למה התכוון האיש החכם?
דברים הנתונים ביד אלהים
המלך שלמה, על אף חכמתו, לא יכול היה לחקור עד תום את מעשיו הרבים לאין חקר של אלהים – לא רק את מה שהוא עושה, אלא גם את מה שהוא נושא עד אשר יגשים את מטרתו הנאדרת. לאחר ששלמה חקר ודרש את התופעה האנושיות, עדיין נותרה אמת חשובה שעליה ’נתן את לבו’. ומה היתה היא? ”הצדיקים והחכמים ועבדיהם [כלומר, מעשיהם] ביד האלהים.” – קהלת ט׳:1.
הן מעשי הצדיקים והחכמים, והן הם עצמם, נתונים בידו של אלהים. אף־על־פי שהוא מרשה שיפקדו אותם אסונות, הרי שבסופו של דבר, מובטח להם שכרם. ”בכל מקום עיני יהוה, צופות רעים וטובים.” (משלי ט״ו:3) הוא מבטיח לגמול לצדיקים ולרשעים כמעשיהם. עלינו לשאוב מכך נוחם ועידוד, בראותנו את סבלם של הצדיקים ואת הצלחתם של הרשעים. – תהלים ל״ז:1–11; קהלת ח׳:14.
פרשני המקרא, במאות השנים האחרונות, תהו מה פשר דבריו הבאים של שלמה בקהלת ט׳:1: ”גם אהבה גם שנאה אין יודע האדם, הכל לפניהם.” סביר להניח, שמלים אלה נוסחו כך במתכוון, כדי שניתן יהיה ללמוד מהן כמה וכמה רעיונות מעשיים. למשל, אפשר להקיש מכך, שמאחר שהמוות שם קץ לאהבתם ולשנאתם של בני־אדם, אין לחיים מושג כמה אהבה ושנאה שררו לפני שנולדו הם עצמם, בדורות שהיו ”לפניהם”.
מאידך גיסא, אפשר להבין את דברי שלמה לאור מה שנאמר לפני־כן, כלומר, שהצדיקים והחכמים ומעשיהם נתונים בידי אלהים. אהבתם ושנאתם הם, וכן של שאר האנושות, קיימות משום שאלהים מרשה אותן. יתרה מזאת: אלהים ידע זמן רב לפני הולדתם של בני־האדם, שהם יתנסו באהבה ובשנאה. הוא הירשה למין האנושי החוטא, על אהבתו ושנאתו, לבוא לידי קיום. לאחר המרד של אדם וחוה, גזר יהוה אלהים: ”ואיבה אשית בינך [השטן, הנחש הקדמוני] ובין האשה, ובין זרעך ובין זרעה.” (בראשית ג׳:15) לכן, בשעה שאלהים ידע מראש על האהבה והשנאה שיתפתחו בקרב בני־האדם, הרי שהאדם נועד לדעת זאת רק מניסיונו הוא.
לעומת זאת, ניתן לבאר את הכתוב בקהלת ט׳:1 כך: בני־אנוש לא־מושלמים מבטאים, לעתים קרובות, את אהבתם ושנאתם ללא הסבר הגיוני. לפיכך, אין בני־האדם יודעים, מבינים ותופשים מה עמד מאחורי כל האהבה והשנאה ששררו לפני היוולדם. לאור ההסבר הזה, ישתלבו דברי שלמה עם הירהוריו הבאים בדבר תהפוכות החיים ואי היכולת לנבא מתי יביא המוות קץ לכל. באותה מידה יכולות האהבה והשנאה להיות עיוורות ובלתי נתפשות.
הואיל ובני־האדם חיים בעולם לא־מושלם וחוטא, יתנסו הם בטוב וברע, באהבה ובשנאה, בין שהם צדיקים ובין שהם רשעים. יהוה אלהים מרשה הן לאלה והן לאלה ליהנות ממזון וממשקה ומשאר צרכי החיים שסיפק ביד רחבה. (תהלים ק״ד:14) יתר על כן: גם המוות איננו מבדיל בין בני־האדם. שלמה ממשיך ואומר: ”הכל כאשר לכל, מקרה אחד לצדיק ולרשע, לטוב ולטהור ולטמא ולזובח ולאשר איננו זובח, כטוב כחוטא, הנשבע [באופן שרירותי] כאשר שבועה ירא.” – קהלת ט׳:2.
מאחר שנראה שאין כל הבדל גלוי־לעין בין מה שקורה לצדיקים ולרשעים במהלך חייהם, מה גם שהכל מתים בסופו־של־דבר, עלול להתקבל הרושם שאין תועלת ממשית בחיי יושר ויראת־אלהים. שלמה ציין זאת כאחד הגורמים לכך שהרשע ממשיך לשרור בקרב האנושות, באמרו: ”זה רע בכל אשר נעשה תחת השמש, כי מקרה אחד לכל, וגם לב בני־האדם מלא רע.” – קהלת ט׳:3.
אך, האם צומחת להם טובה כלשהי מכך שהם נכנעים למעשה–שחיתות? לא, משום ששלמה החכם אומר:”והוללות בלבבם בחייהם, ואחריו – אל המתים!” (קהלת ט׳:3) בעודם בחיים, הם ממשיכים במעשי הוללות חסרי־רסן ונכנעים לתאוותיהם ולנטיותיהם הרעות ללא מעצורים. לבסוף, מסתיימים לפתע חיי ההוללות ותאוות־הבשרים שלהם במוות. מהי, איפוא, דרך החיים הנבונה?
הנאה בריאה מן החיים
על האדם להעריך את החיים ולנצלם לטובה. שלמה כתב: ”כי מי אשר יבחר [יחובר] אל כל החיים יש ביטחון, כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת. כי החיים יודעים שימותו, והמתים אינם יודעים מאומה, ואין עוד להם שכר, כי נשכח זכרם. גם אהבתם, גם שנאתם, גם קנאתם כבר אבדה, וחלק אין להם עוד לעולם בכל אשר נעשה תחת השמש.” – קהלת ט׳:4–6.
כל עוד האדם חי, יש לו תקווה וביטחון. זה הזמן שיקנה לעצמו שם טוב בעיני הבורא. יש מקום לקוות שכל זמן שהאדם חי, הוא ישתנה לטובה, אפילו אם הוא ממשיך ללכת לפי שעה בדרך הרעה. במותו, יהא זה מאוחר מדי. משום כך הכלב החי, על אף היותו מאוס, מצבו טוב מן האריה המת, מלך החיות. החיים מסוגלים לעסוק בפעולות שונות, אך למתים אין חלק במעשים כלשהם, ואף לא באהבה, בשנאה ובקנאה, המאפיינים את קיומו היום–יומי של האדם.
כיון שכך, עלינו ליהנות ממעשי ידינו כאנשים יראי־אלהים. שלמה מאיץ בנו לאמור: ”לך, אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך, כי כבר רצה האלהים את מעשיך. בכל עת יהיו בגדיך לבנים [בהירים ונקיים, בהעידם על שמחה ולא על אבל], ושמן [המסמל אף הוא שמחה, בהיותו מרגיע ומשיב־נפש] על ראשך אל יחסר. ראה חיים עם אשה אשר אהבת כל ימי חיי הבלך אשר נתן לך תחת השמש, כל ימי הבלך, כי הוא חלקך בחיים ובעמלך אשר אתה עמל תחת השמש. כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה, כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה.” – קהלת ט׳:7–10.
הנאה בריאה מן החיים, לרבות אכילה ושתייה, איננה פסולה. זוהי מתת אלהים, ולפיכך זוכה להסכמתו. לכך התכוון, ככל הנראה, שלמה כאשר סיכם את העידוד ליהנות ממאכל וממשקה ואמר, ”כי כבר רצה האלהים את מעשיך,” כלומר, היה מרוצה ושבע־רצון ממעשיך. אין האלהים חפץ שננהל חיים קודרים, תוך התנזרות מכל הנאה. מאחר שהוא עצמו אל מאושר, הוא מעוניין שהאנשים יהיו מאושרים בחייהם היום־יומיים, כולל חיי־הנישואים שלהם. אך, ברור שאין שלמה ממליץ בכך על חיים של סיפוק־היצר ורדיפת־תענוגות. הוא עודד את האדם לעמול ולנצל הזדמנויות לעשות את הטוב שבכוחו לעשות, בטרם ישים המוות קץ לכול והוא יירד שאולה, אל הקבר, ולא יוכל לעשות מאומה.
מן התבונה, איפוא, ליהנות מן החיים בעולם הזה, כל עוד אפשרי הדבר, וזאת במסגרת חוקי המוסר של אלהים. המוות עלול להביא במהירות את הכל ללא־כלום, משום שלא אחת קורה הבלתי־ צפוי. הרצים המהירים ביותר עלולים להיכשל ולהפסיד במירוץ. צבא אדיר עלול לנחול מפלה על ידי צבאות חלשים ממנו. הנסיבות עלולות לשלול מאנשים, שהם מנהלי עסקים מוצלחים, את היכולת להשתמש בכשרונותיהם, ולהפוך אותם לעניים מרודים. אנשים עתירי־ידע עלולים לעורר את זעמם של אנשי־שלטון ולסבול מידיהם. שלמה שם לב לכך אגב אורחא, אך לאחר שחזר ושקל את העניין בכובד־ראש, כתב: ”שבתי וראה תחת השמש, כי לא לקלים המירוץ ולא לגבורים המלחמה וגם לא לחכמים לחם וגם לא לנבונים עושר וגם לא ליודעים חן, כי עת ופגע יקרה את כולם. כי גם לא יידע האדם את עתו [משום שהמוות יכול לבוא בחטף], כדגים שנאחזים במצודה רעה, וכצפורים האחוזות בפח, כהם יוקשים בני־האדם לעת רעה כשתיפול עליהם פתאום.” – קהלת ט׳:11, 12.
אם כן, ממש כשם שדגים נלכדים לפתע ברשת וצפורים בפח, כך עלול המוות לקפד את פתיל חיי האדם באורח בלתי־צפוי, ללא אזהרה מוקדמת. איזה לקח מאלף לימד אותנו שלמה בנוגע להנאה הבריאה והמועילה שיש להפיק מן החיים, כל עוד ניתן לעשות כן!