ד:37–39, ע״ח.
ניתנת האמת להיאמר, שהמחקר שערכתי חיזק את אמונתי במקוריותו ובמהימנותו של המיסמך המקראי על המבול. אין הוא נשען על יצירות עממיות בעלות יסודות פרימיטיביים, שיש בהן הרבה מן הדמיון.