סיפור חיים
למדנו לשים את מלוא מבטחנו ביהוה
סיפורה של נטלי הולטורף
היה זה ביוני 1945. באחד מימי החודש, הופיע בביתנו אדם חיוור פנים שהמתין בסבלנות בפתח הבית. רות, בתי הקטנה, צעקה בבהלה: ”אמא, איש זר עומד ליד הדלת!” היא לא ידעה שהזר היה אביה — בעלי היקר פרדיננד. שנתיים קודם לכן, שלושה ימים בלבד לאחר לידתה, היה עליו לעזוב, אחר כך הוא נעצר. ולבסוף מצא עצמו במחנה ריכוז נאצי. ועתה, סוף סוף פגשה רות את אביה ומשפחתנו התאחדה מחדש. לפרדיננד ולי היה הרבה מה לספר זה לזה!
פרדיננד נולד ב־1909 בעיר קיל שבגרמניה, ואני נולדתי ב־1907 בעיר דְרֶזְדֶן, גם בגרמניה. משפחתי באה לראשונה במגע עם תלמידי המקרא, כך נקראו אז עדי־יהוה, כשהייתי בת 12. בגיל 19 עזבתי את הכנסייה האוונגליסטית והקדשתי את חיי ליהוה.
בינתיים, סיים פרדיננד את לימודיו במכללה הימית והפך לימאי. במהלך הפלגותיו ניקרו במוחו שאלות ביחס לקיום הבורא. כשחזר מאחד ממסעותיו, ביקר פרדיננד אצל אחיו שהיה תלמיד מקרא. די היה במפגש זה כדי לשכנעו שלמקרא יש תשובות לשאלות שטרדו את מוחו. הוא עזב את הכנסייה הלותרנית והחליט גם להתפטר מעבודתו כימאי. לאחר שבילה את יומו הראשון בפעילות ההטפה, חש רצון עז לעסוק בכך למשך שארית חייו. באותו ערב, הקדיש פרדיננד את חייו ליהוה. הוא נטבל באוגוסט 1931.
ימאי ומבשר
בנובמבר 1931, עלה פרדיננד על רכבת שמגמת פניה להולנד כדי לעזור שם בהכרזת הבשורה. כאשר סיפר לאח שארגן את הפעילות באותה ארץ שהוא היה ימאי, קרא האח בהתרגשות: ”אתה בדיוק האיש שאנחנו צריכים!” עוד קודם לכן שכרו האחים ספינה, כדי שיתאפשר לקבוצת חלוצים (מבשרים בשירות מלא) לבשר לתושבים שחיו לאורך נתיבי המים בחלקה הצפוני של הארץ. צוות הספינה מנה חמישה איש, אך אף לא אחד מהם ידע להשיט אותה — כך הפך פרדיננד לקברניט.
כעבור שישה חודשים נתבקש פרדיננד לשרת כחלוץ בטִילְבֶּרְךְ שבדרום הולנד. בערך באותה תקופה גם אני הגעתי לטִילְבֶּרְךְ לשרת כחלוצה ושם פגשתי את פרדיננד. מייד התבקשנו לעבור לחְרוֹנִינְגֶן, הממוקמת בחלקה הצפוני של המדינה. נישאנו בחְרוֹנִינְגֶן באוקטובר 1932. בדירה אחת שבה השתכנו מספר חלוצים, בילינו את ירח הדבש שלנו ובה בעת שירתנו כחלוצים.
בתנו אסתר נולדה ב־1935. למרות הכנסתנו הדלה, היינו נחושים בדעתנו להמשיך בחלוציות. עברנו להתגורר בבית קטנטן בכפר. כשנשארתי בבית לטפל בתינוקת, בילה בעלי יום ארוך בשירות. למחרת החלפנו תפקידים. כך עשינו עד שאסתר הייתה מספיק גדולה להצטרף אלינו לשירות.
כעבור זמן קצר, החלו עננים מאיימים להקדיר את פני השמים הפוליטיים באירופה. שמענו על הרדיפות של עדי־יהוה בגרמניה והבנו שלא רחוק היום שגם תורנו יגיע. תהינו כיצד נתמודד עם רדיפות כל כך קשות. ב־1938 הוציאו הרשויות ההולנדיות צו האוסר על זרים לעסוק במכירה ובהפצה של פרסומים דתיים. כדי לעזור לנו להמשיך בשירותנו, העבירו לנו עדים הולנדים שמות של אנשים שגילו עניין בבשורה, וכך התאפשר לנו ללמד כמה מהם את המקרא.
בערך באותה תקופה התקרב מועד הכינוס של עדי־יהוה. לא היה לנו מספיק כסף לרכוש כרטיסי נסיעה ברכבת כדי להגיע לאתר הכינוס, אבל רצינו לנכוח בו. לכן יצאנו לדרך בת שלושה ימים רכובים על אופניים, כשאסתר הפעוטה יושבת במושב שהותקן על הכידון. בלילות התארחנו אצל עדים שהתגוררו לאורך הדרכים שבהן עברנו. כל כך שמחנו לנכוח בכינוס הארצי הראשון שלנו! התוכנית חיזקה אותנו לקראת הנסיונות שציפו לנו. יותר מכול, קיבלנו תזכורות לשים את מבטחנו ביהוה. המילים שבתהלים ל״א:7 הפכו להיות המוטו שלנו: ”ואני, אל יהוה בטחתי”.
ניצודים על־ידי הנאצים
במאי 1940 פלשו הנאצים להולנד. זמן קצר לאחר מכן ביקרו אצלנו במפתיע הגסטאפו, או המשטרה החשאית, שעה שמיינו משלוח של ספרות מקראית. פרדיננד נלקח למטה הגסטאפו. אסתר ואני ביקרנו אותו שם בקביעות ולפעמים תחקרו והיכו אותו ממש לנגד עינינו. לפתע, בדצמבר שוחרר פרדיננד — אך החופש שממנו נהנה היה קצר ימים. ערב אחד כשחזרנו הביתה הבחנו במכונית של הגסטאפו חונה ליד הבית. פרדיננד הצליח לברוח בעוד אסתר ואני נכנסנו פנימה. הגסטאפו המתינו לנו. הם רצו לשים יד על פרדיננד. באותו לילה, אחרי שהם עזבו הגיעה המשטרה ההולנדית ולקחה אותי לחקירות. למחרת היום, הסתתרנו אסתר ואני בביתם של זוג עדים שרק נטבלו, משפחת נוֹרדֶר, והם סיפקו לנו מחסה והגנה.
בשלהי ינואר 1941, נעצר זוג חלוצים שהתגורר בספינת מגורים. למחרת, הלכו משגיח הנפה ובעלי לספינה כדי לקחת כמה מחפציו האישיים של הזוג. לפתע התנפלו עליהם משתפי פעולה של הגסטאפו — פרדיננד הצליח לחמוק מידיהם ולנוס על אופניו ומשגיח הנפה נזרק לכלא.
האחים האחראים ביקשו מפרדיננד לאייש את תפקיד משגיח הנפה. משמע הדבר היה שהוא לא ישהה בבית יותר משלושה ימים בחודש. זה היה אומנם קושי חדש עבורנו, אך המשכתי בחלוציות. הגסטאפו חיפשו אחר העדים ביתר מרץ ולכן נאלצנו לעבור ממקום למקום. בשנת 1942 עברנו שלוש פעמים. לבסוף, התמקמנו בעיר רוטרדם, הרחק מהאזור שבו עסק פרדיננד במלאכת ההטפה במחתרת. באותה עת, ציפיתי לילדי השני. משפחת קמפ — ששני בניה נשלחו זמן קצר קודם לכן למחנות ריכוז — אירחה אותנו באדיבותה בביתה.
הגסטאפו נושף בעורפנו
בתנו השנייה, רות, נולדה ביולי 1943. לאחר לידתה, התאפשר לפרדיננד לשהות במחיצתנו שלושה ימים, אבל לאחר מכן היה עליו לעזוב. חלף זמן רב עד ששבנו ונפגשנו שנית. כשלושה שבועות לאחר מכן נעצר פרדיננד באמסטרדם. הוא נלקח לתחנה של הגסטאפו, שם אימתו את זהותו. פרדיננד נחקר אינטנסיבית בניסיון לחלץ מפיו מידע על פעילות ההטפה. אבל המידע היחידי שפרדיננד נידב היה שהוא אחד מעדי־יהוה ושאין הוא מעורב בשום פעילות פוליטית. קציני הגסטאפו רתחו מזעם על כך שפרדיננד, אזרח גרמני, אינו משרת בצבא ואיימו עליו שיוציאו אותו להורג כבוגד.
בחמשת החודשים הבאים הוחזק פרדיננד בתא בכלא, שם ספג איומים בלתי פוסקים שהוא יוצא להורג בידי כיתת יורים. חרף זאת, הוא לא הפר את נאמנותו ליהוה. מה עזר לו לשמור על חוסן רוחני? דבר־אלוהים, המקרא. למותר לציין שאסור היה לו כעד־יהוה להחזיק ספר מקרא. איסור זה לא חל על אסירים אחרים. הם היו זכאים לבקש מקרא, ולכן פרדיננד שכנע את שותפו לתא לבקש ממשפחתו לשלוח לו מקרא. וכך היה. שנים מאוחר יותר, כל אימת שפרדיננד סיפר על כך, אורו עיניו והוא היה אומר בהתרגשות: ”המקרא הזה ניחם אותי כל כך!”
בתחילת ינואר 1944, נלקח פרדיננד במפתיע למחנה ריכוז בווּכְט שבהולנד. באורח בלתי צפוי, הוכח הדבר כצעד מבורך עבורו משום שפגש שם 46 עדים אחרים. כשנודע לי על העברתו, הייתי כל כך מאושרת שהוא עדיין בחיים!
הכרזת הבשורה ללא ליאות במחנה הריכוז
החיים במחנה היו קשים מנשוא. תת־תזונה, היעדר בגדים חמים וקור מקפיא היו עניין שבשגרה. פרדיננד חלה בדלקת שקדים חמורה. לאחר מסדר נוכחות ארוך בקור המקפיא, הוא נלקח למרפאה. חולים שחום גופם היה 40 מעלות צלסיוס ומעלה הורשו להישאר. אך לא פרדיננד — החום שלו היה רק 39 מעלות צלסיוס! הורו לו לחזור לעבודה. אסירים טובי לב באו לעזרתו והסתירו אותו פרקי זמן קצרים במקום חמים. הקלה נוספת באה עם התחממות מזג האוויר. כמו כן, כאשר כמה מהאחים קיבלו חבילות מזון, הם חלקו אותן עם אחרים, וכך פרדיננד התאושש במעט.
לפני שבעלי נאסר הייתה הכרזת הבשורה דרך חייו. גם במחנה לא חדל פרדיננד לשתף אחרים בעיקרי אמונתו. לא אחת לעגו לו רשויות המחנה על המשולש הסגול שענד, הסמל שזיהה את האסיר כעד־יהוה. אבל פרדיננד ראה בהערותיהם הזדמנות לפתוח איתם בשיחה. בתחילה, הוגבל שטח הבשורה של האחים לביתני המגורים שבהם שוכנו רוב העדים. האחים תהו, ’כיצד נוכל להגיע ליותר אסירים?’ שלא במתכוון סיפקה להם מִנהלת המחנה את הפתרון. כיצד?
לאחים היה מלאי סודי של ספרות מקראית וכן 12 ספרי מקרא. יום אחד מצאו השומרים כמה מן הפרסומים אבל לא הצליחו לגלות למי הם שייכים. לכן, רשויות המחנה החליטו שיש לפרק את האחדות ששררה בקרב העדים. כעונש הועברו כל האחים למגורים שבהם לא שכנו עדים. זאת ועוד, היה על האחים לשבת בזמן הארוחות ליד מי שאינם עדים. הסידור התגלה כברכה. כך התאפשר לעדים לעשות מה שהתכוונו מלכתחילה — לבשר לכמה שיותר אסירים.
מגדלת לבד שתי בנות
כל אותה עת, עדיין התגוררתי עם שתי בנותיי ברוטרדם. מזג האוויר של חורף 44/1943 היה קשה במיוחד. מאחורי ביתנו הוקמה סוללת ארטילריה של הצבא הגרמני ליירוט מטוסים. מולנו שכן נמל וואל — יעד עיקרי למפציצים של בעלות הברית. זה לא היה מקום מסתור הכי בטוח בלשון המעטה. יתרה מזו, המזון היה מצרך יקר המציאות. יותר מתמיד למדנו לשים את מלוא מבטחנו ביהוה (משלי ג׳:5, 6).
אסתר בת השמונה עזרה למשפחתנו הקטנה ועמדה בתור לקבלת מזון בבית התמחוי. אבל לא אחת קרה שכאשר הגיעה תורה לקבל מזון, לא נשאר דבר. פעם אחת כשהלכה לחפש בשבילנו אוכל היא נקלעה למתקפה אווירית. נתקפתי בהלה כששמעתי את ההפצצות, אך במהרה הוחלפה חרדתי בדמעות של שמחה כאשר היא חזרה הביתה ללא פגע ואפילו הביאה עימה כמה סלקי סוכר. ”מה קרה?” היו מילותיי הראשונות. היא ענתה לי ברוגע: ”כאשר הפצצות נפלו, עשיתי בדיוק מה שאבא אמר לי לעשות, ’לשכב על הרצפה, לא לקום, ולהתפלל’. וזה עבד!”.
בגלל המבטא הגרמני שלי, היה יותר בטוח שאסתר תעשה את הקניות. זה משך את תשומת לבם של החיילים הגרמנים והם התחילו לתחקר את אסתר. אך היא לא הסגירה שום סודות. בבית חינכתי אותה על ברכי המקרא, ומשום שלא יכלה לנכוח בבית הספר לימדתי אותה קרוא וכתוב וכן מיומנויות אחרות.
אסתר עזרה לי גם בשירות. לפני שיצאתי ללמד את המקרא, יצאה אסתר לפניי לבדוק אם השטח ”נקי”. היא וידאה שהסימנים, אותם סיכמתי מראש עם תלמיד המקרא, היו במקום. לדוגמה, התלמיד היה ממקם את העציץ על אדן החלון בצורה מסוימת כדי לסמן לי שאני יכולה להיכנס. בזמן השיעור נשארה אסתר בחוץ. היא טיילה עם רות בעגלת התינוק הלוך ושוב לאורך הרחוב והייתה דרוכה לכל סכנה מתקרבת.
לזקסֶנהַאוזֶן
מה עבר על פרדיננד בינתיים? בספטמבר 1944, הוצעדו הוא ורבים אחרים לתחנת רכבת. קבוצות של 80 אסירים נדחסו לתוך קרונות מטען שהמתינו שם. בכל קרון היה דלי אחד ששימש כשירותים ודלי אחד למי שתייה. הנסיעה ארכה שלושה ימים ושלושה לילות שאותם עברו בעמידה! בקושי היה אוורור. הקרונות היו נעולים ואטומים ורק פה ושם היו חורי הצצה. קשה לתאר במילים את הסבל שעבר עליהם — החום, הרעב והצמא ושלא לדבר על הצחנה.
הרכבת נעצרה לאיטה בקול חריקה במחנה הריכוז הנודע לשמצה, זקסֶנהַאוזֶן. נאסר על כל האסירים להחזיק בפריטים אישיים שעדיין היו ברשותם — פרט ל־12 ספרי המקרא הקטנים שהעדים לקחו איתם למסע!
פרדיננד יחד עם עוד שמונה אחים נשלחו למחנה־בת בעיר רתנו כדי לעבוד בייצור ציוד מלחמתי. אף־על־פי שלעתים קרובות איימו עליהם בהוצאה להורג, סירבו האחים לעסוק בסוג עבודה זה. כדי לעודד איש את רעהו לעמוד איתנים, הם דנו בבוקר בפסוק מקראי, כמו תהלים י״ח:3, וכך יכלו להרהר בנאמר במהלך היום. הדבר עזר להם לחשוב על עניינים רוחניים.
לבסוף, בישר רעם התותחים כי בעלות הברית והחיילים הרוסים קרובים. הרוסים היו הראשונים שהגיעו למחנה שבו היו פרדיננד וחבריו. הם חילקו לאסירים מזון והורו להם לעזוב את המחנה. בסוף אפריל 1945 הרשה להם הצבא הרוסי לשוב לביתם.
סוף סוף ביחד כמשפחה
פרדיננד הגיע לאדמת הולנד ב־15 ביוני. האחים מחְרוֹנִינְגֶן הקבילו את פניו בחמימות. במהרה נודע לו שאנו בחיים ומתגוררות במקום כלשהו במדינה, וכן שאנו יודעות שהוא חזר. ההמתנה לשובו נראתה לנו כנצח. אבל סוף סוף שמעתי את רות הקטנה צועקת: ”אמא, איש זר עומד ליד הדלת!” היה זה בעלי האהוב ואבי בנותיי!
היה עלינו לפתור בעיות רבות לפני שיכולנו לתפקד שוב כמשפחה נורמאלית. לא היה לנו מקום מגורים ונתקלנו בקושי רציני לרכוש מחדש מעמד של תושבי קבע בהולנד. משום מוצאנו הגרמני, התייחסו אלינו הרשויות ההולנדיות מספר שנים כמנודים. למרות הכול, התאפשר לנו בסופו של דבר להשתקע ולהתחיל לחיות שוב את החיים שכה ערגנו להם — לשרת את יהוה יחד כמשפחה.
”אל יהוה בטחתי”
בכל פעם שפרדיננד ואני נפגשנו בחלוף השנים עם כמה מחברינו שעברו את אותם ימי צרה, נזכרנו בהדרכה האוהבת שסיפק יהוה במהלך תקופה קשה זו (תהלים ז׳:2). שמחנו שבמשך השנים איפשר לנו יהוה לתרום לקידום ענייני המלכות. פעמים רבות ציינו עד כמה שמחנו להקדיש את ימי בחורותינו לעבודת יהוה (קהלת י״ב:1).
בתום תקופת הרדיפות בימי הנאצים, שירתנו פרדיננד ואני את יהוה יד ביד יותר מ־50 שנה, עד אשר סיים בעלי את חייו הארציים ב־20 בדצמבר 1995. בקרוב ימלאו לי 98 שנים. אני מודה ליהוה מדי יום שבנותינו תמכו בנו תמיכה מלאה באותן שנים קשות ושעוד יש בכוחי לשרתו לתהילת שמו. אני אסירת תודה על כל מה שיהוה עשה למעני. משאלת לבי היא להמשיך לחיות לפי המוטו שלי: ”ואני, אל יהוה בטחתי” (תהלים ל״א:7).
[תמונה בעמוד 19]
עם פרדיננד, באוקטובר 1932
[תמונה בעמוד 19]
”אלמינה”, ספינת המבשרים, וצוותה
[תמונה בעמוד 22]
עם פרדיננד והבנות