סיפור חיים

למדנו לשים את מלוא מבטחנו ביהוה

סיפורה של נטלי הולטורף

היה זה ביוני 1945.‏ באחד מימי החודש,‏ הופיע בביתנו אדם חיוור פנים שהמתין בסבלנות בפתח הבית.‏ רות,‏ בתי הקטנה,‏ צעקה בבהלה:‏ ”‏אמא,‏ איש זר עומד ליד הדלת!‏”‏ היא לא ידעה שהזר היה אביה — בעלי היקר פרדיננד.‏ שנתיים קודם לכן,‏ שלושה ימים בלבד לאחר לידתה,‏ היה עליו לעזוב,‏ אחר כך הוא נעצר.‏ ולבסוף מצא עצמו במחנה ריכוז נאצי.‏ ועתה,‏ סוף סוף פגשה רות את אביה ומשפחתנו התאחדה מחדש.‏ לפרדיננד ולי היה הרבה מה לספר זה לזה!‏

פרדיננד נולד ב־1909 בעיר קיל שבגרמניה,‏ ואני נולדתי ב־1907 בעיר דְרֶזְדֶן,‏ גם בגרמניה.‏ משפחתי באה לראשונה במגע עם תלמידי המקרא,‏ כך נקראו אז עדי־יהוה,‏ כשהייתי בת 12.‏ בגיל 19 עזבתי את הכנסייה האוונגליסטית והקדשתי את חיי ליהוה.‏

בינתיים,‏ סיים פרדיננד את לימודיו במכללה הימית והפך לימאי.‏ במהלך הפלגותיו ניקרו במוחו שאלות ביחס לקיום הבורא.‏ כשחזר מאחד ממסעותיו,‏ ביקר פרדיננד אצל אחיו שהיה תלמיד מקרא.‏ די היה במפגש זה כדי לשכנעו שלמקרא יש תשובות לשאלות שטרדו את מוחו.‏ הוא עזב את הכנסייה הלותרנית והחליט גם להתפטר מעבודתו כימאי.‏ לאחר שבילה את יומו הראשון בפעילות ההטפה,‏ חש רצון עז לעסוק בכך למשך שארית חייו.‏ באותו ערב,‏ הקדיש פרדיננד את חייו ליהוה.‏ הוא נטבל באוגוסט 1931.‏

ימאי ומבשר

בנובמבר 1931,‏ עלה פרדיננד על רכבת שמגמת פניה להולנד כדי לעזור שם בהכרזת הבשורה.‏ כאשר סיפר לאח שארגן את הפעילות באותה ארץ שהוא היה ימאי,‏ קרא האח בהתרגשות:‏ ”‏אתה בדיוק האיש שאנחנו צריכים!‏”‏ עוד קודם לכן שכרו האחים ספינה,‏ כדי שיתאפשר לקבוצת חלוצים (‏מבשרים בשירות מלא)‏ לבשר לתושבים שחיו לאורך נתיבי המים בחלקה הצפוני של הארץ.‏ צוות הספינה מנה חמישה איש,‏ אך אף לא אחד מהם ידע להשיט אותה — כך הפך פרדיננד לקברניט.‏

כעבור שישה חודשים נתבקש פרדיננד לשרת כחלוץ בטִילְבֶּרְךְ שבדרום הולנד.‏ בערך באותה תקופה גם אני הגעתי לטִילְבֶּרְךְ לשרת כחלוצה ושם פגשתי את פרדיננד.‏ מייד התבקשנו לעבור לחְרוֹנִינְגֶן,‏ הממוקמת בחלקה הצפוני של המדינה.‏ נישאנו בחְרוֹנִינְגֶן באוקטובר 1932.‏ בדירה אחת שבה השתכנו מספר חלוצים,‏ בילינו את ירח הדבש שלנו ובה בעת שירתנו כחלוצים.‏

בתנו אסתר נולדה ב־1935.‏ למרות הכנסתנו הדלה,‏ היינו נחושים בדעתנו להמשיך בחלוציות.‏ עברנו להתגורר בבית קטנטן בכפר.‏ כשנשארתי בבית לטפל בתינוקת,‏ בילה בעלי יום ארוך בשירות.‏ למחרת החלפנו תפקידים.‏ כך עשינו עד שאסתר הייתה מספיק גדולה להצטרף אלינו לשירות.‏

כעבור זמן קצר,‏ החלו עננים מאיימים להקדיר את פני השמים הפוליטיים באירופה.‏ שמענו על הרדיפות של עדי־יהוה בגרמניה והבנו שלא רחוק היום שגם תורנו יגיע.‏ תהינו כיצד נתמודד עם רדיפות כל כך קשות.‏ ב־1938 הוציאו הרשויות ההולנדיות צו האוסר על זרים לעסוק במכירה ובהפצה של פרסומים דתיים.‏ כדי לעזור לנו להמשיך בשירותנו,‏ העבירו לנו עדים הולנדים שמות של אנשים שגילו עניין בבשורה,‏ וכך התאפשר לנו ללמד כמה מהם את המקרא.‏

בערך באותה תקופה התקרב מועד הכינוס של עדי־יהוה.‏ לא היה לנו מספיק כסף לרכוש כרטיסי נסיעה ברכבת כדי להגיע לאתר הכינוס,‏ אבל רצינו לנכוח בו.‏ לכן יצאנו לדרך בת שלושה ימים רכובים על אופניים,‏ כשאסתר הפעוטה יושבת במושב שהותקן על הכידון.‏ בלילות התארחנו אצל עדים שהתגוררו לאורך הדרכים שבהן עברנו.‏ כל כך שמחנו לנכוח בכינוס הארצי הראשון שלנו!‏ התוכנית חיזקה אותנו לקראת הנסיונות שציפו לנו.‏ יותר מכול,‏ קיבלנו תזכורות לשים את מבטחנו ביהוה.‏ המילים שבתהלים ל״א:‏7 הפכו להיות המוטו שלנו:‏ ”‏ואני,‏ אל יהוה בטחתי”‏.‏

ניצודים על־ידי הנאצים

במאי 1940 פלשו הנאצים להולנד.‏ זמן קצר לאחר מכן ביקרו אצלנו במפתיע הגסטאפו,‏ או המשטרה החשאית,‏ שעה שמיינו משלוח של ספרות מקראית.‏ פרדיננד נלקח למטה הגסטאפו.‏ אסתר ואני ביקרנו אותו שם בקביעות ולפעמים תחקרו והיכו אותו ממש לנגד עינינו.‏ לפתע,‏ בדצמבר שוחרר פרדיננד — אך החופש שממנו נהנה היה קצר ימים.‏ ערב אחד כשחזרנו הביתה הבחנו במכונית של הגסטאפו חונה ליד הבית.‏ פרדיננד הצליח לברוח בעוד אסתר ואני נכנסנו פנימה.‏ הגסטאפו המתינו לנו.‏ הם רצו לשים יד על פרדיננד.‏ באותו לילה,‏ אחרי שהם עזבו הגיעה המשטרה ההולנדית ולקחה אותי לחקירות.‏ למחרת היום,‏ הסתתרנו אסתר ואני בביתם של זוג עדים שרק נטבלו,‏ משפחת נוֹרדֶר,‏ והם סיפקו לנו מחסה והגנה.‏

בשלהי ינואר 1941,‏ נעצר זוג חלוצים שהתגורר בספינת מגורים.‏ למחרת,‏ הלכו משגיח הנפה ובעלי לספינה כדי לקחת כמה מחפציו האישיים של הזוג.‏ לפתע התנפלו עליהם משתפי פעולה של הגסטאפו — פרדיננד הצליח לחמוק מידיהם ולנוס על אופניו ומשגיח הנפה נזרק לכלא.‏

האחים האחראים ביקשו מפרדיננד לאייש את תפקיד משגיח הנפה.‏ משמע הדבר היה שהוא לא ישהה בבית יותר משלושה ימים בחודש.‏ זה היה אומנם קושי חדש עבורנו,‏ אך המשכתי בחלוציות.‏ הגסטאפו חיפשו אחר העדים ביתר מרץ ולכן נאלצנו לעבור ממקום למקום.‏ בשנת 1942 עברנו שלוש פעמים.‏ לבסוף,‏ התמקמנו בעיר רוטרדם,‏ הרחק מהאזור שבו עסק פרדיננד במלאכת ההטפה במחתרת.‏ באותה עת,‏ ציפיתי לילדי השני.‏ משפחת קמפ — ששני בניה נשלחו זמן קצר קודם לכן למחנות ריכוז — אירחה אותנו באדיבותה בביתה.‏

הגסטאפו נושף בעורפנו

בתנו השנייה,‏ רות,‏ נולדה ביולי 1943.‏ לאחר לידתה,‏ התאפשר לפרדיננד לשהות במחיצתנו שלושה ימים,‏ אבל לאחר מכן היה עליו לעזוב.‏ חלף זמן רב עד ששבנו ונפגשנו שנית.‏ כשלושה שבועות לאחר מכן נעצר פרדיננד באמסטרדם.‏ הוא נלקח לתחנה של הגסטאפו,‏ שם אימתו את זהותו.‏ פרדיננד נחקר אינטנסיבית בניסיון לחלץ מפיו מידע על פעילות ההטפה.‏ אבל המידע היחידי שפרדיננד נידב היה שהוא אחד מעדי־יהוה ושאין הוא מעורב בשום פעילות פוליטית.‏ קציני הגסטאפו רתחו מזעם על כך שפרדיננד,‏ אזרח גרמני,‏ אינו משרת בצבא ואיימו עליו שיוציאו אותו להורג כבוגד.‏

בחמשת החודשים הבאים הוחזק פרדיננד בתא בכלא,‏ שם ספג איומים בלתי פוסקים שהוא יוצא להורג בידי כיתת יורים.‏ חרף זאת,‏ הוא לא הפר את נאמנותו ליהוה.‏ מה עזר לו לשמור על חוסן רוחני?‏ דבר־אלוהים,‏ המקרא.‏ למותר לציין שאסור היה לו כעד־יהוה להחזיק ספר מקרא.‏ איסור זה לא חל על אסירים אחרים.‏ הם היו זכאים לבקש מקרא,‏ ולכן פרדיננד שכנע את שותפו לתא לבקש ממשפחתו לשלוח לו מקרא.‏ וכך היה.‏ שנים מאוחר יותר,‏ כל אימת שפרדיננד סיפר על כך,‏ אורו עיניו והוא היה אומר בהתרגשות:‏ ”‏המקרא הזה ניחם אותי כל כך!‏”‏

בתחילת ינואר 1944,‏ נלקח פרדיננד במפתיע למחנה ריכוז בווּכְט שבהולנד.‏ באורח בלתי צפוי,‏ הוכח הדבר כצעד מבורך עבורו משום שפגש שם 46 עדים אחרים.‏ כשנודע לי על העברתו,‏ הייתי כל כך מאושרת שהוא עדיין בחיים!‏

הכרזת הבשורה ללא ליאות במחנה הריכוז

החיים במחנה היו קשים מנשוא.‏ תת־תזונה,‏ היעדר בגדים חמים וקור מקפיא היו עניין שבשגרה.‏ פרדיננד חלה בדלקת שקדים חמורה.‏ לאחר מסדר נוכחות ארוך בקור המקפיא,‏ הוא נלקח למרפאה.‏ חולים שחום גופם היה 40 מעלות צלסיוס ומעלה הורשו להישאר.‏ אך לא פרדיננד — החום שלו היה רק 39 מעלות צלסיוס!‏ הורו לו לחזור לעבודה.‏ אסירים טובי לב באו לעזרתו והסתירו אותו פרקי זמן קצרים במקום חמים.‏ הקלה נוספת באה עם התחממות מזג האוויר.‏ כמו כן,‏ כאשר כמה מהאחים קיבלו חבילות מזון,‏ הם חלקו אותן עם אחרים,‏ וכך פרדיננד התאושש במעט.‏

לפני שבעלי נאסר הייתה הכרזת הבשורה דרך חייו.‏ גם במחנה לא חדל פרדיננד לשתף אחרים בעיקרי אמונתו.‏ לא אחת לעגו לו רשויות המחנה על המשולש הסגול שענד,‏ הסמל שזיהה את האסיר כעד־יהוה.‏ אבל פרדיננד ראה בהערותיהם הזדמנות לפתוח איתם בשיחה.‏ בתחילה,‏ הוגבל שטח הבשורה של האחים לביתני המגורים שבהם שוכנו רוב העדים.‏ האחים תהו,‏ ’‏כיצד נוכל להגיע ליותר אסירים?‏’‏ שלא במתכוון סיפקה להם מִנהלת המחנה את הפתרון.‏ כיצד?‏

לאחים היה מלאי סודי של ספרות מקראית וכן 12 ספרי מקרא.‏ יום אחד מצאו השומרים כמה מן הפרסומים אבל לא הצליחו לגלות למי הם שייכים.‏ לכן,‏ רשויות המחנה החליטו שיש לפרק את האחדות ששררה בקרב העדים.‏ כעונש הועברו כל האחים למגורים שבהם לא שכנו עדים.‏ זאת ועוד,‏ היה על האחים לשבת בזמן הארוחות ליד מי שאינם עדים.‏ הסידור התגלה כברכה.‏ כך התאפשר לעדים לעשות מה שהתכוונו מלכתחילה — לבשר לכמה שיותר אסירים.‏

מגדלת לבד שתי בנות

כל אותה עת,‏ עדיין התגוררתי עם שתי בנותיי ברוטרדם.‏ מזג האוויר של חורף 44/‏1943 היה קשה במיוחד.‏ מאחורי ביתנו הוקמה סוללת ארטילריה של הצבא הגרמני ליירוט מטוסים.‏ מולנו שכן נמל וואל — יעד עיקרי למפציצים של בעלות הברית.‏ זה לא היה מקום מסתור הכי בטוח בלשון המעטה.‏ יתרה מזו,‏ המזון היה מצרך יקר המציאות.‏ יותר מתמיד למדנו לשים את מלוא מבטחנו ביהוה (‏משלי ג׳:‏5,‏ 6‏)‏.‏

אסתר בת השמונה עזרה למשפחתנו הקטנה ועמדה בתור לקבלת מזון בבית התמחוי.‏ אבל לא אחת קרה שכאשר הגיעה תורה לקבל מזון,‏ לא נשאר דבר.‏ פעם אחת כשהלכה לחפש בשבילנו אוכל היא נקלעה למתקפה אווירית.‏ נתקפתי בהלה כששמעתי את ההפצצות,‏ אך במהרה הוחלפה חרדתי בדמעות של שמחה כאשר היא חזרה הביתה ללא פגע ואפילו הביאה עימה כמה סלקי סוכר.‏ ”‏מה קרה?‏”‏ היו מילותיי הראשונות.‏ היא ענתה לי ברוגע:‏ ”‏כאשר הפצצות נפלו,‏ עשיתי בדיוק מה שאבא אמר לי לעשות,‏ ’‏לשכב על הרצפה,‏ לא לקום,‏ ולהתפלל’‏.‏ וזה עבד!‏”‏.‏

בגלל המבטא הגרמני שלי,‏ היה יותר בטוח שאסתר תעשה את הקניות.‏ זה משך את תשומת לבם של החיילים הגרמנים והם התחילו לתחקר את אסתר.‏ אך היא לא הסגירה שום סודות.‏ בבית חינכתי אותה על ברכי המקרא,‏ ומשום שלא יכלה לנכוח בבית הספר לימדתי אותה קרוא וכתוב וכן מיומנויות אחרות.‏

אסתר עזרה לי גם בשירות.‏ לפני שיצאתי ללמד את המקרא,‏ יצאה אסתר לפניי לבדוק אם השטח ”‏נקי”‏.‏ היא וידאה שהסימנים,‏ אותם סיכמתי מראש עם תלמיד המקרא,‏ היו במקום.‏ לדוגמה,‏ התלמיד היה ממקם את העציץ על אדן החלון בצורה מסוימת כדי לסמן לי שאני יכולה להיכנס.‏ בזמן השיעור נשארה אסתר בחוץ.‏ היא טיילה עם רות בעגלת התינוק הלוך ושוב לאורך הרחוב והייתה דרוכה לכל סכנה מתקרבת.‏

לזקסֶנהַאוזֶן

מה עבר על פרדיננד בינתיים?‏ בספטמבר 1944,‏ הוצעדו הוא ורבים אחרים לתחנת רכבת.‏ קבוצות של 80 אסירים נדחסו לתוך קרונות מטען שהמתינו שם.‏ בכל קרון היה דלי אחד ששימש כשירותים ודלי אחד למי שתייה.‏ הנסיעה ארכה שלושה ימים ושלושה לילות שאותם עברו בעמידה!‏ בקושי היה אוורור.‏ הקרונות היו נעולים ואטומים ורק פה ושם היו חורי הצצה.‏ קשה לתאר במילים את הסבל שעבר עליהם — החום,‏ הרעב והצמא ושלא לדבר על הצחנה.‏

הרכבת נעצרה לאיטה בקול חריקה במחנה הריכוז הנודע לשמצה,‏ זקסֶנהַאוזֶן.‏ נאסר על כל האסירים להחזיק בפריטים אישיים שעדיין היו ברשותם — פרט ל־12 ספרי המקרא הקטנים שהעדים לקחו איתם למסע!‏

פרדיננד יחד עם עוד שמונה אחים נשלחו למחנה־בת בעיר רתנו כדי לעבוד בייצור ציוד מלחמתי.‏ אף־על־פי שלעתים קרובות איימו עליהם בהוצאה להורג,‏ סירבו האחים לעסוק בסוג עבודה זה.‏ כדי לעודד איש את רעהו לעמוד איתנים,‏ הם דנו בבוקר בפסוק מקראי,‏ כמו תהלים י״ח:‏3‏,‏ וכך יכלו להרהר בנאמר במהלך היום.‏ הדבר עזר להם לחשוב על עניינים רוחניים.‏

לבסוף,‏ בישר רעם התותחים כי בעלות הברית והחיילים הרוסים קרובים.‏ הרוסים היו הראשונים שהגיעו למחנה שבו היו פרדיננד וחבריו.‏ הם חילקו לאסירים מזון והורו להם לעזוב את המחנה.‏ בסוף אפריל 1945 הרשה להם הצבא הרוסי לשוב לביתם.‏

סוף סוף ביחד כמשפחה

פרדיננד הגיע לאדמת הולנד ב־15 ביוני.‏ האחים מחְרוֹנִינְגֶן הקבילו את פניו בחמימות.‏ במהרה נודע לו שאנו בחיים ומתגוררות במקום כלשהו במדינה,‏ וכן שאנו יודעות שהוא חזר.‏ ההמתנה לשובו נראתה לנו כנצח.‏ אבל סוף סוף שמעתי את רות הקטנה צועקת:‏ ”‏אמא,‏ איש זר עומד ליד הדלת!‏”‏ היה זה בעלי האהוב ואבי בנותיי!‏

היה עלינו לפתור בעיות רבות לפני שיכולנו לתפקד שוב כמשפחה נורמאלית.‏ לא היה לנו מקום מגורים ונתקלנו בקושי רציני לרכוש מחדש מעמד של תושבי קבע בהולנד.‏ משום מוצאנו הגרמני,‏ התייחסו אלינו הרשויות ההולנדיות מספר שנים כמנודים.‏ למרות הכול,‏ התאפשר לנו בסופו של דבר להשתקע ולהתחיל לחיות שוב את החיים שכה ערגנו להם — לשרת את יהוה יחד כמשפחה.‏

‏”‏אל יהוה בטחתי”‏

בכל פעם שפרדיננד ואני נפגשנו בחלוף השנים עם כמה מחברינו שעברו את אותם ימי צרה,‏ נזכרנו בהדרכה האוהבת שסיפק יהוה במהלך תקופה קשה זו (‏תהלים ז׳:‏2‏)‏.‏ שמחנו שבמשך השנים איפשר לנו יהוה לתרום לקידום ענייני המלכות.‏ פעמים רבות ציינו עד כמה שמחנו להקדיש את ימי בחורותינו לעבודת יהוה (‏קהלת י״ב:‏1‏)‏.‏

בתום תקופת הרדיפות בימי הנאצים,‏ שירתנו פרדיננד ואני את יהוה יד ביד יותר מ־50 שנה,‏ עד אשר סיים בעלי את חייו הארציים ב־20 בדצמבר 1995.‏ בקרוב ימלאו לי 98 שנים.‏ אני מודה ליהוה מדי יום שבנותינו תמכו בנו תמיכה מלאה באותן שנים קשות ושעוד יש בכוחי לשרתו לתהילת שמו.‏ אני אסירת תודה על כל מה שיהוה עשה למעני.‏ משאלת לבי היא להמשיך לחיות לפי המוטו שלי:‏ ”‏ואני,‏ אל יהוה בטחתי”‏ (‏תהלים ל״א:‏7‏)‏.‏

‏[‏תמונה בעמוד 19]‏

עם פרדיננד,‏ באוקטובר 1932

‏[‏תמונה בעמוד 19]‏

‏”‏אלמינה”‏,‏ ספינת המבשרים,‏ וצוותה

‏[‏תמונה בעמוד 22]‏

עם פרדיננד והבנות