מוח האדם – קילוגרם וחצי של מיסתורין

מי יטען שבניין מסוגל לבנות את עצמו,‏ מקלט־טלוויזיה לייצר את עצמו,‏ או מחשב לתכנן ולתכנת את עצמו?‏ ברור שדרוש מוח ליצירת הדברים הללו.‏ אף על פי כן,‏ יש הטוענים כי מוחות נוצרו מאליהם,‏ בדרך מקרה.‏ האם המוח האנושי פשוט יותר מבניינים,‏ ממקלטי־טלוויזיה וממחשבים?‏

דוד המלך התבונן בכיפת־השמים הזרועה כוכבים,‏ והסיק את המסקנה:‏ ”‏השמים מספרים כבוד אל,‏ ומעשה ידיו מגיד הרקיע.‏”‏ הוא התמלא יראת־כבוד לנוכח היקום האינסופי,‏ ותהה כיצד ישים אלהים לב לאדם פעוט־הערך.‏ לכן אמר:‏ ”‏כי אראה שמיך,‏ מעשה אצבעותיך,‏ ירח וכוכבים אשר כוננתה,‏ מה אנוש כי תזכרנו ובן־אדם כי תפקדנו?‏”‏ אך,‏ כשהירהר דוד בגופו הוא,‏ שוב התמלא פליאה ואמר:‏ ”‏אודך על כי נוראות נפליתי [‏נוצרתי באורח נפלא]‏.‏ נפלאים מעשיך,‏ ונפשי יודעת מאד.‏”‏ — תהלים י״ט:‏2;‏ ח׳:‏4,‏ 5;‏ קל״ט:‏14‏.‏

מה רב ההבדל בינו לבין אנשים בני־זמננו!‏ דוד התפעל מעוצמת כוחו של אלהים,‏ בראותו כאלפיים כוכבים בלבד.‏ כיום גילו המדענים כמאה מיליארד כוכבים בגלקסיית שביל־החלב שלנו,‏ ומעריכים כי במרחבי היקום מצויות כמאה מיליארד גלקסיות־כוכבים אחרות (‏שבכל אחת מהן מיליארדים של כוכבים)‏,‏ ובכל זאת מכחיש האדם את קיום הבורא.‏ דוד נדהם מן התיכנון המופלא הגלום בגופו,‏ ושיבח את יהוה.‏ כיום,‏ ידיעותיו של האדם על פלאי הגוף האנושי גדולות לאין־שיעור,‏ אך הוא מייחס את הכל לתורת ההתפתחות העיוורת.‏ האדם לומד בלא־הפסק,‏ אך נראה שאין הוא מסוגל להכיר באמת המשתקפת מתגליותיו,‏ היינו,‏ שיש צורך בבורא חכם ואדיר־כוח כדי ליצור דברים כה מתוכננים להפליא.‏

החוברת SCIENTIFIC AMERICAN (‏אמריקני מדעי)‏ העלתה על נס את התיכנון הזה ואמרה:‏ ”‏דומה כאילו ידע היקום,‏ במובן כלשהו,‏ על בואנו.‏”‏ החוברת זקפה את ההכנות לקראת בואנו לזכותה של ”‏שרשרת מקרים הקשורים בפיסיקה ובאסטרונומיה,‏ שפעלו יחדיו לתועלתנו.‏”‏ אך,‏ לא היקום,‏ אלא יהוה אלהים הוא שידע שאנו עתידים להופיע,‏ ולא במקרה הכין למעננו את כדור־הארץ ואת השמים התלויים ממעל.‏ אין ספק,‏ שאנו חשים כשם שחש דוד למראה כדור־הארץ העצום ומרחבי היקום האינסופי — קטנים ופעוטי־ערך.‏ אך,‏ כאשר יהוה אומר לנו שהארץ נוצרה בעבור האדם,‏ שהוא מצפה מן האדם ”‏לעבדה ולשמרה”‏,‏ וכי חנן את האדם ביכולת לעמוד בנטל־אחריות זה,‏ אזי אל לנו לחשוב שקטנותנו שוללת מאיתנו את הזכות להיות ראויים לתשומת־לב.‏ — בראשית א׳:‏14–18,‏ 26–28;‏ ב׳:‏15;‏ ישעיהו מ״ה:‏18‏.‏

קילוגרם וחצי של מיסתורין

המתת הגדולה ביותר שבאמצעותה הכשיר אותנו הבורא להשגיח על כדור־הארץ,‏ הוא גוש חומר אפור ורך,‏ שגודלו עולה במקצת על גודל אשכולית.‏ על ערכו הרב מעיד מיקומו המוגן.‏ הוא עטוף שלושה קרומים,‏ ולמעשה צף בתוך נוזל מרפד,‏ וכל זה מונח בתוך ”‏קופסה”‏ מוצקה — הגולגולת.‏ מוחנו הוא זה המבדילנו מבעלי־החיים הנחותים ומקנה לנו את הסגולה להיות בצלמו ובדמותו של אלהים.‏ באמצעותו אנו חושבים,‏ לומדים,‏ חשים,‏ חולמים וזוכרים — אך איננו יכולים להבינו.‏ על אף כל המחקרים המדעיים הנרחבים שנערכו כדי לעמוד על דרכי פעולתו,‏ הוא עדיין נשאר בבחינת תעלומה המצפה לפיענוח.‏ הפיסיולוג הבריטי,‏ סר צ׳רלס שרינגטון,‏ כתב:‏ ”‏המוח הוא תעלומה:‏ כך היה,‏ וכך יהיה.‏ כיצד מייצר המוח מחשבות?‏ זאת השאלה המרכזית,‏ ועדיין אין לנו תשובה עליה.‏”‏ האנתרופולוג הידוע,‏ ד״ר הנרי פירפילד אוסבורן,‏ כתב:‏ ”‏לעניות דעתי,‏ המוח האנושי הוא הדבר המופלא והמיסתורי ביותר בכל היקום כולו.‏”‏

מורכבותה של מערכת־העצבים שלנו מדהימה.‏ תאי־העצב קרויים ’‏נוירונים’‏,‏ והם מסתעפים לכל איברי הגוף.‏ חלקם של תאים אלה הם באורך מספר מילימטרים בלבד,‏ וחלקם באורך מטר ויותר.‏ הארוכים ביותר מקשרים בין המוח לבין בוהן־הרגל.‏ הדחפים האלקטרו־כימיים,‏ הנושאים מידע אל המוח וממנו,‏ זורמים במהירות של שלושה עד 320 קילומטר בשעה.‏ העצבים הגדולים יותר מורכבים מאלפי סיבים,‏ ועצב־הראייה מכיל מיליוני סיבים,‏ שכל אחד מהם נושא מידע שונה.‏ מערכת־העצבים האוטונומית מכוונת,‏ בלא מחשבה הכרתית,‏ את פעולותיהם של איברים מסוימים,‏ של מחזור־הדם,‏ של שרירים רבים,‏ כגון,‏ השרירים הקשורים בנשימה,‏ בבליעה ובתנועת המעיים.‏

המוח עצמו מורכב מ־10 מיליארד נוירונים ומ־100 מיליארד תאי־גליאה.‏ האחרונים מאחים את חומר המוח וייתכן שיש להם תפקיד הזנתי.‏ הנוירונים של המוח פועלים יומם וליל,‏ אפילו במהלך השינה,‏ וצורכים אנרגיה בכמות גבוהה.‏ כל תא שואב את האנרגיה שלו כתוצאה מחימצון הגלוקוזה,‏ המספקת אנרגיה זמינה.‏ המוח הוא חסר־תנועה,‏ ואין הוא מתכווץ,‏ או גדל.‏ הוא מהווה רק שני אחוזים ממשקל הגוף.‏ בכל זאת,‏ על־מנת להמשיך לתפקד,‏ הוא זקוק ל־20 אחוז מכמות הדם הנשאב מן הלב.‏ כן נחוצים לו 25 אחוז מכמות החמצן שבדם.‏ אם אין הוא מקבל אספקת דם במשך 15 שניות,‏ גורם הדבר לאובדן ההכרה;‏ ואם לא במשך ארבע דקות,‏ עלול להיגרם למוח נזק בל־יתוקן.‏ ניתן למדוד את פעילותו החשמלית של המוח ולרשמה על הנייר בקווים גליים,‏ הקרויים גלי־המוח.‏ הרישום הזה נקרא אלקטרו־אנצפלו־גרפיה,‏ או אי־אי־ג’‏י.‏

תהליכי החשיבה הגבוהים יותר של המוח מרוכזים במוח הגדול,‏ על אונותיו השונות,‏ המחולק לחצי־כדור ימני ולחצי־כדור שמאלי.‏ שמאל־המוח מפקח על צידו הימני של הגוף,‏ והוא בדרך־כלל החצי השולט.‏ הוא מהווה את מרכז ההיגיון,‏ יכולת־הדיבור ועיבוד הנתונים של מיליוני חלקי המידע הזורמים אל המוח מדי שנייה.‏ במקביל לכך,‏ ימין־המוח מפקח על צידו השמאלי של הגוף,‏ ומוקדש לפעולות השכל היצרניות והנובעות מאינטואיציה.‏ אך,‏ אם חצי־כדור אחד של המוח הגדול מפסיק לתפקד בגיל צעיר,‏ נוטל על עצמו חצי־הכדור השני את מירב התיפקודים שלו.‏ המוח נחשב לאיבר שאיננו ממוצה עד תום;‏ טמון בו הכוח הכמוס להפוך אנשים רגילים ביותר,‏ לגאונים.‏

מידע,‏ מחשבות,‏ רגשות

‏”‏אוזן שומעת ועין רואה — יהוה עשה גם שניהם.‏”‏ (‏משלי כ׳:‏12‏)‏ האוזן קולטת גלי־קול והופכת אותם לדחפים חשמליים,‏ המועברים דרך עצב־השמיעה אל מרכזי השמיעה של המוח.‏ הללו מתרגמים את הדחפים לצלילים,‏ והדבר מעורר חשיבה.‏ אור חודר אל העין,‏ ותאי־החוש — המוטיטים והחריטים — הופכים את האור לדחפים חשמליים,‏ המועברים דרך עצב־הראייה אל המוח,‏ שם הם נהפכים לתמונות המעוררות מחשבה.‏ בדומה לכך,‏ ברא יהוה עצבי־תחושה קולטים באף,‏ בפה ובעור,‏ ההופכים את הריחות,‏ הטעמים,‏ הנגיעות והחום לדחפים חשמליים.‏ הללו מועברים אל המוח,‏ המנתח את המידע שהוא מקבל,‏ ומחליט כיצד להגיב בהתאם.‏

בקצה האחד של הנוירונים (‏תאי־העצב)‏ מצויים דנדריטים,‏ שהם סיבים קצרים המסתעפים כענפים בעץ;‏ בקצה האחר מצוי סיב ארוך הקרוי ’‏אכסון’‏,‏ המהווה את ציר העצב.‏ הדנדריטים קולטים את הדחפים ומעבירים אותם לאורך האכסון,‏ המעביר אותם הלאה אל הדנדריטים של תא־העצב הבא.‏ אך,‏ האכסון והדנדריטים לעולם אינם נוגעים זה בזה.‏ מפריד ביניהם רווח צר,‏ ברוחב שתי אלפיות חוט־השערה,‏ שיש לגשר עליו כאשר הדחפים נעים במהירות מנוירון לנוירון עד הגיעם אל המוח.‏ על רווחים אלה,‏ הקרויים מסנפים (‏סינאפסות)‏,‏ מגשרים חומרים כימיים המשמשים כשליחים,‏ או כמעבירי־מידע.‏ המידע איננו זורם אל המוח וממנו כחשמל בחוט־מתכת.‏ הוא בעל תכונות אלקטרו־כימיות,‏ זורם בתור דחפים בעלי תדירות שונה,‏ בהתאם לעוצמת הגירויים,‏ ואין צורך לדחוף אותו הלאה על־ידי מקור־כוח חיצוני,‏ שלא כמו לגבי חשמל הזורם בחוט־מתכת.‏ כל נוירון הוא מעין מצבר קטן בפני עצמו,‏ ועוצמת הדחף החשמלי אינה משתנה בדרכה אל המוח וממנו.‏ אין הדחף מאבד מכוחו בדרך.‏

יכולתו של המוח לעבד נתונים היא מעבר לכל תפיסה.‏ צא וחשוב,‏ מה מתחולל במוחו של מנצח תזמורת סימפונית גדולה!‏ יש מנצחים הזוכרים על־פה את מערכת תווי־הנגינה של 50 או 100 כלים.‏ בשעה שהתזמורת מנגנת,‏ ואל מוחו של המנצח זורמים מאות תווים בשנייה,‏ בעלי תדירויות שונות,‏ הוא משווה אותם עם הנתונים שבזכרונו.‏ אם אחד מן הכלים הרבים מזייף בתוו מסוים,‏ הוא מבחין בכך מיד!‏ אותו הדבר ניתן לומר על פסנתרן קונצרטים,‏ המנגן יצירה קשה,‏ כשכל אצבעותיו מתנופפות בקלילות על הכלי!‏ איזה חוש קינמאטי (‏הקשור בתנועה)‏ צריך להיות טמון במוחו,‏ כדי שייתן פקודות לגבי היחס המיוחד והמדויק שבין האצבעות,‏ כך שיקישו על המנענעים הנכונים בתואם עם התווים שבזכרונו!‏

הקשרים שבין 10 מיליארד הנוירונים שבמוח מגיעים למספר כה אסטרונומי,‏ שהוא מעבר לכל השגה.‏ המחקרים האחרונים העלו,‏ שלא זו בלבד שקיימים קשרים בין אכסונים ודנדריטים,‏ אלא בין אכסון לאכסון,‏ ומיקרו־מעגלים בין הדנדריטים לבין עצמם.‏ הציטטות הבאות מביאות מידע נוסף.‏

‏”‏הרוב המכריע של המיליארדים הרבים של תאי־העצב,‏ שבקליפת המוח,‏ מנוצלים לזיכרון הקשור בסמיכות־רעיונות או מושגים קרובים.‏ תאים אלה מחוברים בשרשרות של מיליארדי סיבים הקשורים אלה באלה.‏ אפשר לחזור ולהשתמש באותם תאים וסיבים עד אין־סוף:‏ בכל פעם שמשתמשים בהם,‏ עוברים הדחפים במסנפים (‏סינאפסות)‏ ביתר קלות.‏ הזכרונות המאוחסנים במספר תאים יכולים,‏ איפוא,‏ להתחבר עם אלה המאוחסנים באחרים,‏ וניתן להשוות בין התרשמויות חדשות לבין זכרונות מהתרשמויות קודמות.‏ באורח זה יכול המוח להסיק מסקנות הגיוניות,‏ ומסקנות אלה יכולות להוביל לחשיבה יצרנית נוספת,‏ וכן הלאה.‏”‏ — אנציקלופדיה אמריקנה,‏ כרך ד׳,‏ עמוד 423,‏ מהדורת 1977.‏

‏”‏המוח שוקל כקילוגרם וחצי,‏ בעוד שמחשב שיהיה מסוגל לתפוקה של מוח יחיד,‏ יצטרך לכסות את פני כדור־הארץ כולו.‏ המוח ממיין מדי שנייה מאה מיליון נתונים,‏ שהוא מקבל מן העיניים,‏ האוזניים,‏ האף ומשאר איזורי התחושה,‏ תוך שימוש בכמות חשמל פחותה בהרבה מזו שצורכת נורת־חשמל.‏ .‏.‏.‏ מאחר שלכל נוירון יש כמאתיים אלף מסנפים בקצות סיביו,‏ ומאחר שקיימים מיליארדים של נוירונים,‏ מאפשרים המסנפים למוח להיות בעל יכולת־קליטה כמעט בלתי־מוגבלת.‏”‏ — מגאזין מיינליינר,‏ מרס 1978.‏

מחשבה,‏ אם היא חזקה דייה,‏ מעוררת הרגשה.‏ הרגשה,‏ אם היא חזקה דייה,‏ מביאה לידי פעולה.‏ אם אתה מהרהר,‏ למשל,‏ בפעלי הבריאה של יהוה,‏ אתה מרגיש הערכה,‏ והדבר מניע אותך לשרת אותו.‏ אם אתה מהרהר באדם יקר השרוי בסכנה,‏ אתה מרגיש פחד,‏ ואתה נוקט פעולה כדי להצילו.‏ מחשבות רעות פועלות באותה צורה.‏ כאשר אדם מביט באשה תוך מחשבה חמדנית,‏ מתעוררת בלבו תשוקה אליה:‏ עקב כך עלול הוא לנאוף עימה.‏ מסיבה זו ניתנה המצווה:‏ ”‏לא תחמוד!‏”‏ כתבי־הקודש מתארים את התהליך בזו הלשון:‏ ”‏כי אם ינוסה כל איש בתאוות נפשו,‏ אשר תסיתהו ותפתהו.‏ ואחרי־כן הרתה התאווה ותלד חטא,‏ והחטא כי נגמר,‏ יוליד את המוות.‏”‏ (‏שמות כ׳:‏14;‏ יעקב א׳:‏14,‏ 15‏,‏ ד”‏ץ)‏ עצבי־התחושה,‏ המובילים אל המוח,‏ מעוררים רגשות.‏ למשל,‏ במוח יש מרכזי תענוג,‏ שכאשר מגרים אותם באמצעות אלקטרודות,‏ הם יוצרים תחושת עונג.‏ כאשר מגרים מרכזי ריגוש אחרים,‏ הם יוצרים תחושות של כעס,‏ פחד,‏ או שלווה.‏ כאשר מגרים איזור מסוים במוחה של חתולה,‏ היא עלולה להתכווץ מפחד למראה עכבר.‏ חולדות שהצמידו למוחן אלקטרודות בנקודה מסוימת,‏ חשות כעס,‏ ובנקודה אחרת — תענוג.‏ חוטי־תייל חוברו לדוושות,‏ כך שכאשר חולדות לחצו עליהן,‏ הן עוררו את מרכזי התענוג שלהן.‏ החולדות לחצו על הדוושות עד ל־000,‏5 פעם בשעה,‏ וכתוצאה מכך נמנעו הן מאוכל,‏ ממין ומשינה,‏ עד אשר צנחו מאפיסת־כוחות!‏

עדיין נותרו תעלומות רבות

אמת,‏ החוקרים למדו רבות על המוח,‏ אך התעלומות שהוא צופן בחובו רבות עוד יותר.‏ הם מיפו,‏ בעזרת אלקטרודות,‏ איזורים שונים בקליפת המוח,‏ וציינו אילו תיפקודים מבצע כל איזור.‏ עקב כך הופרכו כמה וכמה אמונות כוזבות,‏ כגון,‏ הפרנולוגיה — קביעת ”‏תכונות אופי”‏ על־פי הצורה החיצונית (‏הבליטות השונות)‏ של גולגולת האדם.‏ נתגלה כי צורת הגולגולת איננה נקבעת על־פי צורת המוח הגדול,‏ וכי אי־אפשר לייחס ”‏תכונות אופי”‏ לאיזורים מוגדרים של המוח.‏

עם זאת,‏ עדיין לא נתגלה כיצד קצות עצבי־התחושה הקולטים הופכים את הגירוי שהם מקבלים לדחפים חשמליים.‏ כמו־כן,‏ עדיין לא ידוע כיצד פועל הזיכרון.‏ לא ידוע כיצד מתעוררת מחשבה על־ידי הגירויים האלקטרו־כימיים,‏ או כיצד מגיע המוח להחלטות,‏ או כיצד יוזם המוח את התגובות שהוא שולח דרך עצבי־התנועה.‏ אפילו אופן זרימת הדחפים לאורך הנוירונים איננו מובן במלואו.‏ כן נבצר מאיתנו להבין,‏ כיצד גורמים הדחפים החשמליים לחלומות,‏ לכתיבת שירים,‏ להלחנת מוסיקה — יתרה מזאת,‏ כיצד גורמים הם לתודעה עצמה להתקיים!‏

אף־על־פי שאתה אוגר במוחך מאות מיליוני עובדות ודמויות,‏ אין הוא מהווה פשוט מחסן של עובדות.‏ אתה יכול ללמוד באמצעותו כיצד לקשור קשר,‏ לדבר בלשונות זרות,‏ לאפות לחם,‏ או לשרוק.‏ אתה יכול לצייר בדמיונך — כיצד תהיה החופשה שלך,‏ או מה יהיה טעמו של פרי עסיסי.‏ אתה מסוגל לנתח נתונים וליצור.‏ כן הוא מאפשר לך לתכנן,‏ להעריך,‏ לאהוב ולייחס את מחשבותיך אל העבר,‏ ההווה והעתיד.‏ האם חשבת אי־פעם על גודל הפעילות המוחית הדרושה לביצוע פעולות שאנו מקבלים אותן כמובנות מאליהן — כגון,‏ הליכה,‏ דיבור,‏ אכילה,‏ שחייה,‏ רכיבה על אופניים,‏ או תפישת כדור?‏

האם ניתן לייחס את תבונתו של המוח ליד המקרה העיוור,‏ כשם שעושים מדענים כה רבים?‏ למען האמת,‏ הם מאוד לא־עקיבים ביחס לעניין המקריות.‏ הם מדברים,‏ למשל,‏ על שידור אותות רדיו לכוכבים,‏ כדי ליצור קשר עם יצורים בני־דעת על כוכב־לכת מרוחק,‏ משוער.‏ כיצד מצפים הם,‏ שאותם קולטים רחוקים יבחינו בכך שהאותות באו ממקור אינטליגנטי,‏ ושאינם מקריים בלבד?‏ האותות עשויים להעביר מישוואה מתמטית פשוטה,‏ כמו,‏ למשל,‏ שתיים כפול שלוש,‏ שווה שש.‏ ניתן לעשות זאת בנקל.‏ או שהאותות עשויים להיות מסובכים יותר,‏ כשהם מתוכננים להעברת תיאור דמותו של גבר.‏ אין ספק,‏ שאם אחד הרדיו־טלסקופים הגדולים שלנו,‏ המשקיף עמוק אל תוך החלל,‏ יקלוט מידע ציורי מעין זה,‏ לא יפקפקו המדענים כלל שהוא נובע ממקור בר־דעת.‏ אך,‏ הדבר כה פשוט בהשוואה למוח,‏ ופשוט לאין־ערוך מתא־הביצה שברחם,‏ שממנו יכול להתפתח לא רק מוח,‏ אלא יצור אנושי שלם!‏ היהא זה עקיב לטעון,‏ שהמוח יכול להיווצר במקרה,‏ שתא־הביצה שברחם יכול להיווצר במקרה,‏ בעוד שאותות רדיו מתוכננים,‏ מוכיחים מעל לכל ספק כי נבעו ממקור אינטליגנטי?‏ התשובה מובנת מאליה.‏

בשעה ששוחח על מהותם של אלהים,‏ של היקום ושל האדם,‏ נשא לפתע אלברט איינשטין את עיניו אל השמים,‏ ואמר:‏ ”‏איננו יודעים על כך ולא כלום.‏ ידיעותינו אינן אלא ידיעותיו של תלמיד בית־ספר.‏”‏ כשנשאל:‏ ”‏האם אתה סבור,‏ שאי־פעם נפענח את הסוד?‏”‏ הוא השיב:‏ ”‏יתכן שנדע מעט יותר ממה שאנו יודעים עתה.‏ אך,‏ את מהותם האמיתית של הדברים — זאת לעולם לא נדע,‏ לעולם.‏”‏

התעלומות הצפונות בשמי־הלילה ובאדם עוררו הן באיינשטין והן בדוד המלך יראת־כבוד.‏ גם אותנו ממשיכה למלא יראת־כבוד לנוכח קילוגרם וחצי המיסתורין שמכילה גולגלתנו — המוח האנושי.‏

‏[‏תמונה בעמוד 9]‏

מוחה — מאפשר לה

לשמור על שיווי־משקל

לשמוע מכוניות מתקרבות

להריח את הפרחים

לחוש את משב־הרוח

לשים־לב לכלב

לזכור את הדרך הביתה

‏[‏תיבה בעמוד 10]‏

כסא־יולדות

לפני כ־500,‏3 שנה,‏ השתמשו נשי ישראל ב”‏אבניים”‏,‏ מעין כסא שעליו היו מושיבים את היולדת.‏ (‏שמות א׳:‏16‏)‏ במשך אלפי שנים,‏ שימשו כסאות מעין אלה בשעת הלידה,‏ מתוך אמונה שהאשה נועדה ללדת בישיבה או בקריסה,‏ ולא בשכיבה.‏ אך,‏ בשנת 1738 הציע מיילד צרפתי,‏ שנשים ישכבו בשעת הלידה,‏ ושיטה זו הונהגה מאז ואילך בארצות המערב.‏ אולם,‏ כסא־היולדות חזר לאחרונה לאופנה.‏ הוא נמצא בשימוש ב־150 בתי־חולים בארה״ב.‏ יותר ויותר רופאים מכירים עתה בכך,‏ שלידת תינוק בתנוחה המנצלת את חוק משיכת־האדמה,‏ מועילה הן לאם והן לוולד.‏ הכסא המודרני הוא כדוגמת כסא בסגנון דני,‏ המונח על כן.‏ בעזרת מנוע,‏ מרימים,‏ מנמיכים ומלכסנים את המושב.‏

ד״ר וורנר נאש,‏ מבית־החולים לנוקס־היל שבניו־יורק,‏ מציין:‏ ”‏נשים בוחרות,‏ מדרך הטבע,‏ בתנוחה מאונכת,‏ משום שכך פועלים כוחות הלידה,‏ או ההמלטה,‏ שבטבע.‏ תנוחת הישיבה יותר נוחה,‏ קלה ומהירה.‏ נוכחנו שהיא מקצרת את השלב השני של הלידה — הולדת התינוק לאחר שצוואר־הרחם התרחב במלואו — בחמישים אחוז.‏ שני־שליש מכלל הנשים שהשתמשו בו לחצו במשך פחות מ־25 דקות,‏ ומרבית האחרות במשך פחות מ־45 דקות,‏ לעומת שעה או שעה־וחצי שהדבר אורך,‏ בדרך־כלל,‏ בלידה ראשונה.‏”‏